ההתקפה הברוטלית על הדמוקרטיה הישראלית נהנית מחולשה, פחדנות, ואף שיתוף פעולה מצד חלקים גדולים בתקשורת הישראלית.

ברק רביד פוטר ומועצת העיתונות שותקת. ראש הממשלה קורא לשלוח את רביב דרוקר לכלא ומועצת העיתונות מנמנמת. מטרותיה מרוחות בשמש על קרח לוהט: שמירה על חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

ברק רביד פוטר ומועצת העיתונות שותקת. ראש הממשלה קורא לשלוח את רביב דרוקר לכלא ומועצת העיתונות מנמנמת. מטרותיה מרוחות בשמש על קרח לוהט: שמירה על חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת

היכן נשמר חופש העיתונות כאשר גוף תקשורת מפטר עשרות עיתונאים? רובם משיקולים פוליטיים נטו של השתקת ביקורת על השלטון. המועצה המתהדרת בקוד אתי והגנה על עיתונאים, לא נאבקה מימיה נגד שום שלטון. עם סגירת רשוה"ש ב 2017 נשלחו 800 עיתונאים הביתה לגורלם והמועצה דממה.

לא רק היא.

ארגוני עיתונאים שונים שותקים. האגודות בירושלים ותל אביב, ארגון העיתונאים החדש, ועדי העובדים בערוצים המסחריים וגם זה בתאגיד הציבורי שותקים. הם לא עוצרים בגופם את ניסיונותיו החוזרים ונשנים של ראש הממשלה להשתיק מידע ולהטיל אימה על עיתונאים, ובכך למנוע מהציבור את המידע הדרוש לו. מידע שעלול לערער את שלטונו.

ממשלת ישראל נמצאת בעיצומו של מחדל לאומי קטסטרופלי המחייב סיקור עיתונאי יומיומי. הדוק, חד, עובדתי ובלתי מתפשר למען "זכות הצבור לדעת" וחובתו לדעת. אבל ערב ערב בגמר מהדורות החדשות, נמלטים מנהלי הערוצים למחוזות האבסורד עם רצף תכניות בישול והישרדות.

קשה להאמין, אבל תארו לעצמכם שמלחמת יום הכיפורים הייתה מסתיימת עם מיליון פצועים נכים והלומי קרב, והטלוויזיה הייתה משדרת תכנית בישול יומיומית. מזלזלת בהורים השכולים, משתינה על תחושות החיילים ובני משפחותיהם. אפשר לתאר סיטואציה כזו? האם זה סביר?

תארו לעצמכם שמלחמת לבנון השנייה מסתיימת ועשרות רשויות ומאות עסקים נסגרים וקורסים, והטלוויזיה משדרת ריאליטי מגוחך על אי רחוק בים וצעירים מנותקים מופיעים בו בעירום חלקי, כאשר מאות אלפי צופים לא יודעים מה יאכלו מחר ואיך ישלמו שכר דירה.

ממשלת ישראל במחדל לאומי קטסטרופלי המחייב סיקור עיתונאי יומיומי למען "זכות הצבור לדעת" וחובתו לדעת. אבל ערב ערב נמלטים מנהלי הערוצים למחוזות האבסורד עם רצף תכניות בישול והישרדות

התקשורת שלנו, בהכללה, מועלת בתפקידה.

העובדה שלראש ממשלה הנאשם בשלושה תיקים פליליים, אשר מחדליו בתחום הטיפול בקורונה זועקים לשמיים, ניתנת במה תקשורתית בכל הערוצים, כדי לפזר שקרים ותעמולה ומידע מוטעה, שגוי ושקרי לציבור – היא עובדה שמרתיחה את הדם. פשוט פשע תודעתי תעמולתי.

זהו בדיוק הזמן והמקום שאנשי תקשורת חייבים להישכב על הגדר, לשאול את השאלות הקשות, להטריד את ראש הממשלה ושריו בבדיקת נתונים ועובדות יומיומית, כדי שהציבור יידע לנהל את חייו. פשוטו כמשמעו.

הבי.בי.סי. הגדיר את תפקידו המרכזי במשפט אחד קצר וקולע כך:

"להביא את מירב המידע לציבור על מנת שיוכל לקבל החלטות מושכלות על חייו".

כלומר תפקידו של השידור הציבורי הוא תפקיד מרכזי בדמוקרטיה. אוסיף – גם תפקידם של כלי התקשורת המסחריים וחברות החדשות שלהם. אלו מקבלים זמן ומשאב ציבורי כדי לשדר אל תודעתו של ציבור ענק את העובדות על פיהן הציבור אמור לנהל את חייו.

ומה עושים בתשע בערב בערוצים המסחריים? תכניות בישול. הישרדות. אסקפיזם. בריחה מהמציאות.

במהלך מלחמת לבנון השנייה שידר הערוץ הראשון כמעט ערב ערב תכנית שנקראה "החזית בעורף". כתבות תחקיר וראיונות הרחבה אחרי מהדורת החדשות. מגבול הצפון וממוקדים אזרחיים שנפגעו.

היום כשמיליון ורבע אזרחים פצועים קשה מהקטסטרופה הכלכלית שהמיטה עליהם ממשלת החירום המחדליסטית, כלי תקשורת רבים ממשיכים לברוח מהמציאות ומתפקידם.

היום כשמיליון ורבע אזרחים פצועים קשה מהקטסטרופה הכלכלית שהמיטה עליהם ממשלת החירום המחדליסטית, כלי תקשורת רבים ממשיכים לברוח מהמציאות ומתפקידם

מועצת העיתונות לא מבינה כלל את המושג החרוט על מטרותיה "זכות הציבור לדעת".

אם השלטון מעביר מידע מוטעה ושקרי, הציבור לא יודע.

• עם מסיכות או בלי, התקהלות של 20 מותרת ושל 100 רק בביתו של שר הבריאות?
• איך מוגדר חולה קשה ומתי צריך להיכנס לבידוד?
• היכן 80 מיליארד השקלים שהובטחו בגל הקורונה הראשון?
• מדוע רה"מ עוסק בסיפוח שטחים, כאשר מיליון אזרחים שוכבים פצועים ברחובות?
• מדוע הוא מבקש לעצמו הטבות מס כאשר המערכת שהוא עצמו ממונה עליה, מונעת בביורוקרטיה בלתי אפשרית הטבות מס ממיליון אזרחים פגועים כלכלית ונפשית?
• מדוע שרי הממשלה מאפשרים לו לבצע את המהלכים הנפשעים הללו?
• מדוע אותו רה"מ מרשה לעצמו לתקוף בגלוי את כל מערכות המשפט ואת היועמ"ש ולשטוף את מוחם של מיליוני אזרחים בטענות מפוברקות על תפירת תיקים וקונספירציה להדחתו?

כלי התקשורת שלנו היו חייבים לעסוק בעניינים הללו מבוקר עד לילה. לא לתת מנוח לאף אחד בכנסת או בממשלה. לבצע את תפקידם הדמוקרטי. להסתכן בהדחה או השעיה או בפיטורים ובלבד שהמידע יגיע לציבור.

חיילי מלחמת יום הכיפורים גויסו לתוך מחדל נורא, נהרגו נפצעו הלכו לשבי למען הוריהם וילדיהם כאשר הדרג המדיני התעלם מסימני המלחמה ודחה הצעות פשרה ושלום.

העיתונות שתקה עד פרוץ המלחמה. אחר כך הכתה על חטא.

אנחנו עומדים היום באותו מצב וחמור יותר. המלחמה לא מתרחשת בגבולות רחוקים בסיני או בגולן, היא כאן בבית, בחנות, בבנק, במכולת, בביה"ס של הילדים, בבית האבות של ההורים.

כלי התקשורת שלנו היו חייבים לעסוק בעניינים אלו מסביב לשעון. לא לתת מנוח לאף אחד בכנסת או בממשלה. לבצע את תפקידם הדמוקרטי. להסתכן בהדחה או השעיה או בפיטורים ובלבד שהמידע יגיע לציבור

שתיקת העיתונות המרכזית בסיקור ההפגנות נגד השחיתות היא שיאו של מסע השחתה המכרסם באמון הציבור. כבר שלוש שנים מפגינים מאות אזרחים ברחבי הארץ נגד השחיתות ומנסים לדרוש חקירה של פרשיות הצוללות והמניות, ומהדורות החדשות מתעלמות מהן במפגיע.

מפגינים נגד השחיתות עמדו בסוף השבוע הזה על 180 גשרים וצמתים. התמונות זורמות ברשת. אבל צוותי הטלוויזיה של הערוצים המסחריים נוהים אחרי הודעות דובר המשטרה על "הפרות סדר" לכאורה, על עימותים עם המשטרה, ועל מר גורלם של השוטרים המסכנים שזוכים לביקורת ברחוב על כך שהם משכיבים על הכביש מי שלא חובש מסכה. ממש רחמים.

לא ראיתי את דני קושמרו מגיע על אופנוע או חליפת צלילה לכיכר גורן בפתח תקווה. לא ראיתי את יונית לוי לובשת ג'ינס והולכת לדבר שם עם בני הדור הותיק בני ה 70-80 שמפגינים שם מאז  26.11.2016 כל שבוע, כבר 163 שבועות. לא ראיתי אותם הולכים לבקר את הפגנות הבימה שהחלו בפברואר 2018.

לא ראיתי את הכתבים הפוליטיים נפרדים לערב אחד מהרכילויות על גנץ ונתניהו פרשת הרפז והמימד החמישי וניגשים לבדוק מה מרתיח את האזרחים שהתנחלו מול הבית ברחוב בלפור וישנים שם על המדרכה יומיום 24/7.

לא ראיתי ניתוח עומק של החלטת בג"צ ברוב מוזר של 11 שופטים, לאפשר לנאשם בפלילים לכהן כרה"מ, ולא ניתוח של עתירה מפורטת בעובדות ותצהירים של התנועה לאיכות השלטון, הדורשת להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקירת פרשת הצוללות.

הפחדנות של עיתונאים שכבר הורשו לשאול השבוע שאלה אחת את ראש הממשלה, בעת מסיבת התעמולה שלו, היא בושה למקצוע והפרת אמון כלפי הצופים – אזרחי המדינה הדמוקרטית – משלמי המשכורות של אותם עיתונאים.

אתה מביט בפניו הזחוחות והשחצניות של נתניהו ומתפלץ. הוא מתגאה במענק של 7500 שח למאות אלפי עצמאים כשהוא עצמו מעולם לא הוציא מכיסו 75 שקל ובוודאי לא ניסה לחיות חודש מהסכום המגוחך שהוא מאשר כעת לתת לעצמאים.

והתקשורת שלנו מהדהדת את דבריו ואת "התכנית שהוא ואנשיו עמלים עליה ימים ולילות" כאילו לא מדובר בעוד שקר מתועב. מרגיז. וחמור מכך שקר המייצר תודעה כוזבת כאילו המשבר הכלכלי מנוהל ועומד לפני פתרון.

כבר שלוש שנים מפגינים מאות אזרחים ברחבי הארץ נגד השחיתות ומנסים לדרוש חקירה של פרשות הצוללות והמניות, ומהדורות החדשות מתעלמות מהן במפגיע

מחדל הטיפול בקורונה הוא גם מחדל של כלי התקשורת המרכזיים. אלה אפשרו לראש הממשלה להפחיד את הציבור ערב ערב. לא התעקשו על נוכחות ושאלת שאלות בעת נאומיו הטלוויזיוניים של נתניהו. לא שלחו לשטח את כל המערכות כדי להביא תחקירים ועובדות על ההתרסקות הכלכלית של מיליון אזרחים ולא נתנו לאזרחים את הכלי המרכזי שבו יוכל לנהל את חייו – מידע אמיתי אמין ובדוק.

ניהול משבר ללא ביקורת של עיתונות מקצועית אמינה וחסרת פחד, הוא פשוט הפקרה של חיי האזרחים. מחדלי הממשלה גלויים. צורבים. מקוממים. אבל זה שהם לא מוטחים ערב ערב בפניו של רה"מ וזה החלופי ושריהם, הופך את התקשורת שלנו לשותפה מרכזית באסון ובמחדל.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.