באחד מרגעי השיא של הכתבה המדוברת של יוסי מזרחי בחדשות 12 על האחיות שמבצעות את התחקירים האפידמיולוגיים, התברר שבתום התחקיר – שלפעמים אורך שעות – מישהו צריך לשבת להקליד את הפרטים לקובץ במחשב. וזה כמובן לוקח עוד זמן. המון זמן.

עם ישראל צופה במערכת המסורבלת והאיטית הזו, תולש שערות ושואל את עצמו, איך ייתכן שבאחד הרגעים הקשים והמורכבים בתולדותיה, גורלה של אומת הסטארט אפ ומעצמת ההייטק מונח על כתפיהן של קומץ אחיות מותשות שיושבות ליד הטלפון בחדר אפרורי ברמלה ומנסות לבלום בכלים של שנות ה-70' מגיפה שמתקדמת בקצב המאה ה-21?

אפשר שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו שואל את עצמו את אותה שאלה. רק שהוא אמור לדעת את התשובה, מהסיבה הפשוטה שהוא בישל במו ידיו את הדייסה המקולקלת הזו.

17 שנים אחרי ששר האוצר נתניהו הגדיר את המגזר הציבורי כאיש השמן, הפרזיט, שרוכב על גבו של האיש הרזה, מתברר שהתיאוריה הזו, שכבר אז הייתה שקרית, חוזרת אל כולנו כמו בומרנג: אחרי סידרה ארוכה של דיאטות הרעבה, לשירות הציבורי – שאמור לנהל את מלחמת השוחות מול הקורונה – פשוט אין עם מי.

אין מי שיבצע תחקירים אפידמיולוגיים, אין מי שיענה לאלפי המתקשרים שקיבלו איכונים שגויים מהשב"כ, אין מטפלים במוסדות הסיעודיים שיחליפו את אלה שנשלחו לבידוד.

אין מי שיבצע תחקירים אפידמיולוגיים, אין מי שיענה לאלפי המתקשרים שקיבלו איכונים שגויים מהשב"כ, אין מטפלים במוסדות הסיעודיים שיחליפו את אלה שנשלחו לבידוד

בימים האחרונים כולם משננים בפליאה את המספר 27 – 27 אחיות בריאות הציבור בכל הארץ שאמורות להוביל את התחקירים האפידמיולוגיים. עזבו רגע קורונה: מישהו חושב שבימי שיגרה זה מספיק?

לרגל שעת החירום שאבו אל מערך החקירות את האחיות מטיפות החלב. אופס: אלה אותן טיפות חלב שגם הן סובלות ממחסור חמור בתקנים, שהורים בכל הארץ מנסים להשיג אותן לשווא בטלפון ולקבוע תור לחיסון לפני שהילד יילך לקולג', אבל במקרים רבים מדי אין מי שיענה.

שום דבר לא מקרי במחזה המביך שמתרחש עכשיו לנגד עינינו. כולם כבר יודעים שהתחבורה הציבורית כאן היא ברמה של עולם שלישי, שהכיתות בישראל הן הצפופות במערב ושמספר הרופאים, המיטות והאחיות בבתי החולים ממקם אותנו בתחתית העמוקה של טבלאות ה-OECD. אבל זה ממש לא נגמר שם.

לרגל שעת החירום שאבו אל מערך החקירות את האחיות מטיפות החלב. אופס: אלה אותן טיפות חלב שסובלות ממחסור חמור בתקנים, שהורים בכל הארץ מנסים להשיג אותן לשווא ולקבוע תור לחיסון לפני שהילד יילך לקולג'

איפה שתזרקו אבן תפגעו בשירות ציבורי מוחלש ומרוקן.

דואר ישראל – ניסיתם פעם להשיג את מוקד פניות הציבור שלו? שיהיה לכם בהצלחה. שאלתם את עצמכם למה סניפי דואר נסגרים בזה אחר זה בכל הארץ? התשובה פשוטה: כי תנאי הזיכיון והתעריפים שמכתיבה הממשלה לא מאפשרים רווחיות, ולכן הזכיינים בורחים, ובכן, כמו ממגפה. התוצאה: תושבים בשכונות כמו קריית משה ברחובות, עולים מבוגרים ומוחלשים, נאלצים לנדוד לקצה השני של העיר כדי לקבל שירותים בסיסיים.

הפגנה של עובדי רשות הדואר מול משרד האוצר ב-3 בספטמבר 2014 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

קנאביס רפואי – 60 אלף מטופלים, חלקם סובלים יסורים מהגיהינום, שתלויים בקומץ מוקדניות שאמורות לטפל בביורוקרטיה האינסופית של הרישיונות וחידושם.

ועוד: רוצים לעשות ניסוי קטן? אמרו את המילה מרב"ד ליד אדם שחלה ונזקק לאישור רפואי כדי לחדש את רישיון הנהיגה שלו ולעלות בחזרה על הכביש. ספוילר: סיכוי גבוה שהוא יצרח בזעם למשמע השם המפורש. המרב"ד (המרכז הרפואי לבטיחות בדרכים) הוא הגוף שאמור לתת לו את ההכשר לחזור לנהוג – וההתנהלות מולו היא סיוט. ממשקים מיושנים, מחסור בעובדים, המתנות של חודשים. וכן, אגב, גם המרב"ד זה במשרד הבריאות. כמו החקירות האפידמיולוגיות, רק פחות מפורסם.

המרב"ד (המרכז הרפואי לבטיחות בדרכים) אמור לתת הכשר לחזור לנהוג – וההתנהלות מולו היא סיוט. ממשקים מיושנים, מחסור בעובדים, המתנות של חודשים. וכן, אגב, גם המרב"ד זה במשרד הבריאות

השבוע נערך בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת דיון על אחת ממכות המדינה הקשות של השנים האחרונות – שריפות הפסולת הפיראטיות בשטחים פתוחים. הזיהום הקטלני שמייצרות השריפות האלה, העשן השחור והרעיל, מסוכן לא פחות מקורונה. אם זה קורה בסביבה שלכם, אתם מוזמנים להתקשר למשטרה הירוקה. רק שעם מספר השוטרים הירוקים שמוקצים למשימה הזו, אל תבנו על זה שיהיה מי שיענה.

ועוד לא הזכרנו את העובדות הסוציאליות, שכל אחת מהן מטפלת במאות תיקים של נוער בסיכון ובתים הרוסים. כן, גם הן קורסות תחת מחסור בתקנים. שמתם לב שהן שובתות עכשיו? ברגעים אלה ממש, כשאתם קוראים את השורות האלה, יש אי שם בארץ ילד שחוטף מכות בבית ואין מי שיחלץ אותו מהתופת. גם זה חלק מהשירות הציבורי המפואר באדיבות ממשלת ישראל.

מחאת העובדים הסוציאליים שלשום, בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

בשנים האחרונות נדמה שההבנה מתחילה לחלחל. לאט, מאוחר, אבל זה קורה. יש ניצני הפנמה שהשירות הציבורי הוא תשתית לאומית לכל דבר ועניין, שאם לא משקיעים בה היא מחלידה ומפסיקה לתפקד.

בחלקים מהמגזר הציבורי והממשלתי ניכרת בשנים האחרונות השקעה בשדרוג דיגיטלי ובשיפור הממשק עם הציבור. בביטוח הלאומי, במשרד הרישוי ובעוד גופים עם מוניטין מפוקפק של ניוון וסרבול נעשו צעדים משמעותיים קדימה. ועדיין, הפערים אדירים. ובדיוק לתוך הפער הזה נכנסת מגפת קורונה.

אז עכשיו כל זה מתנקז לתוך מגה-אירוע מרושע.

זה אירוני, משום שייתכן שברמת המדיניות והאסטרטגיה, לפחות בתחילת הדרך, נתניהו וממשלתו קיבלו את ההחלטות הנכונות. רק שברגע המשבר, כשהמצביאים הסתכלו לאחור, הם גילו שאין מאחוריהם צבא. שמהצבא השמנמן והמדושן מהסיסמאות של פעם, נשארו כמה אחיות מותשות בחדר אפור ברמלה, עם טלפון סלילים.