בחודשים האחרונים העולם חווה דבר שתואר כ"חסר תקדים". אבל לבידוד – או ריחוק חברתי, בשפת החדשות – כבר יש מקום בהיסטוריה. השפעת הספרדית, שפרצה ב-1918, אמנם הוזכרה לא פעם במשבר הקורונה; אך אם נלך עוד אחורה בזמן, אל ארץ הקודש של ראשית המאה ה-19, נמצא שם התפרצויות של כולרה – ואת מסעות משה ויהודית מונטיפיורי, הנדבנים הגדולים של העולם הוויקטוריאני.

סר משה וליידי יהודית ערכו מסעות ארוכים ומפרכים מאנגליה אל ארץ הקודש, בים וביבשה, כדי להציע סיוע כלכלי, חברתי ופוליטי לתושביה. בעוד שהיום טיסה מלונדון לתל אביב וחזרה אורכת חצי יום, המסע שלהם ב-1827 נמשך עשרה חודשים. רק שבוע מאותו מסע הם בילו בארץ, שיעדם הסופי בה היה ירושלים.

במהלך מסעותיהם לארץ הקודש, בני הזוג מונטיפיורי היו צריכים להתמודד עם מגוון איומים קיומיים, בכלל זאת שודדי ים יוונים צמאי דם בים התיכון, שמרדו בשלטון העותמאני, כאשר ערכו את ביקורם הראשון ב-1827. אבל מגפה ובידוד לא הפריעו את אותו ביקור ראשון של משה ויהודית בעיר חלומותיהם.

ציור לא מתוארך של ליידי יהודית מונטיפיורי (צילום: באדיבות ספריית מונטיפיורי בלונדון)

לפי יומן המסע של יהודית, היה זה ביקורם הבא של בני הזוג, ב-1839, שהופרע על ידי מגפה. יהודית מזכירה את המילה בידוד (quarantine) ביומנה 38 פעמים. כולרה הייתה אז חלק מהחיים, וכמו הקורונה, היא הייתה מדבקת וללא תרופה.

הכולרה הייתה שונה מאוד מהקורונה של היום – זו מחלה חיידקית ולא נגיפית, ובעלת תסמינים שונים. היא התפשטה במהירות על פני אוכלוסיות והותירה אחריה מוות וחורבן. היה הכרחי לנקוט נגדה אמצעי בידוד.

מדינות הים התיכון התייחסו לאמצעי הבידוד ברצינות רבה, והנמלים צוידו היטב כדי להתמודד עם כולרה ומחלות אחרות, בייחוד מלריה, שהועברה באמצעות יתושים. בתי חולים ימיים, שנקראו "לזרטו" (על שם לזרוס הקדוש, פטרון המצורעים) הוקמו במיוחד כדי לעקוב נוסעים, אניות ומטען ולמנוע התפשטות.

רופא ערך לנוסעים בדיקות והעריך את מצבם בעזרת בחינת המראה שלהם, עורם וחלל הפה שלהם ובדיקת דופק. בידוד וריחוק חברתי ננקטו לפי הצורך ולפי חומרת המגפה במקומות שמהם הגיעו. היו מתקני חיטוי ומתחמי בדיקת כבודה.

רופא ערך לנוסעים בדיקות והעריך את מצבם בעזרת בחינת המראה שלהם, עורם וחלל הפה שלהם ובדיקת דופק. בידוד וריחוק חברתי ננקטו לפי הצורך ולפי חומרת המגפה במקומות שמהם הגיעו

בין השאר, היו בתי חולים כאלה במרסיי, בביירות ובמלטה, מקומות שבהם נאלצו בני הזוג מונטיפיורי לשהות בבידוד במהלך מסעם. בתי החולים הימיים האלה היו מוכרים לכולם והיו חלק בלתי נפרד מהמסע בין אירופה ללבנט.

יהודים שחיו בארץ הקודש, והיו מודעים להגעתם הצפויה של בני הזוג ב-1849, כתבו להם אל הלזרטו של ביירות – היות שניחשו נכונה שייאלצו לשהות שם לפני שיוכלו להמשיך במסע, ולפיכך יהיה להם שפע של זמן לקרוא את המכתבים.

אילוסטרציה: קבוצת תיירים עם תושבי ירושלים, סביבות 1880-1860 (צילום: ספריית הקונגרס)

מסע בשיא הסטייל הוויקטוריאני

ב-1839, בני הזוג נסעו בסטייל מהאחוזה הגותית שלהם, איסט קליף לודג', בעיר החוף רמסגייט, דרך צפון אירופה. לאחר שרכבו בכרכרה הפרטית והיוקרתית שלהם, כשהם מחליפים סוסים מפעם לפעם, ונהנו בדרך מהמותרות של אניות משוטה, הם עלו על אנייה למלטה, נמל בינלאומי חשוב בעידן הוויקטוריאני.

כל אנייה שנכנסה אל מזרח הים התיכון או יצאה ממנו הייתה עוגנת במלטה, והנוסעים והמטען היו עוברים מאנייה לאנייה. אלה היו הימים של טרום התחבורה המאורגנת והסדירה באירופה (רעיון שהגה תומאס קוק שנתיים לאחר מכן, כדי להסיע פועלים ברכבת למפגש דתי ב-1841), כך שהנוסעים היו מחכים להגעת אנייה מתאימה ואז נושאים ונותנים עם רב החובל שלה על המשך מסעם.

הרשויות במלטה, תחת שלטון הסולטנות העותמאנית, הפעילו מערכת בידוד מתוחכמת, שכללה מתחם בידוד למטען בנמל ולטה ואת הלזרטו המפואר באי מנואל, שבו שהו הנוסעים האמידים.

תמונה של משה מונטיפיורי מסביבות שנות ה-1870, שצולמה בסטודיו Elliott & Fry (צילום: רשות הציבור)

מלון היוקרה שופץ בשנה הקודמת על ידי מושל מלטה, הנרי בוברי, ויכול היה להכיל מאות אנשים בסוויטות (מערכות חדרים) בהן יכלו לבלות קבוצות מאניות שונות את תקופת הבידוד. הקבוצות יכלו ליהנות מנוחות ויקטוריאנית קלסית בסוויטות הרחבות, בעודן מופרדות זו מזו כדי למנוע את התפשטות המחלה.

בני הזוג מונטיפיורי שהו שם בדרכם חזרה מארץ הקודש ב-1827, כשהמגפה לא היוותה איום של ממש על מזרח הים התיכון – אף על פי שבאותו הזמן היא השתוללה צפונה משם, במרסיי – ונראה שאמצעי הבידוד ננקטו רק לשם זהירות.

הם שהו שם שוב בדרכם הביתה ב-1839, אז המצב היה שונה מאוד: בדרך הלוך, הם שמעו שוב ושוב דיווחים על מגפה בירושלים וביפו מנוסעים שהגיעו ממזרח הים התיכון. הדיווחים כללו את מספר המתים בירושלים ביום זה או אחר ואת העובדה ששערי ירושלים נסגרו כדי למנוע מאנשים להיכנס אל העיר ולצאת ממנה. בעיקרו של דבר, זו הייתה הגרסה המקבילה של 1839 לאתרי האינטרנט שמספקים כיום מידע על מצב הקורונה מסביב לעולם.

עקב כך פרץ ביניהם ויכוח סוער בשאלה אם יהיה חכם להמשיך במסע. משה רצה להמשיך לבדו (הפמליה הגדולה כללה אנשים שפגשו בדרך, משרתים שהביאו איתם מהבית ואת חברם הטוב, איש האשכולות הרב-לשוני ד"ר אליעזר הלוי), כדי להפחית את סכנת החשיפה של רעייתו למחלה. אך היא לא הייתה מוכנה לשמוע על כך, והזכירה את סירובה של רות המקראית לעזוב את חמותה נעמי.

הם שמעו שוב ושוב דיווחים על מגפה בירושלים וביפו מנוסעים שהגיעו ממזרח הים התיכון. הדיווחים כללו את מספר המתים בירושלים ביום זה או אחר ואת העובדה ששערי ירושלים נסגרו

בני הזוג היו מוטרדים בשאלה אם יורשו להיכנס אל ארץ הקודש דרך יפו, נמל שהיה נסגר מעת לעת לנוסעים נכנסים לפי חומרת המגפה שם. למעשה, כל העיר הייתה עשויה להיסגר כדי לשמור על ריחוק חברתי.

מקורות מהימנים אמרו להם שאם יצליחו להיכנס ליפו, הם לא יצטרכו לשהות בבידוד עם הגיעם לירושלים. לעומת זאת, אם ירדו מהאנייה בנמל ביירות, הם עשויים להיתקל באנשים שנדבקו במחלה במהלך מסעם הארוך דרומה, וככל הנראה ייאלצו לשהות בבידוד מחוץ לעיר. אלה היו חדשות מדאיגות מאוד.

תמונה מעובדת של נמל מרסיי הישן כשברקע מלון Dieu, ששימש כבית חולים, סביבות 1890 (צילום: ספריית הקונגרס)

דרך אלכסנדריה וביירות, עם אישור רפואי

בכל מקרה, הייתה עוד משוכה בדרך – האנייה הייתה צריכה לעגון באלכסנדריה, 1,520 ק"מ ממזרח למלטה, כדי להוריד ולהעלות נוסעים, סחורות ודואר, לפני שתמשיך לשוט לארץ הקודש. בזמן השתוללות המגפה, כל עצירה בדרך פירושה היה הארכת המסע בכמה שבועות בשל חובת הבידוד.

מצוידים באישור רפואי מהלזרטו במלטה ומרשויות הנמל שבו בודד המטען, בני הזוג מונטיפיורי המשיכו במסעם מזרחה ב-2 במאי 1839, בסירת בידוד (כדי להבטיח היעדר מגע עם כלי שיט שלא עבר בידוד), אל אניית הקיטור "מגארה", ששטה לארץ הקודש מהאי קורפו דרך מלטה ואלכסנדריה.

ארבעה ימים לאחר מכן הקבוצה הגיעה לאלכסנדריה, שם נהג בידוד מחמיר. צוות סירת הבידוד של אלכסנדריה עלה על ה"מגארה" ודרש לראות אישור רפואי.

כשרב החובל הושיט להם את המסמך, אנשי הצוות סירבו לקחת אותו מידיו ואחזו בו באמצעות מלקחיים כדי לבחון אותו, לאמת את בריאותם התקינה של הנוסעים ולאפשר להם לרדת מהאנייה. לפי יומנה של יהודית, נראה שאמצעי הזהירות הזה נראה לבני הזוג משעשע, אולי מפני שטרם את השפעות המגפה הנרחבת.

הם שמעו סיפורים מטרידים יותר מנוסעים אחרים שהגיעו מארץ הקודש, על מגפה בירושלים וביפו, וכן על העימותים בין הסולטאן העותמאני לצבאו של מוחמד עלי, הפחה הכריזמטי של מצרים ושליטן של ארץ הקודש ושל סוריה באותו הזמן, יחד עם בנו, המצביא המוכשר איבראהים פחה. ואז, ב-9 במאי, ה"מגארה" יצאה שוב לדרך – היישר לעבר הסיבוכים שציפו להם בהמשך הדרך.

בני הזוג מונטיפיורי לא יכלו לרדת מהאנייה ביפו, משום שהנמל נסגר בגלל המגפה שם, ונאלצו להמשיך צפונה, לביירות.

בנמל ביירות, צוות אניית הבידוד ערך טקס חדש – האישור הרפואי היה צריך להיות מוגש לבחינה בקופסת עץ מיוחדת ולהינתן ל"מפקד עצמו", על פי יומנה של יהודית. באותה נקודת זמן, חדשות נוספות על המגפה, המלחמה והסכנה להיתקל בשודדים בזמן טיול בארץ הקודש גרמו לה לאמץ השקפה פילוסופית יותר לגבי המשך המסע ופשוט לבטוח באל שינחה אותם וישמור עליהם.

לאחר שהגיעו לביירות ב-1839, בני הזוג מונטיפיורי יצאו דרומה לירושלים. כעבור עשר שנים, ב-1849, הם נסעו מאיסטנבול בדרך היבשה ונאלצו לשהות 12 יום בבידוד בלזרטו של ביירות, שתנאי המגורים בו היו נוחים הרבה פחות מאשר במלון באי מנואל, שכלל חדר טיהור עם תנורים, מייבשים וציוד לחיטוי.

באופן מבשר רעות, קבריהם של נוסעים קודמים שהכריעה המגפה ניבטו מחדרי האורחים, בהם היה רק חלון קטן לאוורור. הפרדה חמורה ננקטה בין השוהים בבידוד למבקרים, והם יכלו לתקשר רק ממרחק בטוח, מבעד לרשת כפולה.

קבריהם של נוסעים קודמים שהכריעה המגפה ניבטו מחדרי האורחים, בהם היה רק חלון קטן לאוורור. הפרדה חמורה ננקטה בין השוהים בבידוד למבקרים, והם יכלו לתקשר רק ממרחק בטוח, מבעד לרשת כפולה

במשך כמה ימים יהודית שכבה חולה מאוד בחדרה, שבמהלכם היה צורך להרוג נחש ארסי באורך כשני מטרים במסדרון החשוך. נראה שהלזרטו שרץ נחשים.

בעוד שאמצעי הבידוד היו חמורים עבור אניות שנכנסו לנמל, נראה שהם היו גמישים יותר ביבשה, בדומה לתקנות של היום, עם הבדלים בחומרה ובהקפדה על הכללים בהתאם למידת התפשטות המגפה ולגישה המקומית כלפיה.

העתק של הכרכרה של בני הזוג מונטיפיורי המוצג בירושלים, 15 בספטמבר 2016 (צילום: CC-SA-4.0/ תמר הירדני)

קבלת פנים חמה בארץ הקודש

בני הזוג התקבלו בהתלהבות בכל מקום שהגיעו אליו, וב-1839 התארחו בבתיהם של אנשים בביירות, בצפת ובטבריה, כשהם נמנעים מכמה כפרים בדרכם דרומה מביירות לצפת. לדוגמה, החכם הנכבד רבי חיים נסים אבולעפיה, שמאוחר יותר שימש כרב הראשי של פלשתינה העותמאנית, אירח אותם בביתו בצפת.

אולם את רוב הטיול שלהם בארץ הם בילו תחת קנבס. כשהגיעו לביירות, בני הזוג קנו ארבעה אוהלים – אחד עבורם (שכלל מיטת שדה), אחד עבור חברם לוי, אחד עבור המשרתים ואחד לבישול (הם לקחו איתם את הטבח האישי שלהם, איבראהים). חברי הפמליה האחרים ישנו תחת כיפת השמים.

יהודית נשאה אקדח, רכבה על סוס כשהיא ישובה על אוכף צד, וכונתה בחיבה "הגנרל" על ידי הקבוצה. בני הזוג, שהיו מצוידים היטב וסמכו על איבראהים שימצא מצרכים מקומיים, החלו את מסעם דרומה, כשהם לנים במקומות שונים.

לאחר שביקרו בטבריה נאסרה עליהם הכניסה לשכם, היות שהתושבים חששו מפני המגפה, והם נאלצו להקים את האוהלים שלהם באזור בידוד מחוץ לעיר, אך הם הורשו להיכנס לערים אחרות. הלינה מחוץ לחומות העיר הייתה מסוכנת, היות ששודדים היו עלולים לתקוף אותם, לפגוע בהם ואף להרוג אותם.

נראה שהיחס ללינה היה שונה בתקנות הבידוד, כך שלמרות שבני הזוג העבירו את לילותיהם במתחם הבידוד מחוץ לעיר, במהלך היום הם הורשו לסייר באתרי העיר ולהיפגש עם תושביה במסגרת השליחות הנדבנית שלהם.

למרות ששמרו על ריחוק חברתי במסעם דרומה מביירות (גם אם לעתים בהקפדה פחותה), בני הזוג הגיעו להר הזיתים והחליטו לשהות בבידוד מחוץ לירושלים. יהודית כותבת ביומנה שהם פחדו להידבק. חששם להיכנס לעיר הלך וגבר, היות שמניין המתים היומי מכולרה היה גבוה זה כמה שבועות.

בזמן ששהו בצפת, הם קיבלו מכתב מהרב משה נבון, הרב הראשי של פלשתינה, שטען כי אסור להם לוותר על ביקורם משום ש"רק" שלושה אנשים מתו מהמגפה בירושלים בשבת האחרונה. מכתבו הוא חלק מאוסף גדול של מכתבים שכתבו יהודים שחיו באותו הזמן בארץ הקודש, שנמצא בספריית מונטיפיורי בלונדון.

בזמן ששהו בצפת, הם קיבלו מכתב מהרב משה נבון, הרב הראשי של פלשתינה, שטען כי אסור להם לוותר על ביקורם משום ש"רק" שלושה אנשים מתו מהמגפה בירושלים בשבת האחרונה

כשקראתי את המכתב הזה לפני כמה שנים, צחקתי לנוכח הניסיון לשכנע אורחים להיענות להזמנה על סמך מניין המתים – אך זה היה לפני שהדור הנוכחי חווה על בשרו את השפעותיה של מגפה. כעת, כשמניין המתים משתנה מיום ליום, ואנשים להוטים לרופף את מגבלות הסגר, קל להזדהות עם אבותינו מהמאה ה-19.

אז בני הזוג הקימו את המחנה שלהם על מורדות הר הזיתים הצופה על ירושלים, בתקופה שבה חומות העיר העתיקה הגנו על יושביה מפני שודדים ובוזזים.

האובליסק "מחט קליאופטרה", מתנשא מעל מבנים נמוכים, תושבים מקומיים ועץ, באלכסנדריה, מצרים, סביבות 1860-1856. צולם על ידי פרנק מייסון גוד (צילום: ספריית הקונגרס)

בקשות סיוע – וחמש כבשים חיות

בשבוע שלאחר מכן, זרם מבקרים יצא את שערי העיר כדי לפגוש את בני הזוג על ההר. השמועה על נדיבותם כלפי יהודים ואחרים בערים שביקרו בהן בדרכם הגיעה לעיר, ואנשים הגיעו לבקש מהם סיוע. רבים עשו זאת בכתב, ומכתביהם שמורים בספריית מונטיפיורי. כמו בנמלים שונים, מכתבים נמסרו באמצעות מלקחיים והונחו על הקרקע, כדי להימנע ממגע אנושי ומהעברת המחלה.

מושל ירושלים, מוחמד דיזדאר, והרבנים של בתי הכנסת הגרמני והפורטוגזי כיבדו את בני הזוג בביקור. פמליות המבקרים הביאו איתן מנחות כגון יין, עוגות, חמאה, משמשים, תפוזים, גבינה, תה, קפה וחמש כבשים חיות – והתחננו אל בני הזוג ללא לאות שייכנסו לירושלים. המושל המוסלמי רצה לחלוק להם כבוד, והבטיח לערוך להם קבלת פנים מפוארת וחגיגית. בני הזוג סירבו, מחשש להידבק במגפה.

גם הקונסול האנגלי, ויליאם יאנג, בא לבקר אותם בהר הזיתים. הוא ואשתו היו משוכנעים שהעוני הקיצוני של היהודים בירושלים (ובערים אחרות) היה הסיבה העיקרית לתוצאותיה של המגפה; הם ראו אנשים שהגיעו עד כדי אכילת עשבים.

הנדבנות של בני הזוג מונטיפיורי הייתה חיונית לאלפי יהודים בארץ הקודש, שרבים מהם סבלו חרפת עוני שקשה לדמיין היום במאה ה-21.

במשך שבוע דחו בני הזוג את הפצרותיהם של המבקרים – אבל בסופו של דבר נכנעו וקיבלו את הצעתו של מושל ירושלים. הם נכנסו לעיר בתהלוכה שהייתה הולמת מלכים, על סוס ערבי מובחר, מלווים בחיל פרשים צבאי במדים מרהיבים, לקולות השמחה של מחיאות הכפיים, השירה והנגינה של התושבים היהודים.

הקהל גדש את הרחובות הצרים עם כניסתם של בני הזוג מונטיפיורי. אנשים נדחפו בניסיון להתקרב אליהם ולדבר איתם, בעוד השומרים מנסים לשווא להרחיק את הקהל כדי "להפחית את סכנת ההידבקות", במשימה בלתי אפשרית.

הם נכנסו לעיר ירושלים בתהלוכה שהייתה הולמת מלכים, על סוס ערבי מובחר, מלווים בחיל פרשים צבאי במדים מרהיבים, לקולות השמחה של מחיאות הכפיים, השירה והנגינה של התושבים היהודים

בני הזוג חזרו אז על עקבותיהם, דרך אותם רחובות הומים, אל מחנה הבידוד שלהם על צלע ההר, נרגשים והמומים מקבלת הפנים שזכו לה. למחרת הגיעו אל מחנה האוהלים שלהם עוד פניות לעזרה. באותו שלב כבר הכסף המזומן שהם נשאו ב-11 שקים וחילקו באופן אישי לתושבי ערים שונות, בהן צפת וטבריה.

למרות הסכנה שבשליחת מזומנים, מונטיפיורי הזמין עוד כסף מביירות, כדי לחלק לכל מבקשי הסיוע מירושלים. אך בשל החשש להידבק במגפה, הוא לא חילק את הכסף בעצמו – כה גדול היה הסיכון. כל המכתבים של מבקשי הסיוע מירושלים ומערים אחרות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שמורים בארכיון בספריית מונטיפיורי.

למרות הסכנה שבשליחת מזומנים, מונטיפיורי הזמין עוד כסף מביירות, כדי לחלק לכל מבקשי הסיוע מירושלים. אך בשל החשש להידבק במגפה, הוא לא חילק את הכסף בעצמו – כה גדול היה הסיכון

מירושלים בני הזוג המשיכו לחברון בשליחותם הנדבנית, כשהם מקפידים פה ושם על כללים נינוחים משלהם לריחוק חברתי. שוב הם בילו את הלילה בבידוד מחוץ לעיר, אך במהלך היום נטלו (בהשוואה לתקנות הסגר של היום) סיכונים גדולים.

בנייני השער והמוסך של אחוזת איסט קליף לודג', בה התגוררו בני הזוג באנגליה (צילום: CC-BY-SA-2.0/ דיוויד אנסטיס)

שום דבר שקצת מי ים לא ירפאו

אחרי כמה שבועות שטיילו ברחבי ארץ הקודש ובאורח כמעט פלאי הצליחו לחמוק ממחלה, מפציעה או גרוע מכך, משה רצה להתחיל במסע הארוך חזרה הביתה לאנגליה בים התיכון, דרך אלכסנדריה, מלטה ומערב אירופה. הוא ויהודית קיוו לצאת מהארץ דרך נמל יפו, אבל היות שנכנסו לירושלים בתקופה של מגפה קשה, והיו עלולים לשאת את החיידק, הם ידעו שזה לא מציאותי.

כשהגיעו ליפו, נאסר עליהם להיכנס אל העיר בכל מקרה בגלל המגפה שהשתוללה שם. היות שהיה עליהם לשהות בבידוד מחוץ ליפו מבלי לדעת כמה זמן עוד יהיו מנועים מלהיכנס אל עיר, בני הזוג הבינו שהאפשרות היחידה שעומדת בפניהם היא לנסוע צפונה לביירות ולצאת משם. הם שכנעו את המפקח על הבידוד ביפו, ושילמו לו, כדי שיכתוב להם אישור רפואי שלפיו אין להם תסמינים של המגפה והם לא נכנסו לעיר, אישור שאולי יועיל להם בהמשך הדרך.

כך הם והפמליה שלהם החלו במסע הארוך והמסוכן צפונה, על פני כ-420 ק"מ, כשהם נזהרים מלבוא במגע כלשהו עם אנשים בדרך. הדאגה העיקרית שלהם הייתה להפחית את הסכנה לבידוד ממושך עכשיו משהשלימו את שליחותם.

אבל הבידוד נותר בעיה עיקשת עבור בני הזוג באותו מסע צפונה בקיץ 1839. הם הגיעו אל מרגלות הכרמל ביוני, ללא כוונה להשתהות בחיפה. הרשויות שם חשבו אחרת, והתעקשו שהפמליה תשהה בבידוד על חוף הים במשך שבועיים לפחות.

לא האישור הרפואי שלהם, לא שוחד ולא ביקור של הקונסול האנגלי הצליחו להוציא אותם מהבידוד, אבל בסופו של דבר הקשרים שלהם עם מושל ביירות עשו את העבודה. הפקידים האחראים על הבידוד הסכימו להתפשר ולקצר את חניית הביניים שלהם לשבוע אחד במקום שבועיים – בתנאי שבני הזוג, הפמליה שלהם וכל רכושם, לרבות הסוסים, הפרדים, האוהלים והמצעים, יטבלו במי הים התיכון המלוחים – רחוק מאוד מחומר חיטוי הידיים וממדידות החום של היום.

בעודם מחפשים פרצה אפשרית, נודע להם על תקיפת הרב דוד לב בידי שודדים, בעודו נושא כסף מביירות שנתנו לו. בנחישותם לקחת את הכסף, השודדים קטעו את אצבעותיו. מאוחר יותר שמעו בני הזוג כי הוא מת מפצעיו. הדבר הדגיש את הסכנה הממשית שהם היו נתונים בה כאשר לנו מחוץ לחומות העיר, נסעו מעיר לעיר במשימתם הנדיבה וידעו שסכנות נוספות אורבות להם בדרך לביירות.

בעודם מחפשים פרצה אפשרית, נודע להם על תקיפת הרב דוד לב בידי שודדים, בעודו נושא כסף מביירות שנתנו לו. בנחישותם לקחת את הכסף, השודדים קטעו את אצבעותיו. מאוחר יותר שמעו בני הזוג כי הוא מת מפצעיו

יניצ'רי נאמן, שומר ממשמר העילית הטורקי, שהתלווה למסע, עזב את בני הזג במתחם הבידוד לרגלי הכרמל, משום שסירב לטבול בים התיכון. בני הזוג ושאר הפמליה שלהם נכנעו והסכימו לשאת את הטבילה כדי להמשיך במסעם לביירות.

אף על פי שהיו מודעים היטב לכך שהמשרתת של יהודית, אן, הייתה חולה מאוד וחלשה כבר מזה זמן מה, הם לא יידעו בכך את הרשויות האחראיות לבידוד מחשש שיאולצו לשהות 40 ימים נוספים בבידוד מחוץ לחיפה.

אן מתה מאוחר יותר במלטה, אך כפי שהתברר, לא מהמגפה.

הם עלו על אוייה לאלכסנדריה, שם בילו את הלילה בבית מלון ללא הגבלות, ואז המשיכו למלטה, שם יהודית התאכזבה מדרישות הבידוד המחמירות. זיכרונותיה מה"פראטיק" (פטירת האנייה ונוסעיה מבידוד) ומהחירות האישית שלהם בביקורם הקודם ב-1827 לא עלו בקנה אחד עם המציאות שהיא פגשה ב-1839.

במלטה הפכו את תכולת המזוודות שלהם בחיפוש אחר פריטי כותנה כלשהם, שהוחרמו משום שהיו עלולים לשאת את המגפה. יהודית תיארה את בדיקת הביטחון הזאת כ"שבת השחורה". הלזרטו היוקרתי לא אפשר כל מגע בין קבוצות – כה גדולים היו הסיכון והחשש מפני המגפה – וחששותיהם הבולטים של כמה "אדונים מלטזים" ששהו בסוויטה הסמוכה לשלה שעשעו אותה.

הקבוצה שלה לא הורשתה ליהנות מספינות התענוגות שעגנו בנמל, כפי שעשתה בעבר, והיא גם הייתה מנועה מלבקר אנשים ואתרים בעיר. למורת רוחה של יהודית, כביסתה הופקדה בידי כובסת, שהייתה מחויבת ללון בסוויטה של הזוג במשך כל שהייתם במלטה, במקום להימסר ל"מכבסות המצוינות" של ולטה.

יהודית נדהמה לנוכח הנהלים הנוקשים במלטה של 1839, לאחר שהתנאים שפגשה שם ב-1827 היו מחמירים הרבה פחות, דבר ששיקף את הסכנה הנמוכה הרבה יותר שהציבה המגפה באותו הזמן.

למורת רוחה של יהודית, כביסתה הופקדה בידי כובסת, שהייתה מחויבת ללון בסוויטה של הזוג במשך כל שהייתם במלטה, במקום להימסר ל"מכבסות המצוינות" של ולטה. יהודית נדהמה לנוכח הנהלים הנוקשים

בזמן שחיכו במלטה, בני הזוג חששו שלא יתאפשר להם להמשיך במסעם הביתה, משום שהדרכון שלם היה מרופד בבד, שהיה עלול לשאת את המגפה. למזלם, הם הורשו להמשיך בדרך, ונחסך מהם הסיבוך של בקשת דרכון חדש.

יהודית גם ציינה ביומנה כי "הבידוד המעיק ודאי מהווה מכשול גם בפני טיול במצרים ופוגע באינטרסים שלה, כמו באלה של האי הזה".

לאחר שהשלימו את תקופת הבידוד החמה בלזרטו של מלטה – מ-19 ביולי ועד 6 באוגוסט – בני הזוג מונטיפיורי עלו על אנייה הביתה ללא דרישות בידוד נוספות.

תמונה של נמל יפו שצולמה מהים על ידי פ' ברגהיים, סביבות 1860 (צילום: ספריית הקונגרס)

לא נרתעו מלשוב

למרות המסע הקשה, והמייגע לעתים, בני הזוג שבו לארץ הקודש כמה פעמים נוספות, בידיעה שהמסע שלהם עומד לכלול תקופות בידוד – כמו בלזרטו של מרסיי בדרך הביתה ב-1849, שוב בגלל הכולרה.

ב-1849 הם נסעו לדמשק דרך איסטנבול, בעקבות אירועי עלילת דמשק ב-1840. הם תכננו להביא להסרת לוחית שהאשימה את היהודים ברצח טקסי של כומר נוצרי ומשרתו (הם נכשלו במשימתם, והלוחית האנטישמית נמצאת שם עד היום).

משה מונטיפיורי ערך את ביקורו האחרון בארץ בשנת 1875, כשהיה בן 90.

בני הזוג שרדו את הסכנות הרבות של מזרח הים התיכון, בכלל זאת מלחמה, שודדים, חום, לינה באוהל, יתושים ומגפת הכולרה. הם היו מנוסים היטב בהגבלות הבידוד ובהשלכותיהן. אבל הניסיון שלהם עם המגפה והבידוד כנוסעים ויקטוריאניים אמידים היה שונה מאוד מזה של אנשים שמזלם שפר עליהם פחות.

כמו היום, גם אז היו פערים חברתיים גדולים: היהודים שחיו בתנאים מחפירים של זוהמה, רעב ופחד בירושלים, לדוגמה, הסתמכו על משפחת מונטיפיורי ועל נדבנים פרטיים אחרים לצורך קבלת סיוע חומרי, שהרשויות לא סיפקו להם.

כמו היום, גם אז היו פערים חברתיים גדולים: היהודים שחיו בתנאים מחפירים של זוהמה, רעב ופחד בירושלים, לדוגמה, הסתמכו על משפחת מונטיפיורי ועל נדבנים פרטיים אחרים לצורך קבלת סיוע חומרי, שהרשויות לא סיפקו

תחנות בידוד בים התיכון המשיכו לפעול עד 1936, כמעט 20 שנה אחרי השפעת הספרדית. אפשר רק לקוות שזה לא מעיד על אורכו הצפוי של משבר הקורונה.

סר משה מונטיפיורי על שטר של עשר לירות ישראליות מ-1973 (צילום: בנק ישראל)

הכותבת היא חוקרת בספריית מונטיפיורי בלונדון. הספרייה כוללת כתבי יד וחפצים הקשורים לסר משה וליידי יהודית מונטיפיורי