מדינת ישראל, ובעיקר גופים חברתיים, נשענים לא מעט על תרומות יהודי התפוצות, בעיקר יהודי ארה"ב. אין ספק שתקופה קשה זו, בה הקורונה משתוללת בארה"ב, לא מסייעת לגופים בישראל בנושא זה.

בארה"ב מספר המתים דרמטי ובישראל נמוך בהרבה גם באופן יחסי להבדלים בגודל האוכלוסייה. ידוע ש"עניי עירך קודמים" ולכן קיים קושי עצום לבקש בתקופה זו תרומות למען ישראל. מעבר לסדר העדיפויות של התורמים קיימת כמובן העובדה המצערת שגם הכלכלה האמריקאית נפגעה וכתוצאה מכך האמריקאים, בצדק, חושבים על כל דולר שיוצא להם מהכיס.

ידוע ש"עניי עירך קודמים", ולכן קיים קושי לבקש בתקופה זו תרומות למען ישראל. מעבר לסדר העדיפויות של התורמים, שקהילתם נפגעה יותר מאשר בישראל, קיימת העובדה המצערת שגם הכלכלה האמריקאית נפגעה

אז איך משכנעים אמריקאים בכל זאת לתרום למען ישראל בתקופה בה בעצם היוצרות התהפכו – ומצבה של ישראל, לפחות בפן הבריאותי, טוב יותר?

אני מאמין שזה הרגע לחשוב בצורה יצירתית. מי שנפגע בישראל הכי הרבה בגלל הקורונה, הם העצמאיים הקטנים. הלב נקרע לראות מוכר פלאפל באשדוד שממרר בבכי בטלוויזיה כי דוכן הפלאפל שלו, שפירנס אותו משך עשרות שנים, נסגר. בעלת חנות צעצועים קורסת ועוד ועוד עשרות אלפי מקרים כאלה.

האמת חייבת להיאמר – ממשלת ישראל נכשלה בטיפול במגזר העיסקי. בארה"ב, בעלי עסקים נשאלו כמה כסף הם צריכים – ורובם קיבלו. את החשבון הסופי האם זו תהיה הלוואה או מענק יעשו איתם אחר-כך. המדיניות היתה קודם כל לתת.

בישראל, הממשלה נתנה פחות מדי ובוודאי לאט מדי, אם בכלל. קחו למשל את ענף המסעדנות. הממשלה החליטה להעניק ערבות מדינה לכל העסקים במדינה שיפנו לבנקים, אולם רק על 15% מהסכום. הבנקים, כגוף מסחרי, סרבו לתת למסעדות את ההלוואה הדרושה להם, בגלל שלדברי הבנקים (בצדק) מדובר בעסקים בעלי סיכון גבוה. אם למשל ערבות המדינה היתה 50% – הבנקים היו מעניקים את ההלוואות.

כישראלי, יש לי כעס על הממשלה על שהזניחה ואף הפקירה את בעלי העסקים הקטנים. אבל, המצב הזה מייצר הזדמנות לקהילה היהודית בארה"ב לסייע. הדרך המסורתית היא דרך של תרומה. אבל, אני רוצה להציע דרך אחרת, מקורית יותר: אני רוצה להציע מסלול לשותפות בין יהודי אמריקאי לבין ישראלי משדרות, או מדימונה ואופקים.

ממשלת ישראל נכשלה בטיפול במגזר העיסקי. בארה"ב, בעלי עסקים נשאלו כמה כסף הם צריכים – ורובם קיבלו. את החשבון הסופי אם זו תהיה הלוואה או מענק יעשו איתם אחר-כך. המדיניות היתה קודם כל לתת

מה הרעיון: לייצר קרן השקעות של יהודי ארה"ב בעסקים קטנים בפריפריה בישראל. הקרן תאסוף כספים, ולא חשוב באיזה היקף כל אחד ייתן. תהיה לה שלוחה בישראל שתבדוק, בלי ביורוקרטיות, את הצרכים של עסקים קטנים ובינוניים בפריפריה. הקרן האמריקאית תעניק לעסקים הקטנים הללו כספים שהעסק הקטן בירוחם זקוק להם כמו אויר לנשימה.

אמרתי שאין מדובר בתרומה, ואכן זו כוונתי: הענקת הכסף תעניק לאמריקאי זכות לאחוז מסויים מהגידול ברווחי העסק בישראל למשך מספר שנים, כפי שייקבע. בכך, יידע האמריקאי שיש לו בעצם שותפות בעסק בישראל. בעל העסק יעדכן אותו באופן שוטף אודות ניהול העסק, אולי גם ישמע רעיונות מחברו האמריקאי, ויעדכן איזה שימוש נעשה בכספים שהקרן נתנה.

כל אמריקאי יוכל לבחור בין מענק-השקעה לעסק בודד, או שניים, או לחילופין השקעה כללית לקרן שתפזר את השקעותיה בקרב עשרות עסקים. כמובן שמחד יש את הקשר הישיר בין המעניק את הכסף לבין בעל העסק, אך מצד שני תרומה לקרן יכולה לתת בטחון רב יותר ואולי גם ידיעה שהשקעת בהצלת עסקים רבים יותר.

כאמור, בישראל תהיה שלוחה של הקרן, שאף היא תהיה בקשר עם העסקים ותלווה אותם ואף תדריך אותם, מעבר להשקעה הכספית, וכמובן תדווח למעניקי הכסף מה נעשה עם כספם, כולל שיחות עם בעלי עסקים וכדומה.

אמרתי שאין מדובר בתרומה, ואכן זו כוונתי: הענקת הכסף תעניק לאמריקאי זכות לאחוז מסויים מהגידול ברווחי העסק בישראל למשך מספר שנים, כפי שייקבע. בכך, יידע האמריקאי שיש לו בעצם שותפות בעסק קטן בישראל

בעיני, זוהי שותפות הכי אמיתית והכי נחוצה שיכולה להיות. הרי כל נושא התרומות נולד מקוצר ידן של ממשלות לספק לאזרחים את כל צרכיהם. וכאן קיימת דוגמא מצויינת: ממשלת ישראל כשלה בטיפול בבעלי העסקים הקטנים והבינוניים, והנה באים חבריהם האמריקאים ולא תורמים – אלא בעצם הופכים לשותפים לאחיהם הישראלים בתחום עיסקי פרופר.

זוהי בעיני העזרה ההדדית והמתגמלת ביותר שיכולה להתפתח בין ארגונים יהודיים בארה"ב לבין אחיהם בישראל.

רוני רימון הוא מבכירי האסטרטגים התקשורתיים בישראל. מייעץ לחברות ולארגונים כלכליים וחברתיים מרכזיים, ניהל מאבקים ומשברים תקשורתיים בולטים ומייעץ לאישי ציבור פוליטיים בכירים. בשנת 2009 ניהל את קמפיין הבחירות של בנימין נתניהו שנבחר לראשות הממשלה. ב-2006 ניהל את קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ שזכתה ל-19 מנדטים (צילום: ישראל הדרי)

את פני ממשלת השינוי החדשה מקבל, בין היתר, משבר דיור חמור, שהחריף בשנים האחרונות ועלה שוב לכותרות בימים אלה. לפני שש שנים בערך עלה במוחי רעיון, לפיו הדרך הנכונה להתמודד עם בועת הנדל"ן היא על ידי צעדים אקטיביים מול מחוללי הבועה, משקיעי הנדל"ן הכבדים.

אמנם לא הייתי תמים וניחשתי שהדבר יעורר הדים, אבל את עוצמת ההתנגדות חוצת המגזרים והמפלגות לא שיערתי. להפתעתי, שר האוצר משה כחלון אימץ  את הרעיון לחוקק חוק למיסוי  דירות של משקיעי הנדל"ן מהדירה השלישית וצפונה בדיוק כפי שהצעתי.

אף שהחוק כפי שחוקק בכנסת היה מאד מתון באחוז המס ביחס לדרוש באמת, משה כחלון החליט ללכת על העניין בכל הכוח, מתוך הבנה שזה  יהיה צעד שובר שוויון וכי מרגע שיחוקק החוק לא תהיה בעיה לבצע בו התאמות לאחוז המס בהמשך.

אמנם לא הייתי תמים וניחשתי שהדבר יעורר הדים, אבל את עוצמת ההתנגדות חוצת המגזרים והמפלגות לא שיערתי. להפתעתי, שר האוצר דאז כחלון אימץ את הרעיון למיסוי דירות משקיעי הנדל"ן מדירה שלישית ואילך

באותה תקופה, משה כחלון חשב עדיין על עתידו הפוליטי והבין שזה המסלול שיבנה אותו להמשך. אם רק יוכל להראות ירידת מחירים משמעותית במחירי הנדל"ן עתידו הפוליטי מובטח.

את עוצמת ההתנגדות הוא לא צפה. הוא ואחרים נדהמו לראות איך מפלגת הפועלים, מפלגת העבודה, דווקא היא רצה לבג"ץ בטענה "מנהלית" לפסילת החוק. הוא גם לא הבין מדוע בג"ץ, שאינו ממהר לפסול חוקים של כנסת ישראל, החזיר את החוק לחקיקה מחודשת.

אבל באותם הימים הוא היה בטוח שזה מה שצריך לעשות, ולכן הכריז באופן ברור שהחוק יובא לחקיקה מחודשת. חודשיים עברו והתברר שגם הוא נכנע. החוק אופסן בארכיון. כחלון שם את יהבו על תכנית הדיור לזוגות הצעירים, שנתנה פתרון ביניים בלבד, וסיים בכך את דרכו הפוליטית.

הנה שר האוצר של מדינת ישראל דאז אומר בקולו מה צריך לעשות.

מעולם לא התקבלה החלטת ממשלה להורדת מחירי הנדל"ן

לאחר מחאת 2011 החל שיח רצוף של שרי האוצר והשיכון על מחירי הנדל"ן הנושא הפך להיות הנושא המרכזי בכלכלה הישראלית. השיח נגע בעיקר לבעיית ההיצע המתעתעת, שדינה להיחשב כחצי אמת שגרועה משקר. חצי אמת – מכיוון שזו לא השאלה הנכונה. השאלה היא היצע למי. האם למשתכנים חדשים או למשקיעי נדל"ן כבדים?

מאז, כיהנו בישראל ארבע ממשלות. כולן בראשות ראש הממשלה היוצא. ממשלות אלה קיבלו אלפי החלטות כלכליות ואחרות. רק החלטה אחת הן לא קיבלו. הן לא החליטו להוריד את מחירי הנדל"ן.

מאז, כיהנו בישראל ארבע ממשלות. כולן בראשות ראש הממשלה היוצא. ממשלות אלה קיבלו אלפי החלטות כלכליות ואחרות. רק החלטה אחת הן לא קיבלו. הן לא החליטו להוריד את מחירי הנדל"ן

הזכות לקורת גג היא זכות יסוד

בן אדם ומשפחה ללא קורת גג לא יכולים לחיות בעולם המודרני. אין מצב שאוסף אזרחים שהקימו לעצמם מדינה יתעלמו מזכות יסוד זו, רק כדי לקדש זכות קטנה אחרת שתומכת בהתעשרות מעטים על חשבון הרבים.

הגידול העצום בכמות המשקיעים יצר בעיה אקוטית לאזרחי המדינה ולחברה במדינה. הפתרון חייב לעבור דרכם. אין אפשרות אחרת. אפילו שר האוצר המשמעותי הקודם משה כחלון הבין לרגע את העניין כאשר פנה אליהם בקריאה נרגשת: "אין שום סיבה לקנות 4 דירות ולגזול אותן מהזוגות הצעירים".

הוא אמר זאת כשנכנס לתפקידו, אמר ולא ביצע שום פעולה מעשית לגיבוי אותה אמירה. כמות משקיעי הנדל"ן הכבדים עלתה מאד בתקופת ניפוח בועת הנדל"ן. הנתונים פורסמו לאחרונה שוב והם מעידים על לב הבעיה. הביקוש הספקולטיבי שלא מאפשר למחירי הנדל"ן לרדת.

שר השיכון @zeev_elkin מתריע אצל @KerenMarc ו-@usegal: "משבר הדיור יהיה הרבה יותר גרוע בשנה הקרובה – יכולים להגיע גם לעלייה של 10%-15%, על פי הנתונים שאני רואה כרגע"
(צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש90) pic.twitter.com/28qwWI5oao

— גלצ (@GLZRadio) June 17, 2021

מנתוני רשות המסים עולה כי מספר בעלי הדירות המרובות נמצא בעלייה מתמדת וזינק ב-50% מאז 2015. מעל 3800 ישראלים מחזיקים בבעלות על 6 דירות ומעלה. ל-511 מהם יש מעל 10 דירות.

מנתוני רשות המסים עולה כי מספר בעלי הדירות המרובות נמצא בעלייה מתמדת וזינק ב-50% מאז 2015. מעל 3800 ישראלים מחזיקים בבעלות על 6 דירות ומעלה. ל-511 מהם יש מעל 10 דירות

לאחר צמצום תכנית הדיור לזוגות הצעירים "מחיר למשתכן", נוסף הביקוש של אלה על הביקוש של משקיעי הנדל"ן, ומחירי הדיור החלו לעלות שוב. זו עובדה שאין להכחישה.

העיר הריקה

לפני שנתיים פרסם מרכז המידע והמחקר של  כנסת ישראל את המסמך הזה. כותרתו "דירות רפאים". לפי מסמך זה היו בשנת 2019 163,000 דירות ריקות, מהן 73,000 הן דירות רפאים. עיר בגודל בינוני ריקה מאדם. מי שמבין את המספר הזה מבין שאין שום בסיס לטענת ההיצע. אין בעיית היצע בשוק הדיור. יש אפילו עודף מטורף. כל שדרוש הוא רצון לתעל את העודף הזה לשוק.

כדי להתמודד עם בעיה  צריכים להבין את מקורה. לאחר שמבינים את מקורה צריכים לקבל החלטה האם רוצים להתמודד מולה ולתקן את הדרוש תיקון. נכון לימים אלה וגם לעבר, התשובה לשתי שאלות אלה היא שלילית.

אין רצון להבין ואין רצון לתקן ולשנות את מסלול בועת הנדל"ן. הרצון היחיד הקיים הוא הרצון להתנהל עם הבועה, לנסות לשלוט על יכולת ההחזר והקניה של רוכשי החובות הענקיים, ולגלגל את הבעיה עוד כמה שנים קדימה.

לפני שבוע קמה בישראל ממשלה חדשה. ממשלת שינוי הם קראו לה. שינוי אכן נדרש כאן. שינוי מהיסוד, שינוי ברצון לתקן. האם השינוי יביא למעשים? האם יבינו מקימי הממשלה את הצורך המידי לתקן את שוק הנדל"ן? ימים יגידו.

אזרח ישראל נשוי 'שני ילדים ושני נכדים. מלווה את התפתחות בועת הנדל"ן הישראלית מראשיתה בשנת 2010 ועד ימינו. אחד מכותבי האתר שנסגר "בועת נדל"ן בישראל". חלק ממאמריו פורסמו לאורך השנים באתר הכלכלה אמיתית. בשנים האחרונות הבין שהמערכת הכלכלית שלטונית עושה הכל כדי למנוע את ירידת מחירי הדיור ולכן הוריד פרופיל בתחום זה אבל האמת תמיד תהיה שם עם קירות האתרים ולצערנו היא לא תשתנה. להבנתו, לאחר שהוחלפה הממשלה וכוחות רעננים נכנסו לעמדות הביצוע יש הכרח להציף את הנושא שנית כדי להבהיר למקבלי ההחלטות מה העם רוצה מהם לבצע. ז"א רוב העם.

בהסכם הקואליציוני בין המפלגות "ימינה" ו"יש עתיד" נכתב כך:

"השר לשירותי דת והסיעות השותפות להסכם זה יתמכו בחקיקה… שינוי הגוף הבוחר ברב הראשי לישראל שתכליתו בחירת רב ראשי ציוני…".

הבחירות לרבנות הראשית לישראל כמו גם לעתים קרובות לרבני הערים, היוו במהלך עשרות שנים זירה למאבקים פוליטיים סביב קרבתם של המועמדים למגזר זה או אחר.

הבחירות לרבנות הראשית לישראל, לעתים קרובות כמו לרבני הערים, היוו במהלך עשרות שנים זירה למאבקים פוליטיים סביב קרבתם של המועמדים למגזר זה או אחר

ההישגים הקואליציוניים של המפלגות החרדיות הביאו, מטבע הדברים, לרוב לנציגיהם ב"גוף הבוחר" ולבחירת מועמדים מתוך הציבור ששלח אותם ומקובלים על רבניהם.

למרות זאת, המועמדים בעלי הרקע החרדי שנבחרו היו בדרך כלל בעלי ניסיון בשירותן של קהילות מגוונות, בעיקר מחוץ למסגרות החרדיות. הם היו מקובלים על כלל הציבור, התקבלו בישיבות ההסדר ובקהילות ציוניות, השתתפו באירועים הלאומיים, והמשיכו את הקו ההלכתי הממלכתי המקובל במוסד מקדמת דנא.

למרות שלא התחנכו במסגרות של הציונות הדתית, היו הרבנים הללו "ציונים" ואף "לאומיים" בהנהגתם, עוד קודם שנבחרו לתפקידם. בניגוד לדימוי הציבורי הרווח, השוואה בין פסיקות של רבנים בעלי רקע חרדי לרבנים בעלי רקע ציוני-דתי אינה מלמדת על כך שהאחרונים "פתוחים" יותר או מקילים יותר בפסקי הלכה או מעורים יותר בציבור הכללי.

רבנות ראשית איננה מן התורה או מדרבנן: מדובר בבחירה למוסד ה"חכם באשי", שהוקם על-ידי האימפריה העות'מאנית לפי שיטת ה"מילט", שופץ על-ידי ממשלת הוד מלכותו בתקופת האימפריה הבריטית, שהוסיפה רב ראשי אשכנזי, ואומץ עם קום המדינה על-ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, אשר רצה שהממשלה תשלוט בממסד הדתי.

האמירה ש"הרב קוק ייסד את הרבנות הראשית" אינה מדויקת, ומתעלמת כמובן מהרבנים הספרדים ששמשו בתפקיד ה"חכם באשי" בירושלים עוד משנת 1841 וכונו בתואר: "הראשון לציון".

למרות שלא התחנכו במסגרות הציונות הדתית, היו הרבנים מהרקע החרדי "ציונים" ואף "לאומיים" בהנהגתם. בניגוד לדימוי הציבורי הרווח, רבנים מרקע ציוני-דתי אינם "פתוחים" או מקלים מהם

כל הקהילות החרדיות ורוב הקהילות החרד"ליות והציוניות-דתיות אינן מקבלות את הסמכות ההלכתית של הרבנים הראשיים ככאלה. יש להם רבנים משלהם. ישנם רבנים ראשיים שסמכותם הוכרה או מוכרת – בזכות אישיותם ולא בשל משרתם. כל רב (כבודו במקומו מונח), אם יבחר, יהיה מקובל אם בכלל על פלח מאוד קטן באוכלוסייה.

האם לא ברור כבר לציבור הרחב ש"רב ציוני" אינו בהכרח מחויב יותר ל"כלל ישראל" מרבנים ספרדים או אשכנזים שלא היו חברי מפד"ל וגלגוליה הפוליטיים ולא שלחו את ילדיהם ל"בני עקיבא", אך היו מחויבים בכל מאודם לכלל הציבור בישראל? יש לחדול מהניסיון ליצור אשליה כאילו ההלכה של "רבנים ציוניים" היא יותר "מתחשבת" ויותר "פתוחה"  כלפי נשים, חילונים, עגונות או גרים.

איך בכלל ניתן להבחין בין "רב ציוני" ל"רב לא-ציוני":

• למד בישיבה ליטאית, שירת בצה"ל ומשמש רב בקהילה מסורתית-דתית. ציוני?
• למד בישיבת "מרכז הרב" (הציונית), לא שרת בצה"ל, לומד בכולל ובקושי פגש בחייו חילוני. ציוני?
• למד בישיבת הסדר, שירת בצה"ל, המשיך בישיבה ליטאית, הוסמך ומשמש כדיין. ציוני?

או אולי הכוונה ב"רב ציוני":

• מי שמסית נגד מיעוטים?
• מי שמורה "הלכה" לחיילי צה"ל לסרב פקודה?
• מי שבניגוד לדעת רוב הפוסקים מעודד עליית יהודים להר הבית?

הקריאה למנות "רב ציוני"  פותחת מסע מסוכן של דה-לגיטימציה והסתה לא רק כלפי רבנים. האם לא די בהיותו של אדם אזרח שומר חוק במדינת הלאום הדמוקרטית כדי להכשירו למשרה בשירות הציבורי? האם נתחיל לפשפש בציציותיו הציוניות של כל מחנך, פקיד ממשלתי, קצין בצה"ל? האם נפרסם מדדים ל"ציוניותו" של המועמד?

יש לחדול מיצירת אשליה שהלכת "רבנים ציוניים" יותר "מתחשבת" ו"פתוחה" כלפי נשים, חילונים, עגונות או גרים. הקריאה למנות "רב ציוני" פותחת מסע מסוכן של דה-לגיטימציה והסתה, לא רק כלפי רבנים

מייחסים עוצמה מוגזמת ליכולתו של אחד הרבנים הראשיים לחולל מהפכה כוללת בשירותי הדת לאזרחים היהודים. יכולתו של רב ראשי להשפיע תלויה ביחסיו עם עמיתו, ביכולתו ליצור איזון עדין, להוביל הסכמות, לקבל גיבוי ולבסוף להשפיע גם בזכות יוקרתו האישית. החלטות אלה רחוקות מהשירות היום-יומי לאזרחים הניתן על-ידי רבנות מקומית עצמאית. הרבנות המקומית אינה "מנוהלת" על-ידי הרבנות הראשית. השפעתו של המשרד לשרותי דת משמעותית יותר.

 גדולה זכותם של העוסקים בצרכי ציבור ונהנים מאמון הציבור. הרבנים המשרתים את כלל הציבור בערים, בישובים ובשכונות הינם בני מזל שנתנה להם הזדמנות להעניק אהבה, לסייע, לעזור, לחזק, ללמוד וללמד. אני מאמין, שבניגוד לדימויים הרווחים – הרבנות במדינת ישראל מצליחה בדרך-כלל לעמוד במשימותיה.

מאבקי הכוח שאנו עדים להם סביב הבחירות לרבנות הראשית מקלקלים את השורה. אין מקום לפסילה אישית ואוי למי שנכשל בה. דה-לגיטימציה של מגזרים וקהילות היא עיוות חמור. גם בתהליך הבחירות חייבים להימנע מכל מה שאינו קידוש שם שמים.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.