לאחרונה אני משתתף מדי פעם בהפגנות המחאה נגד ראש הממשלה. אני מוצא לנכון לשתף אחרים בתחושות לא נוחות שלי מהתנהגויות ותופעות שונות בקרב המפגינים.

נתחיל בעניין הרעש.

לא מכבר קבעתי עם ידיד להיפגש בהפגנה. ידיד זה אינו סתם איש. הוא במקור מההתיישבות העובדת, בשירותו הצבאי אחז בכלי מלחמה, קורא ספרים, מלומד בעל תואר שלישי, וכותב מאמרי הגות בעיתונות – בקיצור איש מעלה נעלה. אני לעתים מביט בו מלמטה למעלה. אנחנו עומדים איש ליד רעהו בהתאם לסימנים בכיכר במרחק שני מטרים כנדרש, והדוברים מדברים. אחד הדוברים מדבר דברים של טעם. דברים מעוררי עניין. דברים שראוי לשמוע ולהקשיב להם. אני מנסה להקשיב לכל מילה – להבין ולעכל. והינה, ללא כל התרעה רעש משרוקית מחריש אוזניים הולם בי. אני מסתכל מסביבי בבעתה ובתעוב, ורואה את ידידי הנערץ כשמשרוקית בפיו שורק בכל כוחו ממלוא ריאותיו. אני פונה אליו ואומר לו: "אי-אפשר ככה לשמוע", והוא עונה לי: "ככה יותר טוב. זה יותר חשוב". כך לראשונה התוודעתי לעניין הרעש בהפגנות.

אחד הדוברים מדבר דברים של טעם. דברים מעוררי עניין. דברים שראוי לשמוע ולהקשיב להם. אני מנסה להקשיב לכל מילה – להבין ולעכל. והינה, ללא כל התרעה רעש משרוקית מחריש אוזניים הולם בי

רבים מהמפגינים מגיעים להפגנות עם משרוקיות וצופרים הנקראים "זמבורות". הם יוצרים רעש מחריש אוזניים עד כאב. הם לא מאפשרים לשמוע את הדוברים. הם מהווים מטרד למפגינים האחרים, ואפילו פוגעים בהם ברעש העוצמתי, ומפריעים ומהווים מטרד גם לסביבה. במקרה של הפגנות המחאה מדובר בסביבת מגורים, וראוי להתחשב בכך – זה לא חטא.

באשר למנהג של חלק מהמפגינים להביא ילדים להפגנות. יש להבחין בין כאלה שמביאים תינוקות וזאטוטים לכאלה שמביאים ילדים בגיל בית ספר.

בעייתי בעיני להביא תינוקות להפגנה. הפגנה ככלל הינה מקום לא בטוח – ודאי לא הפגנת המחאה, שמולה ניצב מחנה עויין ושלטון שהסכנה שיפעיל כוח היא מוחשית. גם הרעש מחריש האוזניים שמייצרים חלק מהמפגינים בכל הפגנה פוגע פיסית בבריאות התינוקות, ויכול להיות שלפגיעה הפיסית מתלווה גם פגיעה מנטלית. אני לא מסוגל להבין את ההורים שמגיעים להפגנה כבילוי משפחתי עם תינוקות. אפשר להיעזר בשמרטף, כמו שעושים בנסיבות של בילוי אצל חברים. אחד ההורים יכול להישאר עם הילד הקטון, וגם אם שני ההורים לא יגיעו להפגנה בגלל שיש להם תינוק שהם צריכים לגדל אותו, זה בסדר.

יש הורים שמביאים איתם להפגנות ילדים בגיל בית הספר היסודי, החטיבה או התיכון. הם רואים בכך פעולה חינוכית. להבנתם, הם מלמדים את הילדים שלהם להיות מעורבים חברתית במה שקורה במדינה. איני חושב שהורים אלה צודקים. הורים שיוצאים להפגין ומשאירים את ילדיהם בבית נותנים להם דוגמא למעורבות חברתית. זהו פרק לימודי-חינוכי יפה ושלם. לא נדרש יותר מזה. את הילדים שלנו ראוי לא לערב בהפגנות ועימותים ציבוריים. מחשבות וויכוחים בבית של הילדים עם ההורים ועם חברים זה ראוי וטוב. לקחת את הילדים למגרש המשחקים של עיצוב החברה והמדינה, מְשָטֵח להם את העולם. הילד שקורא תיגר על סידרי המדינה והשלטון, מאבד את  היראה והכבוד למוסדות ולבעלי תפקידים. הוא מסתכל כשווה על המורה בבית הספר, על המבוגר וגם על ההורה.

לקחת את הילדים למגרש המשחקים של עיצוב החברה והמדינה, מְשָטֵח להם את העולם. הילד שקורא תיגר על סידרי המדינה והשלטון, מאבד את  היראה והכבוד למוסדות ולבעלי תפקידים

התקופה שלנו לוקה בחוסר סמכות של המבוגרים על הילדים בכלל, ובמיוחד המורים וההורים, שמקורה בחוסר כבוד של הילדים כלפיהם. לחינוך הילדים ועיצוב אישיותם ראוי שהם יגדלו בסביבה בה יהיו אנשים ומוסדות, שהילדים יחושו אליהם כבוד, ויקבלו את סמכותם. אל להורים עצמם לחבל בכך. זה לא עושה טוב לילדים. נכון לשמור את הילדים רחוקים מכיכר העיר. יש להם עוד זמן. עוד לא הרבה שנים, וזה יהיה התור שלהם.

לסיום, ראוי להעיר על תופעות מוזרות ודוחות. יש כאלה שמחזיקים חפצים דמויי אברי מין זכריים. הם אומנם מעטים אבל יש להם בולטות רבה, והם דוחים. בשביל מה הגועל נפש הזה? גם בני אדם – נכון יותר אחד – שמרכיב על עצמו ציצי גדול מפלסטיק. מי צריך את זה? מה המטרה של זה? היה לנו גם מקרה של בחורה/אישה שהורידה חולצה וחשפה שדיים. אז כאן אי-אפשר להגיד שזה מגעיל ודוחה. אבל שוב: בשביל מה זה? מי צריך את זה? זה פשוט מיותר. ראוי וכדאי שלא לקחת את המחאה, המבוססת על מוסר בסיסי ושכל ישר, שהם נחלת בני האדם כולם (כך אנחנו מאמינים), למצבים ומקומות בהם יש מחלוקת רעיונית ואסתטית.

לסיכום, מדובר במחאה מוצדקת. אין למחאה מנהל והיא מתנהלת באופן מבוזר. בדרך כלל המחאה מתנהלת בצורה מכובדת ומכבדת. יחד עם זאת יש מקום להתחשבות של יחידים בחברים שלהם למחאה ולמאבק, וגם ליתר התחשבות בסביבה השכונתית בה מתקיימת ההפגנה.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.