כפי שכל מי שראה את "המילטון" בוודאי זוכר, הליך בחירת סגן הנשיא בשנותיה הראשונות של ארצות הברית גרר את אחת התוצאות הבלתי צפויות, ואחד התיקונים מוקדמים ביותר לחוקה.
במקור, כל אלקטור בחר בשני מועמדים. המועמד שקיבל את מירב הקולות – ובלבד שזכה לרוב – נבחר לנשיא, ומי שהגיע למקום השני נבחר לסגן נשיא. אלא שכבר בנשיאות השנייה, של ג'ון אדמס, השיטה הזו הביאה לכך שסגן הנשיא שנבחר, תומאס ג'פרסון, היה יריבו המר של אדמס.
בבחירות לאחר מכן השיטה כבר הובילה למבוי סתום: התגבשותן של המפלגות הביאה לכך ששתי המפלגות הגישו שני מועמדים. כל האלקטורים של המפלגה הרפובליקאית-דמוקרטית, שזכתה לרוב, בחרו בג'פרסון ובארון בר, ולכן לא ניתן היה להכריע מי יהיה הנשיא ומי סגנו.
ההכרעה עברה לבית הנבחרים, וגם שם הגיעה לשיתוק עד שאלכסנדר המילטון סייע להכריע בעד ג'פרסון. בעקבות כך התקבל התיקון ה-12 לחוקה, הקובע שנשיא וסגן נשיא ייבחרו ביחד, איש לתפקידו.
אלא שזו כמעט ההתייחסות היחידה של החוקה לתפקיד סגן הנשיא. סגן הנשיא הוא זה שיורש את הנשיאות במקרה שהנשיא מת, מודח או מתפטר; אבל מעבר לכך אין לו שום סמכויות מוגדרות. ואכן, מארון בר ועד דן קווייל, ההיסטוריה האמריקאית רצופה בסגני נשיא שלא הותירו כל חותם.
אז למה בכל זאת בחירתה של קמלה האריס השבוע כמועמדת לסגנית הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית חשובה?
ראשית, אין להקל ראש באפשרות שאם ג'ו ביידן ייבחר לנשיא ארה"ב ומצבו הבריאותי חס וחלילה יתדרדר, אזי האריס תיקרא לדגל. מתוך 45 נשיאי ארה"ב, תשעה נרצחו, נפטרו או התפטרו. נשיאות היא מקצוע מסוכן. וכמה מהנשיאים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, לטוב ולרע, הגיעו לתפקידם כיורשי הנשיא:
- טדי רוזוולט היה אחד מהנשיאים המוצלחים בהיסטוריה, הראשון לחוקק חוקים נגד מונופולים ולהגדיר את המושג של שמורת טבע, חתן פרס נובל לשלום על התיווך לשלום במלחמת רוסיה-יפן ומשלים כריית תעלת פנמה, והוא ירש את תפקידו אחרי רצח הנשיא ויליאם מקינלי;
- אנדרו ג'ונסון, שירש את הנשיאות לאחר רצח אברהם לינקולן, היה יליד קנטקי בעל נטיות פרו-דרומיות ויש לו חלק משמעותי בכישלון הניסיונות לבנות חברה רב-גזעית ושוויונית בדרום שלפני מלחמת האזרחים;
- ואולי הדמות המורכבת והטרגית מכולם, לינדון ג'ונסון, שירש את הנשיאות לאחר רצח ג'ון קנדי, שמחד חתום על חוק זכויות האזרח והפירוק הסופי של חוקי ג'ים קרואו ומאידך על מלחמת וייטנאם.
אבל גם בנסיבות פחות טראגיות, סגנות נשיא היא פעמים רבות מבוא למועמדות לנשיאות, לאחר תום הקדנציה של הנשיא המכהן ויכולה להקפיץ פוליטיקאי לעמדה בכירה יוצר במפלגתו מזו שזכה לה קודם לכן.
ביידן עצמו נחשב לסנאטור בסוף דרכו, כשברק אובמה בחר בו לסגנו ב-2008; אחרים שהתמודדו על הנשיאות אחרי שכיהנו כסגן נשיא כוללים את אל גור, ג'ורג' בוש האב, וריצ'ארד ניקסון – שהיה סגנו של דווייט אייזנהאואר והתמודד לאחר מכן גם ב-1960 (אז הפסיד לקנדי) וגם ב-1968 (אז ניצח).
"כלב התקיפה" של הנשיא
ישנן תיאוריות רבות לגבי התועלות האלקטורליות של מועמד או מועמדת כזה או אחרת לסגנות נשיא, וסביב התועלות הללו לרוב מתרכזים כל ההימורים לגבי זהות המועמד טרם בחירתו.
לעתים המועמד לסגן הנשיא הוא פוליטיקאי המשלים בצורה זו או אחרת את המועמד לנשיאות: מייק פנס וביידן עצמו נתפסו כפוליטיקאים מנוסים (יחסית) בניגוד לאובמה וטראמפ הטריים בפוליטיקה; שרה פיילין נועדה להלהיב את האגף הלאומני במפלגה הרפובליקאית אל מול ג'ון מקיין המתון; וסביר שחלק משמעותי מהסיבות לבחירתה של האריס למועמדות היא זהותה – אישה שחורה צעירה יחסית – בניגוד לביידן, גבר לבן מבוגר.
במקרים אחרים נבחר מועמד ממדינה מתנדנדת, בתקווה שיעזור לניצחון מדינתו. כך, למשל, פול ראיין – סגנו של מיט רומני ב-2012 – הוא מוויסקונסין.
האם השיקולים האלה באמת משפיעים? כנראה שלא. ראיין לא עזר לרומני לנצח בוויסקונסין, ואובמה כנראה היה מנצח גם ללא ביידן. אבל הם נותנים חומר לפרשנים לדון בו בעונת המלפפונים של הקיץ, וגם זה חשוב בקמפיין.
תפקיד נוסף שהיה מקובל למועמד לסגן הנשיא במסע הבחירות הוא להיות "כלב התקיפה" – זה שתוקף את מועמד הצד השני, בעוד שהמועמד לנשיאות יכול לשמור על ארשת מכובדת ומהוגנת. כמובן שבעידן טראמפ לדבר על "ארשת מכובדת ומהוגנת" זה כבר מצחיק, ואכן התפקיד הזה די נעלם, אבל הוא כן הותיר כמה רגעים יפים בעימותים בין המועמדים לסגן הנשיא, שנטו בעבר להיות בוטים יותר מאלה של המועמדים לנשיאות.
אולי הרגע הידוע הוא ב-1988, בעימות בין דן קווייל – מועמדו של ג'ורג' בוש האב לסגן נשיא, שהיה צעיר וחסר נסיון יחסית – ולויד בנסטן, המועמד הדמוקרט. כשניסה לענות על כך שהשווה את עצמו לג'ון קנדי, ענה לו בנסטן, סנטור מבוגר ונשוא פנים: "סנאטור, אני שירתתי עם ג'ק קנדי. אני הכרתי את ג'ק קנדי. ג'ק קנדי היה חבר שלי. סנאטור, אתה לא ג'ק קנדי".
זה היה משעשע, אבל לא מנע מקווייל להבחר, ביחד עם גו'רג' בוש האב, בהפרש גדול.
תאומים אידאולוגיים
אז נשארנו עם האריס עצמה: המועמדת הראשונה לנשיאות או לסגנות נשיא ב-192 שנותיה של המפלגה הדמוקרטית שבאה ממקום שנמצא מערבית לקו האורך 100, ה-Great American Desert במערב המישורים הגדולים.
אך מעבר לפרט הטריוויה הזה, מי היא קמלה האריס?
בת לפרופסור לכלכלה שחור מג'מייקה ולחוקרת סרטן הודית, שניהם היגרו לארה"ב ועבדו בברקלי. בדומה לאובמה, הזהות הגזעית שלה מורכבת. היא שחורה, הן בהופעתה והן בתחנות רבות בחייה – בנעוריה בסביבתה החברתית באוקלנד הצמודה לברקלי, בלימודיה באוניברסיטת האוורד, האוניברסיטה השחורה המובילה בוושינגטון, ועוד.
עם זאת, חוויות חייה אינן חוויות חיים סטנדרטיות של אישה שחורה בארה"ב. הוריה פרופסורים בברקלי. למרות שהיא מדגישה בספרה שהיא גדלה בשכונה צנועה של ברקלי, הצמודה לאוקלנד השחורה, עדיין שכונת מגוריה היא לא החלק הדרומי של שיקגו, הארלם או וואטס.
בניגוד לאובמה, אמה של האריס היא מהגרת מהודו, לא לבנה מקנזס. ובנוסף לחוויות חיים בשל צבע עורה, יש להאריס חוויות חיים משמעותיות כבת מהגרים – ובמובן זה זהותה כ-woman of color מובהק למדי.
רוב הקריירה של האריס הייתה במסלול משפטי. היא התחילה במשרד פרקליט המחוז של מחוז אלמדה (המכיל את אוקלנד וברקלי) ב-1990, ולאחר מכן החזיקה מספר משרות ברמה המדינתית ובמשרד פרקליט המחוז של סן פרנסיסקו. ב-2004 רצה ונבחרה לתפקיד פרקליטת מחוז סן פרנסיסקו, וב-2011 רצה ונבחרה לתפקיד פרקליטת מדינת קליפורניה, האישה השחורה והאסייתית הראשונה למלא תפקיד זה.
תפקידים אלה הם מקפצה מקובלת לפוליטיקה בארה"ב, אם כי בעידן הפגנות ג'ורג' פלויד ו-Black Lives Matter, תפקידי תביעה נתפסים הרבה יותר בעייתיים, במיוחד בקרב קהל הבוחרים היותר שמאלי.
האריס מדגישה, עם זאת, את פעילותה כתובעת לקידום רפורמות כגון תוכניות שיקום במקום ענישה, וכן שלא תבעה מעולם עונש מוות ומיעטה להשתמש בחוקי three strikes – חוקים שמחייבים עונש מאסר על עבירות, כולל עבירות קלות, שנעברו בפעם השלישית.
ב-2016 נבחרה האריס כסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה, במקומה של ברברה בוקסר. לבולטות המשמעותית שלה זכתה בשימוע של הוועדה המשפטית של הסנאט לשופט העליון ברט קוואנו, כאשר שאלותיה הותירו את קוואנו ללא תשובות והאירו אותו באור בעייתי (אם כי, כידוע, זה לא מנע את אישורו לבסוף).
היא רצה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-2020, ובתחילה נראתה אחת המועמדים היותר חזקים. הנפילה שלה הייתה בעיקר סביב סדרת בלבולים ופניות פרסה בנושא תוכנית הבריאות שלה.
מבחינת מיקומה האידיאולוגי במפלגה, היא פחות או יותר באמצע: מעט יותר ימינה בתחום הכלכלי, מעט יותר שמאלה בתחום החברתי-תרבותי (זכויות מהגרים, להט"בים, הפלות וכדומה). בכך היא דומה למדי לביידן, שהוא כבר כמה עשורים מתייצב בדיוק באמצע האידיאולוגי במפלגה.
ולמרות זאת, אוהדי ברני סנדרס ואליזבת' וורן השרופים לא צריכים להיות מאוכזבים מדי: המפלגה הדמוקרטית זזה בשנים האחרונות משמעותית שמאלה, וההבדלים האידיאולוגיים בין האריס וביידן לבין וורן וסנדרס לא כל כך גדולים כמו שנדמה.
נואמת טובה וקמפיינרית מלהיבה
האם הבחירה בהאריס תשפיע משמעותית על הבחירות? כנראה שלא. כאמור, לרוב זהות המועמד לסגן הנשיא לא מאוד משפיעה. יש בבחירה הזו בעיקר רצון לא להזיק: אחרי שמתוך שדה מועמדים רווי נשים ובני מיעוטים נבחר מועמד גבר לבן ומבוגר, היה מתבקש שביידן יבחר במועמדת בת מיעוטים. אם היה בוחר במועמדת לבנה, סביר שזה היה יוצר זעם גדול בחלקים במפלגה הדמוקרטית.
האם האריס תצליח להביא להשתתפות שיא של אפריקאים-אמריקאים בבחירות, בדומה ל-2008 ו-2012? זו שאלה פתוחה. בפריימריז, השחורים עמדו בצורה מובהקת לצידו של ביידן, והם אלה שהצילו למעשה את הקמפיין שלו. זהותה הגזעית של האריס לא הביאה אותם להצביע לה, בניגוד ל-2008, אז השחורים יצאו באופן מובהק לעזרת אובמה.
עם זאת, אחד הניתוחים הרווחים להתייצבות של השחורים לטובת ביידן הוא הטראומה של 2016: שחורים, למודי היסטוריה של כישלונות ואכזבות, העדיפו לבחור במועמד לבן מתוך הערכה שזה המועמד שהלבנים יוכלו להכיל, ובלבד שטראמפ יובס.
כל אלה לא רלוונטיים ביחס לסגנית נשיא, ולכן יתכן שניסיון הפריימריז לא בהכרח אינדיקטיבי. האריס נואמת טובה וקמפיינרית מלהיבה, ויש סיכוי לא מבוטל שתעזור לביידן להגדיל את השתתפות הקהילה השחורה בבחירות.
ובסוף, באה כתמיד הכוכבית הגדולה: הקורונה.
הקורונה פוגעת הרבה יותר בשחורים ובמיעוטים – לא מסיבות פיזיולוגיות אלא כלכליות-חברתיות, שכן אוכלוסיות אלה לא יכולות להרשות לעצמן להישאר בבית בבידוד או לקבל טיפול רפואי. בתוספת הניסיונות המכוונים של מושלים רפובליקאים לדכא הצבעת שחורים ושל ממשל טראמפ לחבל בשירות הדואר, ייתכן שמראש יכולתם ונכונותם לצאת להצביע תהיה מוגבלת.
ההיסטוריה תשפוט אם השבוע החולף היה משמעותי או לא. היממה הראשונה אחרי ההכרזה על האריס כבחירתו של ביידן סייעה לצוות המועמדים באופן ישיר: הקמפיין של ביידן גייס 26 מיליון דולר בתרומות קטנות, כולל מ-150 אלף תורמים חדשים – מספרים חריגים בגודלם. בינתיים הסכום גדל ל-46 מיליון דולר, יותר ממה שהאריס הצליחה לגייס במהלך כל הקמפיין שלה בפריימריז.
אולם, אם ביידן יפסיד, האריס עלולה לסיים כמו טים קיין או פול ראיין (זוכרים אותם?) – סנאטורית די אלמונית. אבל, בהינתן כישרונותיה של האריס, גם אם ביידן יפסיד, ובוודאי אם ינצח, יתכן שהשבוע חזינו בלידתה של מנהיגה אמריקאית עתידית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו