מול כפר אדומים, מעבר לכביש שמתפתל בירידות מירושלים לים המלח, משתרע מדבר נטו. נוף קדומים אמיתי, מצוקים וחמוקים. מתחת לחזות הפסטורלית, משבצת השטח הזו היא הנקודה החמה ביותר במאבק שהולך ומתפשט בימים אלה לאזורים נוספים בארץ.

על אף המיקום הרגיש, המאבק הזה לא קשור לסוגיות המוכרות של כיבוש, מתנחלים ופלסטינים. תושבי כפר אדומים, חבורה נחושה ובקיאה, מנהלים מלחמת חורמה נגד התכניות של המשרד להגנת הסביבה להקים מול בתיהם את משרפת הפסולת הגדולה הראשונה בישראל. או כמו שזה מכונה רשמית במסמכי התכנון – "א.ס.פ. (אתר סילוק פסולת) השומרוני הטוב".

המיקום המתוכנן להקמת משרפה כפר אדומים (צילום: ועד הפעולה לעצירת המשרפה בכפר אדומים)

במשרד להגנת הסביבה, אגב, מזועזעים מהשם "משרפה" שהודבק למתקן העתידי, גם בגלל הקונוטציות ההיסטוריות וגם משום ששרפה נשמעת כמו פעולה לא ירוקה בעליל. במשרד להגנת הסביבה מעדיפים לקרוא לזה "מתקן השבה", או בראשי התיבות פל"א – פסולת לאנרגיה: מכניסים אשפה מצד אחד, מקבלים אנרגיה וחשמל מהצד השני. מה רע?

למען האמת, לא בטוח שזה רע. לשני הצדדים יש טיעונים לא מבוטלים. הבעיה היא, שהדיון הזה כרגע תקוע. הכל קפא, עתידו של תחום הפסולת בישראל עבר למצב המתנה: כולם מחכים לגילה. השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, "לומדת את הנושא", ו"טרם גיבשה עמדה". עד שתגבש, המחלוקת תופסת תאוצה והעתירה לבג"צ כבר הוגשה.

ישראל מדשדשת בטיפול בפסולת

מתקן ההשבה/שריפה הגדול שאמור להשתרע על 65 דונם מול כפר אדומים הוא כאמור רק ראש החץ בתכנית אסטרטגית שגובשה בשנים האחרונות במשרד להגנת הסביבה, בהובלת המנכ"ל המוערך גיא סמט (שחזר לתפקיד סמנכ"ל אחרי שגמליאל מינתה מנכ"ל מבחוץ).

מנכ"ל משרד להגנת הסביבה לשעבר גיא סמט (צילום: המשרד להגנת הסביבה)

הנחת העבודה היא שישראל נחלה עד כה כישלון חרוץ בטיפול בפסולת. ההפרדה במקור (זוכרים את הפחים החומים שגלעד ארדן התחיל לחלק לתושבים?) לא עובדת, המיחזור מדשדש וגם נעדר כדאיות כלכלית, ישראל מפגרת בעשורים שלמים אחרי מדינות ה-OECD ו-80% מהפסולת שלה ממשיכים לזרום אל אתרי ההטמנה ולהיקבר בשיטות שהעולם הנאור הולך ונוטש.

הפתרון: במקום להטמין את הפסולת – לשרוף אותה ולהפיק ממנה אנרגיה. גם ירוק, גם כלכלי, ולא פחות חשוב – לטענת המשרד להגנת הסביבה זה עובד היטב בשורה של מדינות באירופה. מאות מתקנים כאלה פועלים בעולם, בעיקר ביפן ואירופה, בין השאר בערים כמו ציריך, שטוקהולם והלסינקי שאינן חשודות בסטנדרטים סביבתיים נמוכים.

כחמישית מהפסולת באירופה מובאת כיום למתקני שריפה כאלה. במצגות של המשרד להגנת הסביבה משובצות תמונות של מתקני השבה ששוכנים בלב שכונות מגורים, למשל בווינה. אם לאירופים זה טוב, אומרים אנשי המשרד, למה שזה לא יהיה טוב לנו?

Embed from Getty Images

בווינה, אנרגיה היא גם אמנות: מפעל שריפת פסולת בעיצובו של האדריכל פרידנסרייך הונדרטוואסר

העדר אכיפה בתחום הסביבתי

לכמה מארגוני הסביבה (בראשם 'אדם טבע ודין' ו'צלול'), למומחים ולתושבים שמובילים את המאבק, יש תשובה נחרצת לשאלה הזו: כמאמר השיר – הופה, פה זה לא אירופה.

זה מתחיל באיכות הטכנולוגיה והיקף התקציבים שיושקעו במתקנים וכמובן מסתיים באכיפה – כל מי שחי בישראל חמש דקות יודע שבתחום הסביבתי יש באכיפה יותר חורים מרשת; שלא לדבר על מצב האכיפה בשטחים שמעבר לקו הירוק. כמי ששוטט בכמה וכמה אתרי פסולת ותשתיות במרחבים שבין שכם לרמאללה, אני יכול להעיד שהאכיפה שם היא אפילו לא בגדר שמועה.

מעבר לזה, מובילי המאבק מכפר אדומים טוענים שגם באירופה הירוקה לא הכל מושלם: הם מציגים מחקר שווייצרי לפיו ממתקני השבת האנרגיה נפלטים גזים רעילים שפוגעים בבריאות האוכלוסייה שמתגוררת בקרבתם.

המקום המתוכנן להקמת משרפה בכפר אדומים (צילום: ועד הפעולה לעצירת המשרפה בכפר אדומים)

המתקן המתוכנן בכפר אדומים הוא כאמור רק הסנונית בלהקה של משרפות. אתרים נוספים על הפרק – צומת מורשה ליד רמת השרון, השוליים הצפוניים של אשדוד וחירייה. בכל מקום כזה התכניות זורעות מהומה בין רשויות מקומיות שכנות: המתקן בכפר אדומים, למשל, תוכנן במקור לקום בפאתי העיר מעלה אדומים שקרובה יותר לירושלים. במיקום המיועד אפילו כבר ניצב שלט שמבשר על ההקמה העתידית של המתקן. רק שבאורח פלא השלט זז כמה קילומטרים מזרחה, לרווחתם של תושבי מעלה אדומים ולזעמם של השכנים מכפר אדומים.

באשדוד, ראש העירייה יחיאל לסרי תומך בהקמת המתקן – אולי משיקולי ארנונה – אבל מולו ניצבת חזית אחידה של ראשי רשויות שכנים, בראשם ראש עיריית יבנה צבי גוב ארי וראשי המועצות השכנות גן יבנה וחבל יבנה.

מתקן ההשבה תוכנן במקור לקום בפאתי העיר מעלה אדומים. במיקום המיועד אפילו כבר ניצב שלט שמבשר על ההקמה. רק שבאורח פלא השלט זז כמה קילומטרים מזרחה, לזעמם של השכנים מכפר אדומים

רק שכרגע כולם, כמו דמויות בסרטים מצוירים, נלחמים כשרגליהם באוויר וממתינים למוצא פיה של השרה. זה לגיטימי ששרה שנכנסת למשרד מבקשת ללמוד את התחום בטרם תגבש מדיניות שתשפיע על דמותה של המדינה עשורים רבים קדימה; אבל גמליאל כבר חודשיים וחצי במשרד, וצריך לזכור שבמשרדים אחרים לשר אין את הפריבילגיה הזו. מישהו מדמיין את שר הביטחון נזקק למספר חודשים כדי לגבש עמדה מול חיזבאללה?

מעבר לזה, לקיפאון יש מחיר: לתחום הפסולת בישראל דרושים בדחיפות חזון, אסטרטגיה, אופק. לתושבים דרוש אמון – חלקם משוכנעים שמתחת לאפם התכניות מקודמות כרגיל, ושהשתיקה של השרה היא רק הסוואה. ולבסוף, עולה התהייה האם גמליאל באמת לומדת את התחום ותכריע בקרוב, או פשוט מורחת זמן כי אין לה פתרון אחר לפסולת, ומצד שני היא חוששת להתייצב מול ביקורת ציבורית ולקבל החלטה לא פופולרית.

בכל הנוגע לפינוי המפעלים ממפרץ חיפה היא פיזרה הצהרות נחרצות כבר בימים הראשונים לכהונתה, אולי מפני ששם ידעה שתזכה לחיבוק מקיר לקיר. כשבחירות בעוד שלושה חודשים הן אופציה ראלית, ייתכן שגמליאל פשוט מעדיפה לשבת על הגדר עוד קצת, ואז להעביר את תפוח האדמה הריחני הזה למי שיבוא אחריה.