הערת מערכת: פוסט זה, המתייחס למגפת הקורונה ואופן הטיפול בה, מתפרסם בזירת הבלוגים של זמן ישראל. אנו מעודדים אנשי מקצוע ומדע לכתוב אודות המגפה ולתרום ידע ועמדה לוויכוח הציבורי המתחולל בעולם כולו באשר לאופן הטיפול במגפה. עם זאת, הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר בלבד.

מצב פסיכוטי מוכר היטב לעוסקים ברפואה. החולה מאבד את בוחן המציאות, מדמיין מציאות שווא, ופועל בהתאם לה עד כדי סיכון עצמו ואחרים. בחודשים האחרונים משתוללת בעולם מגפה שטרם היכרנו כמותה: אובדן בוחן מציאות מדבק בעשרות מדינות ובקרב מליוני בני אדם. מן הראוי לקרוא למגפה פסיכוזה פנדמית. המחולל – נגיף צינון בשם קוביד-19. נגיף שיגרתי לרוב האוכלוסיה, ומסוכן למיעוט קטן בדומה לדלקת ריאות ושפעת.

גרף אחד, מני רבים:

גרף קורונה לעומת שפעת+דלקת ריאות בקנדה

העובדות (1)

העובדות ברורות, לפחות למי שלא איבד את בוחן המציאות. הנגיף לא עשה שמות באף מדינה. חלק נכבד מהאוכלוסייה מחוסן לנגיף בחיסון תאי בעיקבות חשיפה בעבר לקרובי משפחתו, או מסיבות גנטיות ואחרות. שיעור הנדבקים – רובם המכריע אסימפטומטים או סימפטומטים קלים – לא עלה על 20% באף מדינה. שלב ההתפרצות לא היה אקספוננציאלי, ונעצר תמיד תוך שבועות ספורים. גרף המגפה דומה במרבית המדינות, ללא קשר לצעדים שננקטו.

בעולם משתוללת מגפה חדשה: אובדן בוחן מציאות מדבק בקרב עשרות מדינות. 'פסיכוזה פנדמית'. המחולל – נגיף הצינון קוביד-19. נגיף שיגרתי לרוב האוכלוסיה, ומסוכן למיעוט קטן, בדומה לדלקת ריאות ושפעת

ילדים וצעירים כמעט ואינם נפגעים (הציצו בגרף). שיעור התמותה עד העשור השביעי לחיים דומה לשפעת. רבים מהמתים הם קשישים במצב בריאותי רעוע, שהתגוררו בבתי אבות וזכו לעונות שפעת קלות אחרונות. ארגון הבריאות העולמי מעודד רישום קוביד-19 כסיבת מוות, גם על סמך חשד בלבד, והתמותה האמיתית נמוכה בהרבה מהמספרים המדווחים. במדינות רבות אין עלייה בתמותה הכללית.

סגרים, בידודים, מסכות, וריחוק חברתי כפוי – כולם בגדר משאלות לב ללא בסיס מחקרי מוצק, אם לא ריטואלים פגאנים. מירדף אחרי שרשרות הדבקה רספירטוריות הוא מירדף אחרי הרוח. שליטה על מוקדי התפרצות היא חלום באספמיה. אסימפטומטים חיוביים הם תמהיל לא ברור של פרה-סימפטומטים, נשאי נגיף, נשאי חומר גנטי של נגיף מת, ובדיקה חיובית שגוייה. ספק אם אסימפטומטים מדבקים בשיעור משמעותי. הנגיף אינו שורד זמן רב על משטחים, אם בכלל.

העובדות (2)

גם העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת. הכלכלה העולמית נעצרה. ענפים רבים שותקו או נפגעו קשות. עסקים נסגרים. חברות פושטות רגל. מליוני בני אדם איבדו את מקור פרנסתם ועולמם חשך עליהם. רבות ממדינות העולם עומדות בפני משבר כלכלי בסדר גודל של "השפל הגדול" או של מלחמת עולם. הרעב מכה ויכה במדינות לא מעטות.

דיכאון תגובתי, נסיונות אובדניים, אלימות במשפחה ובחברה – כולם מטפסים וימשיכו לטפס. הטיפול במחלות אחרות הוזנח. בדיקות סקר לאיבחון מוקדם נידחו. פרוצדורות רפואיות הושהו. גם ניתוחים. התחלואה ממחלות שאינן קרויות קורונה עלתה ועוד תעלה. גם התמותה.

ארגון הבריאות העולמי מעודד רישום קוביד-19 כסיבת מוות, גם על סמך חשד בלבד, והתמותה האמיתית נמוכה בהרבה מהמספרים המדווחים. במדינות רבות אין עלייה בתמותה הכללית

המירקם החברתי-פוליטי התערער. ריחוק פיזי (בשמו האמיתי) גורר ריחוק חברתי וחוסר אמון בזולת. זה מאיים בפוטנציה על בריאותו של זה. חשוף-פנים הוא סכנה לציבור. האיזון העדין בין האזרחים ואנשי השררה עבר טלטלה. אוטוקרטים למיניהם ברחבי העולם משמרים את החרדה וצוברים כוח.

ועתה נוספה פסיכוזת הגל השני.

העובדות (3)

אין גל שני אחד. יש סוגים שונים.

1. גל מגפה ראשון, מאוחר, בחצי הכדור הדרומי ובאזורים דרומיים של חצי הכדור הצפוני: דרום ארה"ב, מקסיקו, דרום אמריקה, דרום אפריקה, הפיליפינים, אינדונזיה ועוד. לפי שעה הנגיף מתנהג עונתית, כמו שפעת.
2. גל מקרים שני במדינות צפון ארה"ב, ללא גל תמותה עוקב: מינסוטה, מישיגן, פנסילבניה, ועוד.
3. גל מקרים שני שטוח, בעבר, ללא גל תמותה עוקב: דרום קוריאה, יפן, גרמניה.
4. גל מקרים שני שטוח, מתהווה: ספרד, צרפת, בלגיה, הולנד, שוויץ, אוסטריה, דנמרק. לפי שעה ללא גל תמותה עוקב.
5. גל מקרים שני דומה/גבוה בהשוואה לראשון, עם תמותה יומית חד-סיפרתית או דו-סיפרתית בשניהם: ישראל, רומניה, אוסטרליה.

המירקם החברתי-פוליטי התערער. ריחוק פיזי גורר ריחוק חברתי וחוסר אמון בזולת. זה מאיים בפוטנציה על בריאותו של זה. חשוף-פנים הוא סכנה לציבור. אוטוקרטים משמרים את החרדה וצוברים כוח

השאלות

1. האם הגל השני בישראל היה מזוהה ללא בדיקות אינטנסיביות והטיות למיניהן (חולה "עם קורונה", שינוי הגדרות חומרה, שינוי הגדרת מונשם, רישום מועדף של קורונה כסיבת מוות)?
2. האם הגל השני הוא שרידי הגל הראשון שלא הושלם בשל סגר? מדוע התופעה אינה אוניברסלית?
3. האם ישראל משתתפת בשני גלים בשל מיקומה הגיאוגרפי: גל ראשון עם מדינות צפוניות וגל שני עם מדינות דרומיות?
4. האם ישראל ומדינות אחרות נמצאות בשלב אנדמי (תחלואת רקע) עם גלי תמותה נמוכים שיובלעו בתמותה הכללית כשיכובה הזרקור?

סוף דבר

הגל השני דועך, בלי כותרות בתקשורת, ועל פי מדדים אחדים. התמותה היומית נותרה נמוכה, בגבול החד-סיפרתי, ותדעך אחרונה – כתמיד.

ואיה סוף הפנדמיה, זו שבכותרת?

אינו נראה באופק.

אייל שחר הוא פרופסור אמריטוס לבריאות הציבור (אוניברסיטת אריזונה), בוגר בית ספר לרפואה (אוניברסיטת ת"א), מוסמך באפידמיולוגיה (אוניברסיטת מינסוטה), היה בגימלאות ונהנה מכל רגע עד שפרצה מגיפת הקורונה והכריחה אותו לחזור לעבודה. http://www.u.arizona.edu/~shahar/

מחקר בינלאומי ענק מוכיח כי אם לא נצליח לחבר את כלל הקבוצות בחברה הישראלית – לא נבלום את מגפת הקורונה.

החברה הישראלית ניצבת בימים אלה מסוגרת, משוסעת ומפולגת בפני משבר משולב חסר תקדים – בריאותי, כלכלי, פוליטי וחברתי. תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים אותנו שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר הזה, טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם. לא זו בלבד, אלא שגם הפעולות האישיות הבסיסיות הנדרשות כדי לבלום את המגפה ולקצר את הסגר – הקפדה על ריחוק פיזי, היגיינה וחבישת מסיכות – נטועות בדיוק בהקשר זה של תחושת שייכות לקולקטיב.

תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר חסר התקדים הזה – טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם

בשבועות האחרונים בוצע מחקר בינלאומי משווה, הגדול מסוגו, שבו מעל 100 חוקרים מכל העולם (כולל הח"מ מהאוניברסיטה העברית) בחנו בקרב עשרות אלפי אזרחים מ־67 מדינות, ובהם יותר מ־1200 אזרחים ישראלים, מה ישפיע יותר מכול על נכונותם לציית להנחיות.

המחקר מצא שהגורם הראשון במעלה שמניע אנשים לציית להנחיות המרחק וההיגיינה הוא מידת ההזדהות הקבוצתית-לאומית שלהם, כלומר המידה שבה הם חשים מחוברים לקבוצת הלאום שלהם, ומגדירים אותה כמרכזית בזהותם. ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות שמטרתן בלימת המגפה – זאת מעל ומעבר להשפעת גורמים אחרים כמו מצב כלכלי, אידיאולוגיה או דתיות. הממצא המרתק הזה הוא בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שבה יש קבוצות ואזרחים רבים שאינם חשים חלק מהקולקטיב, ואף מודרים על ידי המדינה ונציגיה. מכאן שאם לא נצליח להגביר את תחושת השייכות של כלל האזרחים לקולקטיב האזרחי – ובמיוחד של הערבים והחרדים – לא נצליח לבלום את המגפה.

מצבי משבר יכולים להוביל להידרדרות, אבל גם מהווים הזדמנות ייחודית לשיפור היחסים בין קבוצות בחברות שסועות. מצד אחד, המשבר הבריאותי הנוכחי הוא הזדמנות אדירה לחברות שמורכבות מתת-קבוצות שיש ביניהן קונפליקט ועוינות, כמו בישראל. מול האויב המשותף, נוצרת הזדמנות ייחודית לגבש זהות-על משותפת עם מטרת-על משותפת – בלימת הנגיף – שכן בסיטואציה ייחודית כמו זו בולטת התלות ההדדית בין הקבוצות. תלות הדדית כזו נוכח מטרה משותפת נושאת בחובה פוטנציאל להעמקת החיבור, לריכוך המתחים וליצירת יחסים סובלניים ומכבדים יותר בין הקבוצות בחברה.

ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות לבלימת המגפה – בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שרבים מאזרחיה אינם חשים חלק מהקולקטיב ואף מודרים ע"י המדינה ונציגיה

מצד שני, איום מוחשי כל כך על החיים והבריאות, המלווה בפגיעה כלכלית קשה, מוביל בני אדם באופן טבעי להתכנסות ולהתלכדות בתוך קבוצת הזהות המצומצמת שלהם. במצבי משבר ואיום גם מתעצמים הסטריאוטיפים והדעות קדומות כלפי קבוצות מיעוט ורווחת הנטייה לחפש אשמים, ותמיד הם יימצאו בקבוצת ה"חוץ". כך גם בישראל: מאשימים את החרדים בגלל הישיבות, את הערבים בגלל החתונות, את החילונים והשמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת, וכן הלאה – אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר ואחראים לפגיעה ביכולתה של החברה להתמודד איתו.

בישראל, אם כך, הפוטנציאל לשיפור היחסים לא התממש, ואנו רואים תהליך מדאיג של התכנסות הקבוצות לתוך עצמן והתחזקות של הקולות המאשימים קבוצות אחרות באחריות להחרפת המגפה ולהחזרת הסגר. העוינות בין הקבוצות רק גדלה, ומחלישה כל תהליך של גיבוש זהות קבוצתית משותפת מול הנגיף. זה תהליך הרסני, שמפורר את החברה ופוגע קשות ביכולתנו לבלום את המגפה.

למנהיגות ולשיח הציבורי יש תפקיד עצום בהנעת תהליכים בין-קבוצתיים בעת משבר, והם יכולים להוביל לעבר החרפת היחסים או לעבר לכידות וסולידריות. ואכן, התהליך השלילי שמתרחש בישראל לא קורה בחלל ריק, והממשלה והעומד בראשה תרמו לו תרומה מכרעת. אחרי שנים של הסתה נגד ציבורים שונים והאשמתם במיני האשמות שקריות, החברה הישראלית עומדת מפולגת מול משבר שמחייב המתמודדות משותפת.

גם בעיצומו של המשבר, ראש הממשלה וחלק משריו מטיחים בציבורים שונים האשמות שונות, חלקן שקריות, לגבי התנהלותם שמובילה להפצת הנגיף ותוקפים את המשטרה ואת הפקידים שעובדים מסביב לשעון כדי לטפל במשבר הבריאותי והכלכלי. במקום מנהיגות שתנסה לקדם חיבור ותחושת שייכות של כלל האזרחים, הממשלה הנוכחית מניעה שיח מסוכן של פילוג ושיסוי, ובכך תורמת באופן ישיר לפגיעה בהקפדה על ההנחיות ולהשתוללות המגפה.

כך גם בישראל: מאשימים חרדים בגלל הישיבות, ערבים בגלל החתונות, חילונים ושמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת. אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר

כיוון שהממשלה נוהגת בחוסר אחריות משווע כזה, האחריות לעשות אחרת מוטלת על כולנו. החברה הישראלית נמצאת ברגע היסטורי בהקשר של היחסים בין הקבוצות השונות בה. מתוך ממצאי המחקר שהצגנו עולה כי אנו נמצאים בסיטואציה ייחודית שבה חיבור של כלל הקבוצות בחברה אינו רק צורך חברתי או כלכלי, אלא שהוא הדרך היחידה להתגבר על המשבר הבריאותי העצום.

זו קריאה למנהיגים ברמה הארצית והמקומית, לעיתונאים, למעצבי דעת קהל, למנהלים בכירים במשק ועוד: לכולנו יש אחריות עמוקה לתת לכלל הקבוצות תחושת שייכות – ובייחוד לערבים ולחרדים. עלינו להפסיק להאשים קבוצות אחרות בחברה, להדגיש שיש כאן מאבק משותף, להזכיר שוב ושוב שיש תלות הדדית בין כולנו ושרק ביחד נצליח – ולגבות זאת במעשים שיגברו על קולות ההסתה והפירוד שמגיעים מהממשלה, כדי להוביל את החברה בישראל לבלימת המגפה ולתחילתו של ריפוי חברתי.

עירן הלפרין הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ייסד ומוביל את המעבדה לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד את מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי ומשמש כיו"ר השותף והפסיכולוג החברתי הבכיר בארגון. שימש כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כמין פתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל, אבל האמת היא שהיא חלק אינטגרלי מהשלום, וכאשר מבינים את מהותו של המהלך כולו, מבינים למה.

ארצות הברית החליטה לצאת מן המזרח התיכון. זה עומד בבסיס ההסכם בין ישראל לאמירויות. המאמץ האמריקני לצרף גם את סעודיה יוכל לבוא לידי סיום רק אחרי שתוכרע שאלת ירושת הכתר בין מוחמד בן סלמאן לבין הנסיכים. ואלו, מצידם, מתנגדים לעצם הרעיון שבן יירש את אביו במקום לנהוג על פי המסורת הבדווית לפיה השבט מכריע ולא עקרון הירושה.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כפיתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל. אבל האמת שהיא חלק אינטגרלי ממנו. כשמבינים את מהות המהלך כולו, מבינים למה

השאלה שנשאלת בארצות הברית היא מי ימלא את החלל הריק שארצות הברית תשאיר אחריה: האם איראן, כמו שחוגים חזקים ב-CIA סבורים, או ברית הסונים עם ישראל, כפי שהבית הלבן תחת טראמפ סבור.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שראינו בימי אובמה, הולכת בעקבות בכירים ב-CIA וההערכה שאיראן היא בעלת הברית העדיפה. האסכולה הזאת התגבשה כאשר בכירי ה-CIA שפעלו באפגניסטן ראו במו עיניהם כיצד מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון חסרת תועלת, ועד כמה איראן, כשכנה חזקה, חשובה לארצות הברית כדי לייצב את המצב באפגניסטן.

בעיראק הדברים היו ברורים יותר – בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית לעשיית סדר כלשהו בעיראק השסועה הייתה איראן, והפוליטיקאים הפרו-איראנים היו גם המקורבים ביותר לארצות הברית.

הבעיה, כמובן, היא שאיראן היא לא הפתרון אלא הבעיה, והכסף שקיבלה מאובמה הושקע לא בהגברת היציבות האזורית, אלא בטיפוח הטרור. גם יחסיה המיוחדים עם סין ועם רוסיה יקנו לארצות הברית מעמד שלישי בחשיבותו, וזאת תהיה הזדמנות לאיראן לנצל את החלל הריק שייווצר עם נטישת ארצות הברית את ידידיה, כדי להכניס את סין.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, על פי דוקטרינת אובמה.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, עפ"י דוקטרינת אובמה

לפיכך, טראמפ כבר מקים את המערכת הערבית-ישראלית שתשמש ככוח שיבלום את סין, דרך איראן, מלחדור למזרח התיכון, ופירוש הדבר חידוש המלחמה הערבית-פרסית שהתחוללה בימי סדאם חוסיין, וחידוש המלחמה על חבל אחוואז, שהוא החבל הערבי של איראן, שבו מרוכז עושר הנפט של איראן.

המהלך הזה יתאפשר רק אחרי שסעודיה תצטרף למהלך, ורק אחרי שמשפחת המלוכה תתאחד מאחורי בן סלמאן.

עסקת הנשק לאמירויות היא חלק אינטגרלי מן השלום כמהלך אזורי כולל של הקמת נאטו אזורי הכולל את ישראל ומדינות ערב.

הבעיה עם הסכמת ישראל לעסקה איננה בעצם העסקה, אלא בנסיבות שבהם ראש הממשלה הסתיר את העסקה מגורמי הבטחון בישראל. אבל זאת כבר שאלה אחרת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.