לא יודע מה ייפסק בפרשות 2000 ו-4000, אבל התשתית המבנית עצמה לקויה: התקשורת מצויה ברובה בידי בעלי הון שהם בעלי אינטרס מובהק לקבל הטבות מהשלטון.

השילוב בין בעלי הון שנזקקים לא אחת לחסדי השלטון לבין רה"מ חסר מעצורים ופוליטיקאים שמתחנפים לכוח ודורסים את החלש (והם אנשים חסרי הבנה בסיסית בדמוקרטיה) הוא סכנה עצומה.

לא יודע מה ייפסק בפרשות 2000 ו-4000, אבל התשתית המבנית עצמה לקויה: התקשורת מצויה ברובה בידי בעלי הון שהם בעלי אינטרס מובהק לקבל הטבות מהשלטון

הן העדויות בדבר הרשימות השחורות מטעם ארנון מוזס, שהטיל כנראה אימה על לא מעט נבחרי ציבור באמצעות קבוצת "ידיעות אחרונות", והן התזרים הבלתי מוגבל של שלדון אדלסון ההיפר-רפובליקני, ההיפר-ימני, ההיפר-עשיר וההיפר נטול הבנה בסיסית בדמוקרטיה, שבזכותו מתקיים הביטאון "נתניהו היום" – מלמדים שהמצב הפך לרקוב עוד יותר.

מהבחינה הזו, השידור הציבורי הוא נכס עצום לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, ובלבד שמובטח מנגנון שמנתק אותו באופן מוחלט מגחמות הפוליטיקאים (כולל גיבורת ישראל השנייה ששאלה מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו). מאידך, בהיעדר מנגנון ניתוק כזה, אנחנו מקבלים את תחנת ברדוגו וזה כמובן בלתי נסבל.

ובסופו של דבר, אי אפשר להימלט מהעובדה שהדיבור החשוב והנאצל על דמוקרטיה וחופש ביטוי, נעצר בגבולות הלא קיימים של הקו הירוק. אתמול, למשל, צפיתי בכתבה מעניינת של שאול אמסטרדמסקי בערוץ כאן 11 על מחירו הכלכלי של הסיפוח מנקודת מבט ישראלית. הוצגה עמדתו של יושב ראש מועצת יש"ע, שמשוכנע שהסיפוח טומן בחובו הבטחה כלכלית עצומה מימין, וכן הוצגה עמדתו משמאל של מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ירום אריאב, שסבור שהמחיר הכלכלי של הסיפוח יהיה נורא.

רק בדבר אחד לא עסקה הכתבה:

בסוגיית האפרטהייד, כלומר בעובדה שייתכן שהשטח יסופח בלא להעניק זכויות אזרח לפלסטינים המצויים בו (בין 150 אלף ל-300 אלף), בדומה למה שהתחולל לאחר סיפוח ירושלים המזרחית, וכן בעובדה שהסיפוח יותיר מתחמים דמויי בנטוסטאן, בהם יתגוררו 2.5 עד 3 מיליון פלסטינים משוללי ריבונות וזכויות אזרח. הכתבה לא נגעה בכלל בזכויות מיליוני האנשים הללו וגם לא בהחרבה של הסיכוי לכונן כאן מדינה דמוקרטית במקרה של סיפוח. וזו עוד הייתה כתבה מעניינת של עיתונאי רציני ואיש סקרן בערוץ השידור הציבורי.

הכתבה לא עסקה באפרטהייד, כלומר בכך שייתכן שהשטח יסופח בלא להעניק זכויות אזרח לפלסטינים המצויים בו (בין 150 אלף ל-300 אלף), בדומה למה שהתחולל לאחר סיפוח ירושלים המזרחית

מי שרוצה דמוקרטיה, חייב להבטיח תקשורת עצמאית: הן שידור ציבורי שמנותק מלחצי פוליטיקאים (אחרת נקבל את תחנת ברדוגו) והן שידור שאינו בידי בעלי הון שיכולים ללחוץ על פוליטיקאים מחד (היי, נוני), להחניף להם מאידך (היי, שלדון) או סתם להטות סיקור תמורת הטבות שלטוניות (לכאורה, אלוביץ') תוך כדי הכנת אלבומים כרוכים לגברת שרה נתניהו, שמתעמרת בעובדים מוחלשים בשם ישראל השנייה (היי, אבישי).

ומי שבאמת רוצה דמוקרטיה, חייב בראש ובראשונה להתנגד לאפרטהייד. אלמנטרי, ד"ר ווטסון. פרטים אצל נלסון מנדלה זצ"ל.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.