בערב ראש השנה תשפ"א, ישראל ניצבת בפני האתגר הגדול בתולדותיה: להימנע מקריסה מוחלטת של מנגנוני היסוד שלה, ולהתחיל את הדרך הארוכה והקשה לשיקומם. בתקופה שבה נראה כי כל המערכות על סף קריסה – הבריאות, הכלכלה, הפוליטיקה והחברה – משחק ההאשמות מתנהל במלוא העוצמה.

נראה שלכולם יש עצות לגאולה (שלרוב נוגדות זו את זו), ואיש לא לוקח אחריות. אי-ודאות, מתח וחוסר עקביות גודשים את האוויר. הקונצנזוס הברור היחיד נוגע לצורך לשנות מסלול ולהתחיל בתהליך האיטי, המייסר והחיוני של איחוי השברים.

שאלת המפתח היא איך ניגשים למשימה. גיליונות של נייר, אינסוף שעות של ישיבות (בעיקר וירטואליות) ואלפי דיונים בטלוויזיה, בעיתונות וברשתות החברתיות הניבו הרבה תכניות, מתווים ולוחות זמנים איך להתקדם מכאן. אך רק מעטים ניסו לנתח את מרכיביה השונים של המערבולת הנוכחית, להבין את הדינמיקה שהובילה את ישראל (ומדינות נוספות) לשפל הזה, ולהתחיל לחשוב איך לתכנן בשיטתיות את הצעדים הדרושים לחילול מפנה חיובי בשנה הקרובה.

לשם כך חשוב לקחת צעד אחורה: לחזור להיסטוריה כדי ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות, להפנים את הלקחים החיוביים והשליליים שהופקו, ועל בסיס זה להמשיך הלאה. המשבר הנוכחי – והמתרחב בהתמדה – שאנו מתמודדים איתו לא פרץ בן לילה. זהו שיאו של דפוס מורכב בעל שורשים חזקים בעבר, שהחל לפעול באופן שיטתי לפני יותר מעשור. הקורונה החריפה וסיבכה את התסמינים הללו, והותירה כמעט כל היבט של החיים בישראל במצב של התפוררות מתקדמת.

ההתארגנות מחדש של ישראל תלויה ביכולתה לנקוט בצעדים מידיים, כדי לעצור את הסחרור ולתכנן אסטרטגיות ארוכות טווח לשיקום יסודותיה המהותיים.

ישראל ערב תחילת העשור השלישי של המאה ה-21 כבר הייתה נתונה במצב של כאוס מתרחב, בעיצומם של ארבעה משברים שונים אך קשורים זה בזה:

בנימין נתניהו חוגג שנה (אזרחית) חדשה, ינואר 2018, ארכיון (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

1

המשבר הממשלתי

הראשון, היה המשבר הפוליטי-ממשלתי שהלך והחריף. בעקבות התגברות המתיחויות בקואליציית הימין בראשותו של נתניהו, הוחלט בסוף 2018 להכריז על הליכה לבחירות חדשות. המדינה נחלקה פוליטית משני צדיו של קו שבר סוציולוגי וגם אידאולוגי, ובמהלך 2019 הקיטוב הזה הובער אפילו יותר למטרות אלקטורליות. בתחילת 2020, לאחר שני סבבי בחירות שהסתיימו ללא הכרעה וערב הסבב השלישי, כבר שררה במדינה אי-יציבות פוליטית עמוקה.

2

המשבר המשטרי

למשבר הממשלתי הצטרף חולי נוסף, מובחן: סחף בולט במשטר הדמוקרטי של ישראל. היחלשות מאפייניה הליברליים של ישראל כללה לא רק את צמצום זכויות הפרט והאזרח והן זכויות קולקטיביות, אלא גם היחלשות ניכרת של האיזונים והבלמים המוסדיים (בייחוד האופוזיציה, הכנסת ומערכת המשפט), של כלבי השמירה של הדמוקרטיה (התקשורת, החברה האזרחית) וכפועל יוצא מכך, של האחריות של נבחרי הציבור כלפי שולחיהם האזרחים.

ללא מנגנוני בקרה חזקים, יותר ויותר עוצמה רוכזה בידי הרשות המבצעת, ובמיוחד בידי העומד בראשה, בנימין נתניהו, שבתחילת השנה הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שחיתות, מרמה והפרת אמונים.

ללא מנגנוני בקרה חזקים, יותר ויותר עוצמה רוכזה בידי הרשות המבצעת, ובמיוחד בידי העומד בראשה, בנימין נתניהו, שבתחילת השנה הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שחיתות, מרמה והפרת אמונים

כללי המשחק הדמוקרטיים, שהכתיבו ציות לנורמות של הגינות, סובלנות ואורך רוח, נזנחו לטובת פופוליזם שבאופן בלתי נמנע הדגיש אפילו יותר את הפילוג החברתי. מה שהחל כניסיון לערער את ההיבטים המהותיים של הדמוקרטיה הישראלית, החל גם לחתור תחת היבטיה הפורמליים.

בית החולים סורוקה במהלך משבר הקורונה, ספטמבר 2020 (צילום: Yossi Zeliger/Flash90)

3

המשבר המדינתי

כמעט בהיחבא, לחוסר היציבות הפוליטי והדמוקרטי הגואה נלווה משבר משילות נרחב. ישראל תמיד נחשבה למדינה חזקה, בעלת גופים אדמיניסטרטיביים, יכולות ביורוקרטיות וכוחות אכיפה מתקדמים (התמצית של מנגנוני מדינה).

אולם השליטה הדיפרנציאלית של גוש הימין-דתיים על משאבים אלה ועל הגישה הלא שווה של חלקים אחרים באוכלוסייה (בעיקר, אבל לא רק, אזרחיה הערבים של המדינה) לאותם טובין ושירותים, כבר יצרו מידה ניכרת של דיסוננס.

מצב זה הואץ בשל צרכים פוליטיים מידיים, שגרמו לעיוותו של סדר העדיפויות הציבורי, כך שיתאם את צרכיו של בסיס התמיכה של הליכוד; דבר שהחליש את האוטונומיה היחסית של המדינה מהחברה, וחשף אותה ללחצים רבים מצד חוגים פוליטיים שונים. אין זה מפתיע שסדר העדיפויות השתנה בהתאם, הפרוטקציוניזם שגשג (וכן תוצאת הלוואי שלו, שחיתות ציבורית) ויכולת התפקוד של מנגנוני המדינה הצטמצמה בהתאם. החברה האזרחית, שפועלת לצד המדינה, הפכה בתורה ליותר לעומתית. המדינה כגוף עוצמה על כל מרכיביה נהייתה פחות יעילה ואפקטיבית ככל שחלף הזמן, ובתחילת 2020 הגיעה אל סף חוסר משילות.

4

משבר האמון 

שלושת המשברים הנ"ל פעלו יחד לבסס את חוסר האמון הציבורי, לא רק בפוליטיקאים אלא במערכת בכללותה. ללא אמון במניעים להחלטות, שלא לדבר על התבונה שבהן או על היכולת להוציא אותן לפועל, ביטחון הציבור בנבחריו נפגע קשות. האמונה ביכולת לחולל שינוי התערערה עוד יותר, כשגם סבב בחירות שלישי הסתיים ללא מנצח חד-משמעי, בדיוק כשנגיף הקורונה החל להפציע כאן.

ישראל פגשה אפוא את תחילת המגפה כשהיא מוחלשת בהיבטים רבים, עם מעט מאוד כלים להתמודד עם אתגריה המתרבים. היא קרטעה ללא ממשלה נבחרת, ללא תקציב, ללא סולידריות חברתית, ללא גבולות גאוגרפיים ברורים וללא הרבה תקווה. הקורונה רק העצימה וביססה את המגמות הללו – והאיצה את הסחרור.

הפגנה שנועדה ללחוץ על נתניהו להתיר נסיעות ישראלים לאומן, ספטמבר 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)

לאחר ניסיון ראשוני מהיר ויעיל יחסית למגר את הנגיף, בעקבות הרכבת הממשלה הדו-ראשית – בעלת יכולות תפקוד הולכות ופוחתות – שבראשה עדיין עומד נתניהו הניצב מול כתבי אישום חמורים, משתרר כאן רפיון כולל.

המשימה של חיזוק מערכת הפיגומים הרעועה הוחלפה בדחיינות מתמשכת. תכניות לשיפוץ כללי מתעכבות, בגלל מדיניות המשתנה תדיר. ההתנגדות להטלת תקנות מבלבלות הולכת וגוברת, ונגיף הקורונה מתפשט כמעט ללא שליטה.

המשימה של חיזוק מערכת הפיגומים הרעועה הוחלפה בדחיינות מתמשכת. תכניות לשיפוץ כללי מתעכבות, בגלל מדיניות המשתנה תדיר. ההתנגדות להטלת תקנות מבלבלות הולכת וגוברת, והנגיף מתפשט כמעט ללא שליטה

בשעה שהתוהו ובוהו הולך ומתרחב, פוליטיקאים מסמנים יעדים ממוקדים שיותירו אותם על כיסאותיהם, מנהיגי קהילות מנסים נואשות להגיש עזרה לציבור שלהם וכך לשרוד, ורוב הישראלים מתקשים להתמודד עם האנדרלמוסיה הסובבת אותם. כעת, חשוב אף יותר לתכנן את הדרך קדימה ולהתחיל ביישומה.

שתי הנחות עבודה צריכות להוביל מאמץ זה:

1

להיפרד מנתניהו

ההנחה הראשונה היא ששחרור ישראל מהתסבוכת הנוכחית אינו יכול להתרחש באמצעות חזרה אל העבר (האפוף נוסטלגיה היום), או הקפאת הסטטוס-קוו (הלא פרקטי במהותו). לשם כך דרושה שורה של פשרות אמיצות מצד כל חלקי החברה הישראלית. ההנחה השנייה היא שצעדים מיידיים – כואבים ככל שיהיו – אסור שיפריעו בשום דרך לתהליך ארגון מבני עמוק בטווח הארוך, הנחוץ כל כך לביסוס מחדש של יסודות הדמוקרטיה הישראלית ולחוסנה של המדינה.

כמה צעדים ראשוניים וחיוניים נעשו ברורים כשמש בשבועות האחרונים. ראש הממשלה נתניהו חייב ללכת. נוכחותו בזירה הציבורית בישראל מחוללת עתה נזק בלתי נתפס, ואחיזתו המתמשכת בהגה השלטון מוכחת כאסון. כדי להשיג את המטרה הזאת, כל הצדדים יצטרכו לעשות ויתורים מפליגים.

ראש הממשלה נתניהו חייב ללכת. נוכחותו בזירה הציבורית בישראל מחוללת עתה נזק בלתי נתפס, ואחיזתו המתמשכת בהגה השלטון מוכחת כאסון. כדי להשיג את המטרה הזאת, כל הצדדים יידרשו לוויתורים מפליגים

תומכיו של נתניהו חייבים לעודד את הכרזת נבצרותו (או, לחליפין את התפטרותו בתמורה לעסקת טיעון או להסרת האישומים נגדו). מתנגדיו יצטרכו לשים בצד את רצונם בהרשעתו – ואולי גם את יצר הנקמה המכונן בלבם – ולהתרכז בעיקר: לדאוג להסתלקותו מהחיים הציבוריים. שום מדינה לא הצליחה לפתור משבר פוליטי רחב היקף מבלי להרחיק את אותו אדם שאחראי לו ישירות.

יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, אפריל 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

2

לעבוד ביחד

לצד זאת, הסתלקותו של נתניהו מהזירה הציבורית חייב להיות מלווה בהרכבת קואליציה מקיר לקיר. צעד כזה אינו דורש סבב נוסף של בחירות. הוא כן מחייב ממשלה מכלילה, שבה יש ייצוג לכל הסיעות הנכללות בכנסת הנוכחית.

זאת תהיה, על פי הגדרה, ממשלת חירום, מקצועית בעיקרה, שמשימתה לגדוע את התפשטות המגפה, להסכים ללא דיחוי על תקציב לשנת 2021 ולקבוע מדיניות בתחומי החינוך, הרווחה והתשתיות כדי להתמודד עם המשבר.

זאת תהיה ממשלת חירום, מקצועית בעיקרה, שמשימתה לגדוע את התפשטות המגפה, להסכים ללא דיחוי על תקציב לשנת 2021 ולקבוע מדיניות בתחומי החינוך, הרווחה והתשתיות כדי להתמודד עם המשבר

ממשלה מכלילה כזאת היא הכרחית לא רק למטרות פרגמטיות, אלא גם כדי להתחיל לנפץ את השסעים החברתיים שעיכבו כל התקדמות לתועלת כלל הציבור עד היום. אף מדינה הסובלת מקיטוב עמוק, נכון להיום, לא ניהלה מאבק מוצלח במגפה. ככל שאמון הציבור גבוה יותר, כך ההצלחה גדולה יותר.

כעבור זמן מה תוכשר הדרך לעריכת בחירות חדשות בהסכמה ולהמשך המאבק על החייאת הדמוקרטיה (שקשורה גם קשר הדוק לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ולהבטחת הלגיטימיות הבינ"ל של ישראל), דבר שגם יתרום לחוסנה של המדינה.

כל זה נמצא בהחלט בתחום האפשר ואיננו מעבר לגבול היכולת שלנו. שנה טובה.