יש פשעים קולינריים שמצדיקים לדעת חלק מאתנו עונשים חמורים במיוחד.

אחדים מחברי מסוגלים לנתק את קשרי הידידות עם מי שמבקש את הסטייק שלו well done למשל.
אחרים נתקפים בחמת זעם קדושה כשהם נתקלים במסעדת סושי שמציעה rolls עם גבינת שמנת, ומי שמזמין במסעדה קוקה קולה ושותה אותה במקביל ליין, נתפס אצל אבירי הטעם הטוב כמחלל קודש ממש. אני שזקנתי ואף השמנתי, הפכתי עם השנים לאנין טעם ונודניק לא קטן בעצמי, פלצן אני חושב שאתם קוראים לזה בארץ.

להגנתי עומדת העובדה שבעברי הקמתי וניהלתי מדריך מסעדות ומדריך יינות כאן  בעיר מגורי בואנוס איירס, מה שחייב אותי להתאמץ ולהתערבב עם אניני הטעם בעיני עצמם מבלי לעשות בושות.

להגנתי עומדת העובדה שבעברי הקמתי וניהלתי מדריך מסעדות ומדריך יינות בעיר מגורי בואנוס איירס, מה שחייב אותי להתאמץ ולהתערבב עם אניני הטעם בעיני עצמם מבלי לעשות בושות

מעטים יודעים שבצעירותי "זכיתי" להיות אחד מהאנשים היחידים שנכנס למעצר של ממש בגלל הפגנת חוסר הבנה קולינרית.

בגיל 17 כשיצאתי מהארץ בפעם הראשונה, התגלה לי עולם מפתיע ומאתגר שהשמועות על קיומו לא הגיעו לכפר ביאליק של אותם הימים.

התברר לי למשל שיהודים שחיים במקומות אחרים בעולם לא בהכרח יודעים שאנחנו בארץ החלטנו שמקומם בארץ ואם הם מתעכבים זה רק בגלל "סיר הבשר" המפתה.

גיליתי גם שבאיטליה אף אחד לא יודע מה זה מכבי תל אביב למרות הנצחון המבריק של הצהובים על מובילג'ירג'י וארזה ב-1977 ולקיחת גביע אירופה.

ניסיונותי להתגרות באיטלקים בשירת "הגביע הוא שלנו"  נתקלו בנחרות בוז. זו היתה שנת 1982, איטליה בדיוק זכתה בגביע העולם השלישי שלה בכדורגל, השוותה את מספר הזכיות של ברזיל, וכדורסל להפתעתי, עניין את האיטלקים קצת פחות מכדורעף, בערך כמו בדמינגטון אני חושב.

מה שכן היה ידוע לי לעומת זאת טרם הנסיעה זה, שבגלל שילוב של אנטישמיות והסברה פגומה, אומות העולם לא מבינות את הצד שלנו בסיכסוך הישראלי ערבי, ואם רק אצטייד במספיק מפות והסברים רשמיים אוכל לעשות נפשות לציונות בין הצעירים שעמדתי לפגוש במפגש הנוער של תנועת ה Lions.

באופן מפתיע, דווקא למפות היתה הצלחה גדולה. אנה, הבחורה המקסימה מפורטוגל התעקשה שאראה לה את המפות האלה ואסביר לה הכל על הסכסוך, למרות שהתוודתה באוזני שבחדר בביתה בפורטוגל תלוי דגל של אש"ף ותמונה של יאסר ערפאת.

אנה, הבחורה המקסימה מפורטוגל התעקשה שאראה לה את המפות האלה ואסביר לה הכל על הסכסוך, למרות שהתוודתה באוזני שבחדר בביתה בפורטוגל תלוי דגל של אש"ף ותמונה של יאסר ערפאת

לא ממש התחשק לי לבזבז זמן הסברה יקר על אנטישמית מובהקת כזו אבל תחושת המחויבות הציונית היתה חזקה יותר, ולבסןף הזמנתי אותה לחדר שם גיליתי מהר מאד שלא היו אלה המפות שעמדו בראש מעייניה.

לזכותי יאמר שלמרות היותי בתול, טיפש לא קטן וצעיר ממנה בארבע שנים, התעשתתי בזריזות, ויתרתי מהר מאד על יומרות ההסברה שלי, והפכתי את מפגש הנוער לסדרה של מפגשים אישיים יומיומיים ביני לבין אנה בהם חקרנו יחד את האפשרויות המגוונות של שיתוף הפעולה בין הציונות הבינלאומית לתנועות השמאל האירופאיות הפרו פלסטיניות, וכל זאת מבלי לבזבז זמן על פוליטיקה.

בנוסף לתגליות הפוליטיות והחוויות המיניות שהטיול הנ"ל העשיר אותי בהן, היה גם עניין האוכל. בתור דור שלישי לתנועת ההתישבות העובדת, ההשכלה הקולינרית שלי הסתכמה בשניצל עם פתיתים, חומוס כמובן, וצ'ולנט של שבת. היין היה יין רימונים מתוק שעמד פתוח במשך חודשים במקרר וכרוטב לפסטה השתמשנו בקטשופ.

אני חושב שמי שכתב את חוק העונשין של עבירות על הטעם הטוב לא העלה על דעתו שיתכן בכלל אדם שפוי בנפשו שיעז להתיז קטשופ על פסטה וזו הסיבה שלא נקבע לעבירה עונש הולם. לזכותה של אמי יאמר שמבחינתה אין דבר כזה בכלל פסטה אלא רק איטריות, וקטשופ על אטריות נשמע באמת קצת פחות חמור.

מפגש הנוער הסתיים בטקס מרשים או לפחות ככה ככה סיפרו לי מאוחר יותר, אני עברתי עם אנה באותו זמן על נקודות אחרונות בתוכנית הבילטרלית שלנו לשלום צודק ובר קיימא, ואז הגיע הזמן לשוב ארצה אל הגיוס לצבא המתקרב והולך.

מי שכתב את חוק העונשין של עבירות על הטעם הטוב לא העלה על דעתו שיתכן בכלל אדם שפוי בנפשו שיעז להתיז קטשופ על פסטה

כפי שאתם יכולים לתאר לכם, לחזור לארץ לא היה מה שמשך אותי באותה עת ואנה הפעילה את כל כח השכנוע שלה לטובת הרעיון החילופי שהיה להמשיך במה שהתחלנו בו במהלך המפגש, תוך כדי טיול באירופה הקלאסית, שגם היא לא ממש עניינה אותי, כי כמו שאני מניח שכבר ציינתי הייתי בן 17.

כרטיס החזרה שלי היה מרומא והחלטנו לטייל לאוסטריה, גרמניה ומשם לאיטליה לצורך חזרה לארץ. את הדרך עשינו ברכבות ובטרמפים, לישון ישנו באכסניות מעופשות, בקמפינגים ולפעמים סתם ככה מתחת לאיזה גשר.

מאורו הבחור האיטלקי שהצטרף אלינו היה אומן בישול מדרגה ראשונה, או לפחות ככה הוא נראה בעיני הבלתי משכילות. את תחילת השכלתי הקולינרית אני חייב למאורו, שלמרות העדרו המוחלט של כסף למימון ארוחות הצליח לעשות פלאים עם חומרי הגלם שנקרו בדרכנו.

ממאורו למדתי ששמן זית טוב זה לא בהכרח הדבר הירוק החמוץ שקונים בכפר ערבי בגליל, שיש עוד סוגים של גבינה חוץ מגבינה לבנה וצהובה ועוד תגליות מרתקות. שאת החשובה בהם למדתי כמו שאומרים בדרך הקשה.

ממאורו למדתי ששמן זית טוב זה לא בהכרח הדבר הירוק החמוץ שקונים בכפר ערבי בגליל, שיש עוד סוגים של גבינה חוץ מגבינה לבנה וצהובה ועוד תגליות מרתקות. שאת החשובה בהם למדתי, כמו שאומרים, בדרך הקשה

בעיר ספר נידחת בגרמניה, לאחר יום וחצי מבלי לאכול וכשהרעב מכרסם בנו בכל פה החלטנו להשיג מצרכים לארוחת הערב בסופרמרקט המקומי. ללא שימוש בכסף.

מאורו הודיע שהוא אחראי על השגת הפסטה ואני מביא את הרוטב. אנה השיגה קצת עשבי תיבול מהירקן המקומי, וזה כל מה שהיינו צריכים כדי להכין ארוחת מלכים בניצוחו של השף האיטלקי.

הכל הלך לפי המתוכנן עד שבהיותנו כבר באכסניה שלפתי מן המעיל את הרוטב שפילחתי בסופר (טוב טוב גנבתי, אני יודע זה לא בסדר).

הפנים של מאורו החליפו צבעים והוא בקושי הצליח לשלוט בכעסו: קשטופ? הבאת קטשופ?? נפלת על הראש?! זה לפחות מה שאני רוצה להאמין שהוא אמר באיטלקית השוטפת שלו אם כי אני נאלץ להניח שהוא השתמש במילים קצת פחות נימוסיות.

לא היה שמץ של סיכוי שמאורו יסכים לשקול את האפשרות להשתמש בקטשופ לצורך הכנת הארוחה. הוא בהחלט העדיף להשאר רעב. לא עזרו תחינותי והסברי שלא היה לי שמץ של מושג שקטשופ ורוטב עגבניות זה לא אותו הדבר. מאורו הכריז על שביתה איטלקית.

הביקור השני שלי בסופרמרקט לא הסתיים בהצלחה גדולה. עובדת טורקיה בלתי חוקית ראתה אותי מכניס את רוטב העגבניות לכיס המעיל ובמקום סולידריות של אזרחי מדינות אסיתיות קיבלתי ממנה הלשנה מיידית לקצין הבטחון הארי.

לא היה שמץ סיכוי שמאורו ישקול אפשרות להשתמש בקטשופ להכנת הארוחה. הוא בהחלט העדיף להשאר רעב. לא עזרו תחינותי והסברי שלא היה לי שמץ של מושג שקטשופ ורוטב עגבניות זה לא אותו הדבר

המשטרה הגרמנית כנראה חכתה מאחורי הפינה או שזו רק היעילות הידועה לשימצה שלהם, אבל בתוך דקות הובלתי אזוק לתחנת המשטרה וכבר למחרת היום במשפט בזק הודיע לי השופט באמצעות מתורגמן שמוטל עלי קנס של 500 מארק גרמני, סכום עצום עבורי באותם הימים, ושאם אני חושב להשתמט מתשלום, יותר טוב שלא יעלה בדעתי לחזור לגרמניה ביום מן הימים.

קיבלתי את העצה הזו כהמלצה להסתלק מן המדינה ולמחרת כבר הייתי על הרכבת בדרך לרומא. אנה היתה קרירה משהו כשראיתי אותה מחוץ לתחנת המשטרה, ומאורו לא ממש הסתכל לי בעיניים. למרות גילי הצעיר וטפשותי הבלתי נתנת להכחשה הבנתי שמאורו ואנה מצאו דרך מספקת לשכוח את הרעב ולהתנקם באחראי לו, בלילה שביליתי בתא המעצר.

אנה עוד המשיכה להתקשר אלי לארץ במשך כמה חודשים, עד הטבח בסברה ושתילה שסתם את הגולל על האפשרות של יחסים בין שתי ישויות עוינות כמונו. מאורו כתב לי מכתב שהוא חושב ששרון ובגין הם רוצחים, ושהוא ממש לא אומר את זה רק בגלל שהם יהודים.

לי לעומת זאת נשאר לקח שלא ישכח לעולם בעניין הרטבים המותרים והאסורים לשימוש בבישול פסטה, וגם התקף חרדה קל בכל פעם שאני נכנס לגרמניה ונציג משטרת ההגירה מעיף מבט חוקר בדרכון שלי.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.