פשע מחריד בוצע במלון באילת – באופן טבעי כולם עוסקים במי שביצעו את הפשע ובפרט במספרם הרב. קל להתמקד בנבלים שביצעו את הפשע. אלא שהפשע הזה לא התבצע בוואקום. הפשע הזה לא התרחש לפתע פתאום בחלל ריק.

חבורה של 30 חלאות לא מחליטה ברגע אחד לחטוף נערה שיכורה ולאנוס אותה בחדר במלון. לפשע הזה קדמו אירועים. היתה ישיבה בבר, היו צחוקים, היו מבטים, היו דיבורים, יש להניח שהיתה אינטראציה בין הנערה הצעירה לבין לפחות אחד או יותר מהבחורים. אני מניחה שהיו עדים לאינטראקציה. אני מניחה שהיו מלצרים ועובדי מלון ששמעו לפחות חלק מהדברים.

פשע מחריד בוצע במלון באילת – באופן טבעי כולם עוסקים במי שביצעו את הפשע ובפרט במספרם הרב. קל להתמקד בנבלים שביצעו את הפשע. אלא שהפשע הזה לא התבצע בוואקום

הפשע הזה התבצע כי יש מי שאיפשר את ביצועו – יש מי שהעלים עין, יש מי שלא דיווח, יש מי שלא התקשר למשטרה, יש מי שלא היה אכפת לו מגורלה של ילדה צעירה שכל חטאה הוא שישבה בבר עם חברות ושתתה. הם שותפים לפשע, הם איפשרו את הפשע, ואני מעזה לומר כי אילולא הם, הפשע הזה לא היה מתרחש.

בפשע הזה היה תכנון והיה ביצוע. מישהו חייב היה לראות שמובילים את הנערה מהבר למקום אחר. מישהו חייב היה לראות כי היתה התקהלות. מישהו חייב היה לשמוע. וכל אלה שטוענים אחרת – משקרים. התרחשות מעין זו היא לא התרחשות שקטה ונחבאת אל הכלים, זו התרחשות בה חבורה של חלאות רצו להראות לחבריהם איזה גברים הם, אני מניחה שהיו אפילו מחיאות כפיים – ובתוך כל החבורה הדוחה הזו לא היה צדיק אחד בסדום שייתקשר למשטרה, צדיק אחד שיגן על ילדה צעירה מפני חבורת החלאות האכזרית.

התרחשות דומה מציג הסרט "הנאשמים" מ-1988 בכיכובה של ג'ודי פוסטר (פרס גלובוס הזהב ופרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר). הסרט עסק באונס קבוצתי אלים של בחורה בבר, אונס שהתרחש לעיני צופים ובעידודם. אונס בו התובעת (קלי מקגיליס שנאנסה בעברה ובשל כך סירבה בכל תוקף לשחק את תפקיד הנאנסת שהוצע לה) סוגרת את התיק בעסקת טיעון, כי הנאנסת היתה שיכורה ולבושה באופן פרובוקטיבי.

הסרט מקבל תפנית כאשר אחד המעודדים שצפו באונס פוגש בנאנסת בחנות ומקניט אותה בעניין האונס (ואין שום ספק שהתרחש אונס). היא נכנסת למכונית שלה ופוגעת במכוניתו, ולאחר ששניהם נפצעים ונלקחים לבית החולים – התובעת מבקרת את הנאנסת, חשה רגשות אשם על שסגרה את התיק בעסקת טיעון מקלה, ומחליטה לתבוע את המעודדים באשמה של שידול לפשע.

הסרט עסק באונס קבוצתי אלים של בחורה בבר, שהתרחש לעיני צופים ובעידודם. אונס בו התובעת (קלי מקגיליס שנאנסה בעברה ובשל כך סירבה בתוקף לשחק את תפקיד הנאנסת) סוגרת את התיק בעסקת טיעון, כי הנאנסת היתה שיכורה ולבושה פרובוקטיבי

תביעה כזו מעצם טיבה היא בעייתית. וודאי לאחר שנסגרת עסקת טיעון עם האנסים עצמם. וודאי כאשר השידול לפשע היה ספונטני בבר ולא מתוכנן. אבל מדובר בסרט, ובסרט מתקיים משפט למעודדים. משפט עם כל הדעות הקדומות לגבי נאנסות: מה לבשו, מה אמרו, מה עשו או לא עשו, והעובדה שפלירטוט קודם לכן עם אחד האנסים משמש כצידוק לאונס (הו, שנות השמונים הנפלאות). זה סרט הוליוודי וברור שהוא מסתיים בהרשעת המעודדים.

ובחזרה לחיים עצמם – אמנם עברו שנים ארוכות מאז יצא הסרט, אך הוא רלוונטי לפשע שהתבצע. השאלה שאפשר לשאול היא: מה האחריות של העובדים ושל ההנהלה לביצוע הפשע, ומה צריך להיות דינם על כך שהפשע התרחש במלון?

מבחינת דיני הנזיקין, הרי שקיימת חובת זהירות מושגית של המלון כלפי האורחים במלון. כך, למשל, אם אורח החליק במלון, נפצע או שנגרם לו נזק גוף, או אפילו נזק רכוש – הרי שבאופן כללי המלון יהיה חב בנזיקין כלפי הנפגע. ואני טוענת כי גם במקרה בו בוצע פשע בתחומי המלון, פשע שיש להניח שיכול היה להימנע – להנהלת המלון יש אחריות לביצוע הפשע בתחומה.

ואני טוענת כי האחריות של המלון היא לא רק אחריות בנזיקין – פיצוי הנפגעת על הפשע, אלא מדובר על אחריות פלילית העולה כדי סיוע לפשע. וסיוע יכול להיות לא רק במעשה אלא גם במחדל – היה עליכם להתקשר למשטרה ולא התקשרתם? חדלתם – ועל כן מוטלת האשמה עליכם בסיוע לפשע.

ואני טוענת כי האחריות של המלון היא לא רק בנזיקין – פיצוי הנפגעת על הפשע, אלא גם אחריות פלילית, העולה כדי סיוע לפשע. וסיוע יכול להיות לא רק במעשה אלא גם במחדל – היה עליכם להתקשר למשטרה ולא התקשרתם? חדלתם

בישראל חוקק ב-1998 החוק "לא תעמוד על דם רעך" המבסס חובה על אדם:

"להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

סעיף ב' לחוק מסייג את הושטת העזרה להודעה לרשויות. כלומר, אם הודעת לרשויות, יצאת ידי חובתך בהגשת העזרה. אנשי המלון יוכלו לטעון כי לא חשבו שהנערה נמצאת בסכנה או שקיים חשש כלשהו לחייה, לגופה או לבריאותה. אלא שאת הטענה הזו אפשר יהיה להעלות לגבי האירועים שהתרחשו בבר. מרגע שנערה נחטפה לחדר למטרת ביצוע פשע, אי אפשר להעלות יותר את הטענה כי לא חשבו שהנערה בסכנה – אלא שהם לא הודיעו על ביצוע הפשע בעת התרחשותו. אני סבורה שראוי להעמיד לדין פלילי את כל אלה שאיפשרו את הפשע, על אף הקושי החוקי והראייתי.

העמדתם לדין של אלה שאיפשרו את הפשע חשובה, כי החברה בישראל עברה כבר את נקודת האל-חזור במעבר שלה מחברה בריאה ונורמלית לחברה שהתבהמה, לחברה שלא רק מאפשרת מעשים כאלה, לא רק שהיא לא מענישה בגינם, אלא היא אף מוצאת לעצמה הצדקות לאי הענשה עד כדי הפיכת הפוגעים והמאפשרים פגיעה לגיבורי תרבות. ולא חסרות דוגמאות.

החלאות שחטפו נערה וביצעו בה פשעים אשמים, וצריכים לבוא על עונשם בכל חומר הדין. אלה שאיפשרו את הפשעים אשמים, וצריכים לבוא אף הם על עונשם. בעצימת העיניים שלהם, בשתיקתם, בחדלונם, הם אחראים לביצוע הפשע ועליהם לתת את הדין.

העמדתם לדין של אלה שאיפשרו את הפשע חשובה, כי החברה בישראל עברה כבר את נקודת האל חזור במעברה מחברה בריאה ונורמלית לחברה שהתבהמה. כזו שלא רק מאפשרת מעשים כאלה, אלא הופכת פוגעים לגיבורי תרבות

אי אפשר לסיים את הדברים מבלי להזכיר את פרשת איה נאפה בקפריסין ומבלי להזכיר את פרשת הקטינות ו"הפותמוביל" בסביבתו הקרובה של אייל גולן. בשתי הפרשות לא הוגשו כתבי אישום. בשתי הפרשות אפשר לטעון כי אם המשתתפים לא הורשעו בדין הרי שהם חפים מכל פשע. אני חולקת על הטענה הזו בהיבט החברתי מוסרי שלה – חברה בריאה ונורמלית היא חברה שלא נזקקת רק לחוק הפלילי בענישה, אלא קיימים בה איסורים מוסריים טבעיים, על פיהם נוהגים חבריה. חברה כזו מענישה את העוברים על האיסורים לא רק דרך בתי המשפט – ובכך היא מספקת הגנה לפרטים שבה, בפרט לחלשים שבהם.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.