הקורונה מסוכנת בעיקר לאוכלוסייה המבוגרת ולקבוצות הסיכון, והחשש הבריאותי ממנה הוא מן העומס שהיא עלולה להטיל על מערכת הבריאות אם זאת תוצף בשיטפון של חולים קשים.

במקום להטיל גזרות על כלל הצבור, יש  להתרכז באוכלוסייה שבסיכון, אותה יש להדיר מהתקהלויות וממגע פיזי קרוב, ולהבטיח שכל המטפלים באוכלוסיית הסיכון לא ישאו את הנגיף.

במקום להטיל גזרות על כלל הצבור, יש  להתרכז באוכלוסייה שבסיכון, אותה יש להדיר מהתקהלויות וממגע פיזי קרוב, ולהבטיח שכל המטפלים באוכלוסיית הסיכון לא ישאו את הנגיף

אין הצדקה לפניקה ולפחד מקריסת מערכת הבריאות מעומס החולים הקשים.  התחזיות של משרד הבריאות מבוססות על מה שקרה בגל הראשון, והמתאם שנמצא בין שעור הנשאות באוכלוסיה לבין המספר הצפוי של החולים הקשים, יתכן מאוד כי אינו נכון.

הסבר אפשרי לשינוי הזה הוא גילויו של "זן" חדש של נגיף, אצלו ארעה מוטציה בחומצת אמינו אחת במעטפה של הנגיף (הנקראת D614G), אשר גורמת לכך שהנגיף מדביק יותר מהנגיף  "קודם". דבר זה כבר גרם לכך שהוא השתלט על מרבית הנשאים בארה"ב ואולי גם השתלט על האוכלוסייה שלנו, ואם הוא פחות אלים אך יותר מידבק, יתכן שהעלייה התלולה במספר הנשאים לא תהיה כרוכה בעליה במספר החולים הקשים כפי שקרה קודם.

הגידול במספר הנשאים באוכלוסייה מעיד על התפשטות הנגיף באוכלוסיה.  מספר הנשאים האמיתי הוא לפחות פי עשרה ממספר המזוהים על פי הבדיקות, ומגיע כבר לכשלושה ואולי אף לחמישה אחוזים מן האוכלוסייה בישראל! לכן אין הגיון בקטיעת שרשרת ההדבקה בדרך שהיא מבוצעת כיום. את ההעברה בקהילה צריך למזער עי האמצעים המקובלים ובבידודים ביתיים בלבד.

קיים שיטפון עצום של ידע הנצבר במקומות אחרים בעולם על המגיפה, שבחלקו רלבנטי מאוד לקביעת המדיניות ולשיקולים חדשים, דבר שכמעט לא נעשה אצלנו. דוגמאות קונקרטיות לכך הן:

• זהוי אוכלוסיות פגיעות יותר או עמידות יותר להדבקה ולמחלה קשה
• איפיון הנגיף המתפשט אצלנו
• איפיון אופי התגובה החיסונית של האוכלוסייה, והיכולת לפתח חיסון כנגד הנגיף ולאופיו של חיסון זה.

חשוב מאוד לנצל את הנסיבות המיוחדות של המגיפה ולאסוף וליישם מידע כזה גם אצלנו. יש לעודד כבר עכשיו את המחקר היישומי הזה באמצעות מענקי וקרנות מחקר  ממשלתיות. 

אין הצדקה לפניקה מקריסת מערכת הבריאות מעומס החולים הקשים. תחזיות משרד הבריאות מבוססות על מה שקרה בגל הראשון, ויתכן כי המתאם שנמצא בין שעור הנשאות באוכלוסיה לבין מספר החולים הקשים הצפוי אינו נכון

קשה להפריז בחשיבות אמון הציבור בהנהגת המאבק במגיפה, אמון שכרגע לא קיים. הסתלקותם של משה בר סימן טוב ופרופ סיגל סדצקי מן ההנהגה של משרד הבריאות היא אכן צעד שיש לברך עליו ושעשוי להביא עמו הנהגה חדשה וראוייה יותר שכן תזכה באמון הציבור.

אחד הכשלים המרכזיים במאבק בקורונה היה בהסברה. הסברה אמינה ומקצועית שלא זורעת פחד, ובעלת שקיפות גבוהה, היא תנאי חיוני לבניית האמון ולהצלחת המאבק במגיפה  ובהנהגתו.

את ההסברה יש להפקיד בידי אנשי מקצוע אמינים ומנוסים, ורצוי שיהיו גם מומחים במחלות זהומיות ובאפידמיולוגיה. אלה יספקו את המידע העדכני  ויתנו מענה הולם לשאלות שמטרידות את הצבור במקום הפוליטיקאים או הפרופסורים והידוענים, שלא נתנו זאת ואינם מסוגלים גם לתת.

הצעדים המעשיים, שיבטיחו שינוי ויכולת להתמודד טוב יותר עם המגיפה למרות שהם "ברורים כשמש" ואינם קורים בינתיים בגלל שקולים פוליטים, חשוב שיאמרו:

• הקמת מטה לריכוז המלחמה במגיפה – רשות החרום הלאומית (רח"ל) או גוף אחר, שבראשו אישיות מקצועית חזקה עם עדיפות לרופא בעל נסיון מספיק במינהל, במצבי חרום ובמגיפות.
• פורום מקצועי מייעץ – פורום רב תחומי שינטר את המגיפה, ירכז את כל הנתונים , את עיבודם ותרגומם, (מה שלא קורה כלל היום),
• מערך לטיפול באוכלוסיות הסיכון – מרוכז בקופות החולים והרשויות המקומיות,
• שינוי המדיניות לאתור נשאים – הקטנת או בטול המלוניות ומעבר לבידוד מרצון בבית עם מעקב של הקהילה בלבד.
• מערך הסברה חדש – מבוסס על אנשי מקצוע שיפיצו יום יום את המידע השוטף, ויענו לשאלות הציבור הרחב.
• עדוד המחקר והפתוח – קרנות יעודיות לעידוד המחקר היישומי של הקורונה.

אחד הכשלים המרכזיים במאבק בקורונה היה בהסברה. הסברה אמינה ומקצועית שלא זורעת פחד, ובעלת שקיפות גבוהה, היא תנאי חיוני לבניית האמון ולהצלחת המאבק במגיפה  ובהנהגתו

אפשר וצריך לחיות בשלום עם הקורונה ומטרה זאת היא בת השגה. העולם בו אנו חיים הוא דינמי ורב הישגים ולכן יש מקום לאופטימיות ביחס לסיכוי להשיג זאת.  ועם כל זאת – חובה עלינו להיות צנועים בהשגותינו ופתוחים להודות בשגיאות, שכן רק כך נוכל באמת להצליח בהתמודדות זאת.

פרופ' צבי בנטואיץ' הוא רופא, אימונולוג וחוקר. חבר מועצת החירום למשבר הקורונה, פרופ' מן המניין (אמריטוס) ברפואה באוניברסיטה העברית, פרופ' מן המניין נלווה פעיל במיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, ראש המרכז למחלות טרופיות ואיידס באוניברסיטת בן גוריון ונשיא עמותת נאלא הפועלת באתיופיה למיגור המחלות הטרופיות המוזנחות. הוא גם חבר הנהלת רופאים לזכויות אדם, והרופא/חוקר הראשון שטיפל באיידס בישראל ומי שהקים את מרכז האיידס הראשון ואת קבוצת המחקר הראשונה לנושא בארץ.