רוסיה עוקבת בעניין רב אחר המתיחות הגואה בחודשים האחרונים במזרח הים התיכון בין תורכיה ויוון וסביב הזירה הלובית, ולמעשה ממלאת בה תפקיד פעיל. לפני ימים אחדים, שר החוץ הרוסי לברוב שביקר בניקוסיה אף הביע נכונות לתווך בין יוון ותורכיה, אם תחפוצנה בכך.

חשיבותו של המזרח התיכון עבור רוסיה רבה וארוכת שנים, ומבוססת על אינטרסים מרכזיים וחשובים ביותר: קרבה גיאוגרפית והחשש מפני זליגה של אסלאם קיצוני לשטחה, משאבי האנרגיה העצומים באזור, תחרות מעצמתית מול ארה"ב ושוק נרחב למכירות נשק.

חשיבות המזה"ת לרוסיה רבה ומבוססת על אינטרסים מרכזיים: קרבה גיאוגרפית והחשש מפני זליגת אסלאם קיצוני לשטחה, משאבי האנרגיה העצומים באזור, תחרות מעצמתית מול ארה"ב ושוק נרחב למכירות נשק

מעמדה באזור של בריה"מ, כיום רוסיה, ידע תהפוכות לא מעטות במשך השנים. הסכם השלום בין ישראל ומצרים, והתבססותה של ארה"ב כמעצמה המובילה באזור (ובזירה הבינלאומית בכלל) דחקו במידה לא מבוטלת את מוסקבה מהמזרח התיכון.

אולם החל בשנים 2004-2003, במהלכן ארה"ב הייתה עסוקה בעיראק, רוסיה זיהתה חלון הזדמנויות לשוב ולהעמיק את מעמדה באזור. בעשור האחרון, בעקבות אירועי האביב הערבי והשינויים במדיניותה של ארה"ב, שהפנתה את מוקד עניינה לעבר אסיה והזירה הביתית שלה, רוסיה מחזקת את מעמדה די בהצלחה. מאליו מובן, שיש לכך רלבנטיות וחשיבות רבים לאינטרסים הישראליים, והדבר מחייב קשב ושיח בהתאם.

המלחמה בסוריה היוותה למעשה את "דלת הכניסה" הראשית עבור רוסיה; היא התייצבה לצד בן-בריתה, משטר אסד בסוריה, ניצלה את הפחת במעורבותה והשפעתה של ארה"ב, והשכילה לתמרן מול שני השחקנים הרלבנטיים מחוץ לסוריה – איראן ותורכיה – על מנת להתייצב כשחקן המשפיע והדומיננטי ביחס למצב בסוריה. מהלך זה הוסיף נדבך משמעותי ביותר למערכת היחסים שלה עם תורכיה, שהיא חברה בנאט"ו ושותפת סחר מרכזית.

מזרח הים התיכון היווה אזור בעל עניין רב עבור מוסקבה, בעיקר לנוכח מיקומו האסטרטגי (קפריסין, תעלת סואץ), וכמובן בשנים האחרונות בעקבות גילויי הגז הטבעי. יודגש, כי הנוכחות הפוליטית, הצבאית והכלכלית של רוסיה באגן מזרח הים התיכון חיונית ביותר עבורה מן הפריזמה המעצמתית, מול ארה"ב וברית נאט"ו.

המלחמה בסוריה היוותה דלת כניסה ראשית עבור רוסיה, שהתייצבה לצד בן-בריתה, משטר אסד בסוריה, ניצלה את הפחת במעורבות ארה"ב, והשכילה לתמרן מול שני השחקנים הרלבנטיים מחוץ לסוריה – איראן ותורכיה

מבחינת חיזוק מעמדה הבינלאומי של רוסיה באזור, ניתן למנות לפי שעה מספר הישגים ראויים לציון:

• הצלתו של משטר אסד והעמקת השפעתה במדינה, כולל תקיעת יתד בנמל טרטוס
• עסקאות נשק לא מעטות כולל טכנולוגיות גרעיניות להקמת כורים אזרחיים
• חיזוק התדמית המעצמתית ("רוסיה חוזרת לאזור")
• תקיעת טריז בברית נאט"ו באמצעות הידוק היחסים עם תורכיה
• מערכת יחסים משופרת עם שורה של מדינות באזור (כולל מצרים, שאף חתמה על עסקאות נשק עם רוסיה, אף שנותרה כמובן במחנה האמריקני)
• שמירה על מערכת יחסים קרובה עם איראן, במיוחד על רקע פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין וחידוש הלחץ הכלכלי על טהראן.

מוסקבה אף עוקבת מקרוב ובעניין רב אחר מערכת היחסים הבילטרלית והאזורית המרשימה שישראל טוותה בשנים האחרונות עם "העולם ההלני" (יוון וקפריסין), מצרים תחת א-סיסי, ופורום הגז של מזרח אגם הים התיכון שמגלם פוטנציאל לשיתוף פעולה אזורי, לא רק בתחום האנרגיה, ושזוכה לתמיכה אמריקנית ואירופית.

גילויי הגז הטבעי בים התיכון בשנים האחרונות הגבירו כאמור את עניינה של רוסיה באזור. מדיניות האנרגיה של רוסיה תופסת כידוע מקום מרכזי וחשוב ביותר במדיניות החוץ שלה. ההכנסות מאנרגיה, עליהן מבוססת במידה רבה הכלכלה הרוסית, מכתיבות מתן עדיפות גבוהה מאד למכלול האנרגיה.

האפשרות של יצוא הגז ממזרח אגן הים התיכון מהווה מבחינת אירופה חלופה אפשרית לגז הרוסי ואפשרות לגוון מקורות אנרגיה. בין החלופות נמנית בין היתר העברת צינור ה-EastMed שאמור להוביל גז משדות בים התיכון דרך קפריסין, יוון ואיטליה לשווקים האירופיים, ובכך להקטין, ולו במעט, את התלות האירופית בגז הרוסי. חלופה אולי ריאלית יותר היא שימוש במתקני ההנזלה שבמצרים. כך או כך, אף שלפי שעה סימני שאלה מרובים מקיפים את חלופות היצוא השונות, ולא כל שכן בנסיבות הנוכחיות של משבר הקורונה, העניין והאינטרס הרוסיים בפוטנציאל הקיים ברורים מאליהם.

גילויי הגז הטבעי בים התיכון הגבירו את עניין רוסיה באזור. מדיניות האנרגיה תופסת מקום מרכזי במדיניות החוץ שלה. ההכנסות מאנרגיה, עליהן מבוססת במידה רבה הכלכלה הרוסית, מכתיבות את התיעדוף הזה

במישור האנרגטי, הנוגע לגילויי הגז במזרח הים התיכון, רוסיה מתנהלת בזהירות. חברות רוסיות מעורבות אמנם במכרזים לקידוחים במים הכלכליים של מספר מדינות באזור – לבנון, קפריסין ומצרים – אולם לפי שעה מבלי שזה מלווה במהלכים מדיניים או כלכליים אסרטיביים מדי. יחד עם זאת, חיזוק מעמדה באזור מציב את רוסיה בעמדת השפעה ראויה לציון. לבנון אמנם רחוקה עדיין ממיצוי פוטנציאל האנרגיה שלה, וכך כמובן גם סוריה. אולם הדומיננטיות הרוסית בסוריה, ממשק היחסים המורכב מול תורכיה, כמו גם המעורבות המשמעותית בקפריסין, מהווים גורמים בעלי משמעות רבה בהקשר זה. אף הדיאלוג הקונסטרוקטיבי שלה עם ישראל, מוסיף נקודות זכות מבחינת מוסקבה.

ההשלכות של מעורבות רוסיה באגן הים התיכון על ישראל לא מבוטלות משלש בחינות עיקריות:

1. ראשית, מדובר בשחקן מעצמתי חשוב, ששואף לחדש ימיו כקדם באזור, ובהצלחה ממשית.
2. שנית, המעורבות האמריקנית ומשקלה אינם כתמול שלשום, זאת על אף שבים התיכון היא עדיין מגלה עניין ופעלתנות, לנוכח מעורבותן של חברות אנרגיה אמריקניות, ועל רקע רצונה להפחית את התלות האירופית בגז הרוסי.
3. ושלישית, רוסיה היא שחקן מפתח דומיננטי בשוק האנרגיה, שמבקש לשמור על מעמדו המרכזי.

חשוב להבהיר, שגילויי האנרגיה במזרח הים התיכון אינם מהווים לפי שעה סיכון ממשי לאינטרסים האנרגטיים הרוסיים. הכמויות אינן מהוות כיום גורם משנה-משחק, כמו גם מחירי האנרגיה הנמוכים לנוכח המשבר החריף בגין נגיף הקורונה. יצוין, שחברות רוסיות התעניינו בעבר בהשקעה בשדות הגז הישראליים, אך ללא הצלחה או תוצאות מעשיות.

לסיכום, האינטרסים של ישראל ורוסיה – המדיניים והאנרגטיים – אינם בסימן התנגשות, לפחות לפי שעה. שתי המדינות מקיימות דו-שיח רציף בנוגע למתרחש בסוריה, בעיקר סביב הנוכחות האיראנית במדינה, ודומה שהצליחו לבסס הבנות, או קווים אדומים, שמונעים התדרדרות לא רצויה. אולם, לנוכח החשיבות העצומה של נושא האנרגיה עבור הכלכלה הרוסית, ומדיניות החוץ שלה, והשפעתה הגוברת באזור, ראוי אולי להרחיב את השיח עם מוסקבה גם לסוגיות נוספות – אזוריות (לבנון, לוב, תורכיה) כמו גם אנרגטיות.

האינטרסים של ישראל ורוסיה – המדיניים והאנרגטיים – אינם בסימן התנגשות, לפחות לפי שעה. שתי המדינות מקיימות דו-שיח רציף בנוגע למתרחש בסוריה והנוכחות האיראנית בה ודומה שהצליחו לבסס הבנות

מערכת היחסים הייחודית עם ארה"ב תוסיף להוות את המשענת האסטרטגית מבחינת ישראל. אולם, בשנים האחרונות הצליחה ישראל לתמרן בין שחקנים שונים, באופן ששירת את האינטרסים שלה. מומלץ על כן לבחון למשל תשומות רוסיות אפשריות מול לבנון סביב המחלוקת על הגבול הימי, או אף מול תורכיה, לנוכח היעדרו של דיאלוג ממשי בין ירושלים ואנקרה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/