שבוע בדיוק לאחר הירי בבית הכנסת בפיטסבורג ב-27 באוקטובר 2018, שבו נהרגו 11 בני אדם, הקהילה היהודית של העיר התאספה לטקס זיכרון בבית הכנסת "רודף שלום". "זה היה טקס ארוך מאוד, עם הרבה נאומים", נזכר דני דיין, 64, שהיה אז הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק. היות ששימש גם כקונסול בפנסילבניה, הוא יצא אל אתר הטבח זמן קצר לאחר שאירע.
"השבוע שלי בפיטסבורג אחרי הירי היה החוויה הכי חזקה וקשה שהייתה לי אי-פעם בארצות הברית", הוא אומר לי. אבל טקס הזיכרון שנערך בבית הכנסת הרפורמי עודד אותו מעט. "אני לא יודע אם זה היה ספונטני או לא, אבל הוא הסתיים בהמנון אחד – וההמנון הזה היה התקווה. אפשר לומר אלף פעם שהיהודים האמריקאים מנותקים מישראל. אבל אם ברגע הכי כואב שלהם הם מסיימים את הטקס בשירת התקווה – אין כאן שום נתק".
ועדיין, דיין מוטרד מאוד ממגמות שלדבריו מצביעות על כך שהערבות ההדדית בין יהודי ישראל והתפוצות עלולה להיפסק בקרוב. "אם לא נטפל בהן וניצור אחריות הדדית – מצב שבו ישראלים דואגים לישראל אבל גם ליהדות העולם, ויהדות העולם דואגת לעצמה אך גם לישראל – הנתק יתרחש", הוא מזהיר.
לאחר שסיים כהונה של ארבע שנים כדיפלומט הישראלי הבכיר בתפוח הגדול, דיין נחת בארץ ביום שני, וכעת הוא שוהה בבידוד בביתו שבהתנחלות מעלה שומרון בגדה המערבית.
הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד לָבידוד.
— דני דיין (@dandayan) August 10, 2020
בריאיון שנערך באמצעות זום, דיין דיבר על הפערים התרבותיים וה"אתניים" העמוקים בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים ועל האופן שבו ניתן לגשר עליהם, על מאבקה של ישראל לקיים קשרים עם פוליטיקאים פרוגרסיביים בארצות הברית ועל שאיפותיו האישיות לעתיד.
אבל קודם, אי אפשר בלי לבקש מדיין התייחסות לדחיית תוכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להחיל ריבונות על יישובים ביהודה ושומרון, בעקבות הסכם הנורמליזציה שנחתם בשבוע עבר עם איחוד האמירויות.
"אני תומך מאד בהחלת הריבונות על ההתיישבות היהודית ועל בקעת הירדן, אבל הבנתי מזמן שזה לא יקרה ללא הבנה עם הממשל האמריקאי", אומר דיין, שהיה יו"ר מועצת יש"ע בין 2007 ל-2013. "ובמילים אחרות: זה לא עמד לקרות בעתיד הקרוב.
"כיוון שכך, המהלך מול איחוד האמירויות הוא חיובי ביותר. הישג מדיני עצום וללא מחיר אמיתי. צריך גם לומר את זה: עוצמה מדינית גיאופוליטית ועוצמה כלכלית חשובות מאד גם כדי להדוף לחצים מדיניים עתידים ולהבטיח את אחיזתנו ביהודה ושומרון. ההסכם עם האמירויות מעצים מאד את שני המרכיבים האלה".
"המהלך מול איחוד האמירויות הוא הישג מדיני עצום וללא מחיר אמיתי. צריך גם לומר את זה: עוצמה מדינית גיאופוליטית ועוצמה כלכלית חשובות מאד גם כדי להדוף לחצים מדיניים עתידים ולהבטיח את אחיזתנו ביו"ש"
ב-2015 הקריירה הדיפלומטית של דיין החלה בצורה מקרטעת כשממשלת ברזיל סירבה לאשר את מינויו לשגריר ישראל בשל עברו כיושב ראש מועצת יש"ע. בשל השקפותיו הימניות, בכלל זאת התנגדות תקיפה לפתרון שתי המדינות, יהודים אמריקאים ליברלים רבים הסתייגו בתחילה ממינויו לתפקיד הקונסול בניו יורק.
אבל בזכות ישירותו, הליברליזם המפתיע שלו (בנושאים כמו זכויות להט"בים או פלורליזם דתי) ונכונותו לשתף פעולה עם מגזרי רבים בחברה, דיין הצליח לזכות באהדת רוב מבקריו. לא זכור לי שום דיפלומט ישראלי אחר בעבר הקרוב שזכה לגילויי הוקרה כה רבים מצד מגוון קהילות עם עזיבת תפקידו. נשיא רובע ברונקס, רובן דיאז הבן, לדוגמה, הכריז על 7 ביולי 2020 כ"יום השגריר דני דיין".
"לא רק שדיין נתפס כבחירה איומה לניו יורק כשלעצמו, אלא שמינויו נתפס בעיני רבים כפרס ניחומים פוליטי על דחיית כתב ההאמנה שלו כשגריר בברזיל על ידי המשטר הברזילאי השמאלני של אז", כתב אייב זילברשטיין בפורוורד, "אבל דיין עוזב כהצלחה. הסיבות לכך והאופן שבו זה קרה מאירים את המצב הלא נוח שבו נמצאים יהודים ליברלים ופרוגרסיביים, בשעה שישראל ממשיכה להידרדר לקראת מה שמעטים בשמאל עדיין ממאנים לכנות אפרטהייד".
לפני שהתמנה לשגריר, דיין ניסה ללא הצלחה להיכנס לכנסת. את כישלונו בכך הוא מייחס להתנגשות בין השקפותיו הנציות בעניינים ביטחוניים ודיפלומטיים לבין ערכיו הליברליים בנושאים אחרים, ומכנה את עצמו "יתום פוליטי".
לפני שהתמנה לשגריר, דיין ניסה להיכנס לכנסת. את כישלונו בכך הוא מייחס להתנגשות בין השקפותיו הנציות בעניינים ביטחוניים ודיפלומטיים לבין ערכיו הליברליים בנושאים אחרים, ומכנה את עצמו "יתום פוליטי"
אף על פי שהוא עדיין אינו מוכן לשלול ניסיון נוסף להיכנס לפוליטיקה בעתיד, לאחר התקופה שבילה בארצות הברית – לבד מניו יורק ופנסילבניה, תחום סמכותו כלל גם את ניו ג'רזי, דלאוור ואוהיו, והוא גם בילה לא מעט זמן בפוארטו ריקו והיה לדיפלומט הישראלי הראשון שביקר באיי הבתולה של ארה"ב – דיין רואה כעת את חיזוק היחסים בין ישראל והתפוצות כמשימתו החשובה ביותר.
לטענתו, אין לו כרגע שום תכניות קונקרטיות, אבל בעתיד הוא ישמח לפעול להתקרבות ביחסים בין מדינת היהודים ליהדות העולם כיושב ראש הסוכנות היהודית או כשר התפוצות. "חזרתי מניו יורק עם אמונה הרבה יותר חזקה בעניין הזה. זה עכשיו בקישקעס שלי, בדם שלי", הוא אומר. "האדישות שמגלים הרבה אנשים בישראל כלפי יהדות העולם היא מעליבה. היום אנחנו האח הגדול".
דיין, שנולד וגדל במשפחה ציונית בבואנוס איירס, אומר כי הוא אינו חושש מכותרות על משבר זה או אחר ביחסים עם התפוצות: "ישנם משברים, זה לא מה שמטריד אותי. מה שמדיר שינה מעיניי, לפעמים באופן מילולי, הוא העתיד הרחוק של היחסים בינינו. והפחד שלי הוא שבמאה ה-21 שתי הקהילות היהודיות הגדולות יתפצלו לשתי קבוצות שונות. או גרוע מכך, שאחת מהן תיעלם. זה לא משהו שלא יכול לקרות; העם היהודי כבר עבר תהליכים כאלה בעבר".
לא מוטרד מדי מתנועת ה-BDS
דיין, יהודי חילוני, אומר שהוא שואל את עצמו לעתים קרובות אם לדור שלנו יש "מצווה מיוחדת". בשנות ה-40, ליהודי ארצות הברית הייתה מחויבות להציל את אחיהם האירופאים מהשואה. לדור שלאחר מכן הייתה "מצווה מיוחדת" להציל את יהדות ברית המועצות ואתיופיה. "מה אתנו? (המאבק ב-)BDS הוא בטח לא המצווה המיוחדת שלנו", הוא אומר. גם המלחמה באנטישמיות, שלא צריך להמעיט בערכה, היא לא המשימה הראשונה במעלה שלנו, הוא מאמין.
תחת זאת, לדעתו, ליהודים של היום יש שתי מצוות מיוחדות: להבטיח את ביטחונה ואת שגשוגה של מדינת ישראל ולערוב להמשך קיומן של קהילות יהודיות מסביב לעולם. "אני מודאג ממגמה שבה כל אחת משתי הקהילות היהודיות תבחר רק באחת מהמצוות. שהיהודים הישראלים יבחרו רק בישראל, וליהודים האמריקאים יהיה אכפת רק מההמשכיות שלהם. אם זה יקרה, זו תהיה טרגדיה. אני אעשה כל שביכולתי כדי למנוע מזה לקרות".
לחינוך יש תפקיד מפתח בהפיכתן של המגמות המדאיגות האלה, אומר דיין. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' צריכה להקדיש חלק משמעותי מהתקציב שלה כדי להסביר לאזרחי ישראל את החשיבות של דאגה לאחינו מעבר לים, הוא אומר.
"כן, שומר אחי אנוכי", הוא מכריז. "אני לא מדבר על הממשלה, אני מדבר על החברה האזרחית – הם לא מתעניינים בקהילה היהודית האמריקאית אלא אם קורה משהו כמו הירי בפיטסבורג. וזה לא מספיק".
מהצד השני של האוקיינוס המצב לא הרבה יותר טוב. הורים יהודים רבים אינם מעוניינים או אינם מסוגלים להעניק לילדיהם חינוך דתי, קובל דיין. הוא נזכר שאירח במשרדו רב רפורמי שהתלונן כי אינו יכול להרשות לעצמו לשלוח את שלושת ילדיו לבתי ספר יהודיים.
העלות הגבוהה של חינוך יהודי היא לא הבעיה היחידה שיהודי ארצות הברית מתמודדים איתה, "אבל היא הבעיה הכי אקוטית", הוא אומר. יהודי ארצות הברית יודעים הרבה על הישראלים ועל האתגרים שעומדים בפניהם. "אבל אני לא חושב שהם מבינים את דרך החשיבה שלנו, את דרך קבלת ההחלטות שלנו", הוא אומר.
כדי לתקן את המצב הזה, זה עשוי להיות רעיון טוב להפסיק להזמין את ציפי לבני ומיכאל אורן כדוברי מפתח ולהתחיל לארח במקומם פוליטיקאים דתיים כמו אריה דרעי, משה גפני ובצלאל סמוטריץ', הוא אומר.
האם ההשקפות הקיצוניות שהאנשים האלה מייצגים לא ירחיקו עוד יותר את היהודים האמריקאים?
"מובן שהסכנה קיימת", הוא משיב. "אבל גם קולות בקהילה היהודית האמריקאית – סת' רוגן היה האחרון שבהם, אבל גם פיטר ביינרט ועוד רבים אחרים – מרחיקים ישראלים. אנחנו שונים. אנחנו מאוד שונים. אין טעם להסתיר את זה".
"גם קולות בקהילה היהודית האמריקאית – סת' רוגן היה האחרון שבהם, אבל גם פיטר ביינרט ועוד רבים אחרים – מרחיקים ישראלים. אנחנו שונים. אנחנו מאוד שונים. אין טעם להסתיר את זה"
הישראלים היו צריכים לבנות מדינה יהודית ריבונית מאפס, בעוד שיהודי ארצות הברית היו צריכים להשתלב בחברה קיימת, ממשיך דיין. כל קבוצה הייתה צריכה לפתח אסטרטגיות שונות לחלוטין כדי להצליח, מה שגרם להן לפתח תכונות אופי וערכים שונים. עבור הישראלים, הערך היהודי החשוב ביותר הוא שיבת ציון, מה שגורם להם להביט בבוז על בני דתם בתפוצות. עבור היהודים האמריקאים, לעומת זאת, העיקרון הנעלה הוא תיקון עולם, הפיכתו למקום טוב יותר.
"אנחנו גם שונים מבחינה אתנית", ממשיך הדיפלומט היוצא, ומציין כי 50% מהיהודים הישראלים הם ספרדים ומזרחים, בעוד ש-95% מחברי הקהילה היהודית האמריקאית אשכנזים. "אנחנו מביאים איתנו מורשות שונות, מסורות שונות, צורות חשיבה שונות, בהתאם למקורות השונים שלנו", הוא מוסיף.
"למרות כל ההבדלים, הישראלים ויהודי התפוצות חייבים לשמר את הקשר ביניהם. זה לא קל, זה אתגר. אבל זה הכרחי. אחרת, נהיה מדינת הישראלים וכבר לא מדינת היהודים, ואני לא מוכן לקבל את זה".
![ראשי מועצת יש"ע מוחים נגד הקפאת הבנייה בהתנחלויות, 2009: דני דיין במרכז (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/08/F091127YZ01-640x400.jpg "ראשי מועצת יש"ע מוחים נגד הקפאת הבנייה בהתנחלויות, 2009: דני דיין במרכז (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)")
בקרב פעילים התומכים בהתנחלויות, דיין החילוני היה זן נדיר. כדיפלומט, המשיך למתוח ביקורת על היעדר הפלורליזם הדתי בישראל. העובדה ששרים אינם מבקרים בבתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים היא "בעייתית ביותר", לדבריו.
בו בזמן, הוא גם לא חסך ביקורת קשה מהתנועה הרפורמית האמריקאית בשל עמדותיה היוניות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כגון התנגדותה להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. "אחת הטעויות האדירות שלהם היא שהם לא החליטו אם הם זרם דתי או קבוצה פוליטית", אומר דיין. העירוב בין דת לפוליטיקה מזיק בעיקר לתנועה עצמה, היות שהוא מוציא מכלל אפשרות תמיכה פוטנציאלית מצד בעלי ברית מהימין הישראלי. "לא הצלחתי לשכנע אותם לעשות את הפוליטיקה שלהם בארגונים אחרים", אומר דיין. "חלק מהמהלכים הפוליטיים של התנועה הרפורמית בנוגע לישראל היו ירייה ברגל, אם לא גבוה מזה".
דיין מהסס לדבר על הפוליטיקה הישראלית, אבל אומר כי הוא אינו חושש שמדינת היהודים תהפוך לנושא מחלוקת בפוליטיקה המפלגתית האמריקאית. הקרבה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא גרמה נזק משמעותי לתמיכה הדו-מפלגתית בישראל, להערכתו.
"לישראל יש אסטרטגיה ברורה מאוד: לפתח יחסים אינטימיים ככל האפשר עם כל ממשל אמריקאי. אין לי ספק שאם מזכירת המדינה הילרי קלינטון הייתה נבחרת לנשיאות, ישראל הייתה מתנהגת בדיוק אותו הדבר, היא הייתה עושה מאמץ מכוון לפתח יחסים אינטימיים ככל האפשר עם הממשל".
דיין מכיר בכך שכוחות פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית עוינים את ישראל, אבל טוען שלהתנגדות הזו אין כל קשר למדיניות הממשלה הנוכחית. "אין טעם לנסות לשכנע אותם. הם לא יהיו מרוצים עד שישראל תיעלם מהמפה. כן, ישנם המגזרים האלה – אנחנו רואים את זה בקמפוסים, אנחנו רואים את זה בפוליטיקה. זאת בעיה, אני לא ממעיט בזה. אבל להכליל ולומר שאנחנו לא יכולים לנהל איתם דיאלוג זו טעות גמורה". מובן שישראל יכולה וצריכה לעשות יותר כדי להגיע לאמריקאים מהשמאל, הוא אומר, "אבל זה לא קרב אבוד".
כדוגמה, דיין מזכיר את הפריימריז שערכה השבוע המפלגה הדמוקרטית למחוז הבחירה ה-15 של ניו יורק, שנמצא בדרום הברונקס. "זה ככל הנראה הרובע העני ביותר במדינת ניו יורק. אין שם כמעט יהודים. חמישה מבין ששת המועמדים היו פרוגרסיביים. וחמישה מתוך השישה, ובהם המנצח, הם פרו-ישראלים".
"לישראל יש אסטרטגיה ברורה מאוד: לפתח יחסים אינטימיים ככל האפשר עם כל ממשל אמריקאי. אין לי ספק שאם קלינטון הייתה נבחרת, ישראל הייתה מתנהגת אותו הדבר, ועושה מאמץ לפתח יחסים עם הממשל"
המנצח, ריצ'י טורס, הומוסקסואל אפרו-לטינו בתחילת שנות השלושים לחייו, שככל הנראה עתיד לכהן בקונגרס, הוא תומך נאמן של ישראל, אומר דיין, ומציין כי הוא היה איתו בקשר לפני הבחירות של יום שלישי. "אני מאמין בכנות שישראל צריכה להיתפס כמטרה פרוגרסיבית בפוליטיקה האמריקאית. יש לה את כל המעלות כדי להיות מטרה פרוגרסיבית".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו