מול מתקפת השקרים המונחתת על ראשי אזרחי ישראל יומיום, שעה שעה, המקום הכי שפוי בגיהינום נמצא בכיכר פריז בירושלים. ברחובות הסמוכים מול בית הנאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים ומכהן כראש ממשלה מתוקף פסיקת בג"צ שערורייתית והסכם קואליציוני עם חבורת גנבי קולות.

אלפי אזרחים המגיעים כל שבוע, ביוזמה עצמית לגמרי, עם תודעה דמוקרטית, מצפון ומוסר ישראלי שרשי, מעבירים מסר בלתי אמצעי למדינה שלמה: אין מצב שבישראל שלנו יהיה ראש ממשלה נאשם בפלילים. כל כך אלמנטרי, צודק, ברור, פשוט ומובן.

מול מתקפת השקרים המונחתת על ראשי אזרחי ישראל יומיום, המקום הכי שפוי בגיהינום נמצא בכיכר פריז בירושלים. ברחובות הסמוכים לבית הנאשם, המכהן כרה"מ מתוקף פסיקת בג"צ שערורייתית והסכם קואליציוני עם גנבי קולות

אלפים שאינם נגררים למחוזות ההסתה, למערבולות ספינים, לדיווחי השקר של קרנפים ושל שופרים, אומרים פשוט את האמת. חשיבותם לדמוקרטיה עולה לאין ערוך על כל יום שבו שומרי הסף וחברי הכנסת יושבים בתפקידיהם אך מועלים באמון הציבור. האמירה של מפגיני בלפור צלולה לא רק לנתניהו וסריסיו, לא רק למערכות החוק והמשפט, החקיקה והאכיפה, אלא לציבור הרחב כולו. מדינת ישראל תישאר דמוקרטיה ומדינת חוק. על כך המאבק. גורלו האישי של האיש נתניהו – אסור שישנה את אופיה וערכיה של המדינה.

אם הייתי יכול לבנות לוח מודעות ענק לאורך הכביש לירושלים ולהדביק עליו את מגוון השלטים, האמירות, המשפטים, הציטוטים והמסרים שהמפגינים מייצרים כל שבוע, אפשר היה לקבל מראה של עמוד השדרה של החברה הישראלית (וגם לוותר על פרשנות ודיווחים מעוותים של משדרי החדשות ועיתוני סופשבוע).

אפשר למצוא בהפגנות את הביקורת על כל תחום בחיינו במשפט קצר וקולע אחד. החל מהשחיתות האישית והפוליטית, המשך להתנגדות לגזענות ולכיבוש, דרישה לעצור ניצול ואפליה, זעקה נגד השקרים של השרים ועד הדאגה לחלשים, לעליית אחוז ההתאבדויות של מי שלא עומד עוד במשבר הכלכלי, לסגירת מוסדות רווחה, תרבות ואמנות וגם הדרישה הבלתי מתפשרת לחקור את פרשיות הגז, הצוללות והמניות.

במקום הכי שפוי בגיהינום של ישראל, אפשר לשמוע את הקול השפוי של החברה הישראלית הבריאה, זו שטרם הושחתה. זו שעומדת על שלה מול אלימות המשטר, מול בריונות המשטרה, מול בגידת נבחרי הציבור. מול פחדנות השופטים בבג"צ.

לו יכולתי  לבנות לוח מודעות ענק לאורך הכביש לירושלים ולהדביק עליו את מגוון השלטים, האמירות והמסרים שהמפגינים מייצרים כל שבוע, אפשר היה לקבל מראה של עמוד השדרה של החברה הישראלית

החברה הישראלית נמצאת כיום תחת מתקפה. לא של קורונה. מתקפה על הדמוקרטיה באמצעות נשק השקרים. שוב ושוב עולה ראש ממשלת ישראל לשידור ומשקר ביודעין לציבור, מלעיט אותו בדייסה של שקרים כמו שמאביסים אווזים, לתוך הגרון, לתוך האוזניים. משקר לחבריו לממשלה ולחברי הכנסת ולמערכות החוק, בלי למצמץ.

עם אישור מינויו לתפקיד בבג"צ, למרות כתבי האישום הפליליים נגדו, התחייב נתניהו והתחייבה המדינה בשמו, שיחתום על הסכם ניגוד עניינים. חמישה חודשים חלפו, נתניהו ראש ממשלה מלא מלא והסכם ניגוד עניינים לא נחתם. בג"צ הושם לצחוק ללעג ולקלס, היועמ"ש מותקף ונתניהו בכלל טוען שאין לו סמכות להגיש לו הסכם כזה, וברוב חוצפתו עמד עם שרי ממשלתו בפתחו של בית המשפט המחוזי והכריז שם קבל עם ועולם כי "תפרו לו תיקים" וכי מערכת המשפט מנסה להדיחו. האשים את המשטרה והפרקליטות ב"תפירת תיקים מופרכים והזויים במטרה להפיל ראש ממשלה חזק מהימין" לא פחות. השקר הזה לא זכה לשום ראייה מסייעת, שום עובדה, שום הוכחה. פשוט השמצה, הסתה, שקר גס מתועב.

נתניהו הבטיח סיפוח וחתם על הסכם עם האמירויות שמבטל את הסיפוח. טען שלא אישר מכירת מטוסי חמקן לאמירויות והאמריקאים אישרו חד משמעית שאישר גם אישר. נתניהו מופיע במסיבות עיתונאים בנושא הקורונה ומשקר ביודעין על כך שמערכת קטיעת ההדבקות מוכנה, כאשר דקה קודם שודרה כתבה על כך שפיקוד העורף מצליח לאתר רק 5% מהמדביקים.

הוא נאחז בביטוי מגיפה עולמית, כשהוא יודע שמדינות שהתנהלו באורח מקצועי כבר למדו לחיות עם הנגיף וכלכלתן לא נהרסה, נתניהו מציג לציבור מצג שווא של כלכלה איתנה כאשר מיליון מובטלים ועשרות אלפי עסקים קורסים לא יודעים את נפשם מול השקר המרוח מול פרצופם ערב ערב.

נתניהו מצטלם בבית הלבן ללא מסיכה וללא שמירת מרחק ובחזרתו לארץ הוא דורש לפטור אותו מחובת בידוד, כאשר את אזרחי ישראל הוא סוגר בבתים ודורש לקיים את כל הנחיות משרד הבריאות.

החברה הישראלית נמצאת כיום תחת מתקפה. לא של קורונה. מתקפה על הדמוקרטיה באמצעות נשק השקרים. רה"מ עולה לשידור ומלעיט את הציבור בדייסה של שקרים כמו שמאביסים אווזים

וכך שקרים גלויים, יומיומיים, מציפים את התודעה הישראלית. התקפה חסרת מעצורים וחסרת רחמים מצד משפחת נתניהו וראש המשפחה בכבודו ובעצמו. הסתרת ההסכמים עם האמירויות ובחריין משר החוץ, משר הביטחון ומהממשלה.

חתימה על הסכמים ללא אישור הכנסת, כמו אותה הסתרה של אישור מכירת צוללות למצרים, כמו הסתרת הדיווחים למבקר המדינה והיעדר הסבר על רווחי המניות. מטח של שקרים מינסטריאליים פריימ-מיניסטריאליים.

במקביל מתנהל מבצע גיבוי ליחידת השקרים, לכאורה, של הבן יאיר טוויטר נתניהו. מצטט בוטים מתחזים בשקרים נגד השמאל והתקשורת, מכנה את הקיבוצים "ארורים", ומשתלח ללא אבחנה ב"שמאל" ובכל גורם או אדם שעולה לו לא טוב בעין. הכל, כל השקרים לכאורה וההסתה הללו מקורם היישר מבית ראש ממשלת ישראל, ללא שום תגובה של מערכת אכיפת החוק ולמרות מגבלות חוק על הסתה. היועמ"ש ומשטרת ישראל קופאים על מקומם מול ההסתה המטורפת ואזרחי ישראל נאלצים לחיות תחת מטר של שקרים. גיהינום.

יאיר נתניהו פירסם את שתי התגובות האלו היום. פניתי ישירות אל אנה, המגיבה הראשונה: היא טענה מיד שלא כתבה את התגובה; היא חוששת שפרצו לה לחשבון והבטיחה להחליף סיסמה. המגיבה השנייה (קטי שוורץ): לא ניתן למצוא אותה ב-144, אין לה תמונת פרופיל אמיתית והיא לא עונה במסנג'ר. חשוד ביותר. pic.twitter.com/9rmFqlp22X

— אורי ברייטמן Uri Breitman ⁦????????⁩⁦ (@uribreitman) September 19, 2020

ראש הממשלה נמצא בוושינגטון, לחתימה על הסכמי שלום עם מדינות ערביות. היסטוריה, באמת.
הבן שלו, שיצא איתנו בטיסה מקדם בטוויטר איסוף כספים לרוצח עמירם בן אוליאל, שנגזרו עליו היום 3 מאסרי עולם על רצח משפחה חפה מפשע בביתם, בשנתם.
צרימה, דיסוננס, סוריאליסטי. אין לתאר. pic.twitter.com/PVZN26CQpo

— ‏Tal Schneider טל שניידר تال شنايدر (@talschneider) September 14, 2020

שרי ממשלה עולים לשידור ושוב ושוב מאשימים את המפגינים בהפצת מחלות כאשר נתונים עובדתיים של משרד הבריאות מצביעים שאין שום הדבקה בהפגנות. אבל בישראל של היום שום שקר לא מקבל בעיטה באחוריים. השקרניות והשקרנים מוזמנים אחר "כבוד" שוב ושוב לתכניות האולפן לחזור על שקריהם, ערוצי הטלוויזיה משדרים שוב ושוב את התגובות השקריות של הליכוד, גם כשהם יודעים שמדובר בשקר מוחלט.

אתה קם בבוקר ופותח רדיו אחרי שראית 20 אלף מפגינים בבלפור וברדיו הציבורי משדרים שהיו שם 2000. אתה מתרווח בכורסה מול הטלוויזיה בערב ומולך מופיע השר לביטחון פנים, והוא ממשיך במופע ההסתה נגד המפגינים. נגד היועץ המשפטי לממשלה. זה היועץ שנגדו המפגינים הפגינו במשך שלש שנים על שהוא מורח את חקירות נתניהו, וכעת, לאחר שסופסוף הוגשו כתבי האישום,  השר שם אותו באותה קטגוריה של המפגינים נגד היועמ"ש. את השר לביטחון פנים לא מעניין ביטחון פנים. לא מעניין אותו הציבור, לא המגפה, לא העוני ובעיות המובטלים, רק גורלו של הנאשם המכהן כרגע כראש ממשלה. זה שמינה אותו לתפקידו.

שרי ממשלה עולים לשידור ושוב ושוב מאשימים את המפגינים בהפצת מחלות כאשר נתונים עובדתיים של משרד הבריאות מצביעים שאין שום הדבקה בהפגנות. אבל בישראל של היום שום שקר לא מקבל בעיטה באחוריים

אתה מחפש את שר הביטחון, ראש הממשלה החליפי, זה שהבטיח ישראל לפני הכל, זה שביום אחד מחק ושינה את כל הבטחותיו ונתן את המפתחות לנאשם שתחתיו הבטיח שלא יישב. השקרן החליפי, ממשיך לשתוק מול מבול השקרים המטנף כל חלקה טובה בישראל.

לכן המקום השפוי היחיד כיום הוא בהפגנות המחאה נגד נתניהו בבלפור ובקיסריה, בגשרים ובצמתים, ברשתות החברתיות ובכל פינה בארץ שבה עולים אזרחים מן השורה ומסבירים לנבחרי הציבור השותקים או אלה שגנבו את קולם, היכן נמצאת האמת ומהי חובתם לציבור.

רק שם, במקום הכי שפוי בישראל, אפשר לשמוע את האמת.

"ביבי סוחר בנשק, סוחר בבריאותנו" / "אזרחים לא אויבים" / "העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה שמסתכלים מהצד ולא עושים דבר" (א. אינשטיין)  / "מחיר הסגר: 70 דיווחי אובדנות על רקע כלכלי לעומת 3 בשנה הקודמת" / "הורס ת'מדינה, מקדש ת'שחיתות, מרסק ת'פרקליטות, ביבי צא לנבצרות" / "אינני מפחד מעריצותם של הרעים, אלא מאדישותם של הטובים" (מרטין לותר קינג) / "מדינה אינה נחלת בנימין" / "פיקוח נפש דוחה שבת – דמוקרטיה דוחה קורונה" / "נתניהו שכח מה זה להיות יהודי" / "מוסריות היא לעשות את הדבר הנכון לא משנה מה אומרים לך, צייתנות היא לעשות מה שאומרים לך לא משנה מה נכון" / "הממשלה נגד העם – הגיוני? – הכנסת חותמת גומי".

וכך מאות שלטים כל שבוע. "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" – ישעיהו הנביא 2020.

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

בימים אלה, כשבנימין נתניהו נתפס משקר בפרשת מכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות, מעניין להזכר בשקריו בפרשת הצוללות המתקדמות שגרמניה מכרה למצרים, והאישור שנתן למכירתן למצרים, תוך הסתרת העיסקה ממערכת הבטחון. לשם כך חשוב להזכיר את ציר הזמן שעליו התנהלה הפרשה.

מרס 2014

בוגי יעלון, אז שר הבטחון, מדווח בישיבת מטה כי ישראל הודיעה לגרמניה שהיא מתנגדת למכירת הצוללות המתקדמות למצרים.

בלשכתו של שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו:

"ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים".

בלשכת שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו: "ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים"

אוגוסט 2014

נתניהו משגר את עו"ד מולכו לגרמניה עם מסמך בחתימתו של נתניהו המאשר לגרמנים למכור את הצוללות המתקדמות למצרים.

נובמבר 2014

שלשה חודשים אחרי שנתניהו מאשר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, מתקיימת פגישה בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס.

בפגישה, נתניהו עצמו מבטא התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם. השגריר דאז, יעקב הדס, כותב כך:

"סוגית מכירת הצוללות למצרים עלתה בפגישה של ראש הממשלה נתניהו עם שר החוץ הגרמני שטיינמאייר. ראש הממשלה הביע התנגדות נחרצת למכירת הצוללות למצרים".

גורמי הביטחון הישראליים יוצאים מהפגישה בהבנה שעקב ההתנגדות הברורה של מערכת הביטחון וראש הממשלה בנושא זה, הגרמנים מכבדים התנגדות זו, ולא ימכרו את הצוללות מהדגם המתקדם למצרים.

מרס 2015

אלוף עמוס גלעד מפנה את תשומת לבו של יעלון למידע, לפיו גרמניה שידרגה את איכות הצוללות שתמכור למצרים, בניגוד להסכם עם ישראל מ–2011.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת

מאי 2015

יעלון מבקש מהנשיא, ראובן ריבלין, העומד לנסוע לגרמניה לברר זאת עם הקנצלרית מרקל.

ריבלין שואל את מרקל, והיא בודקת ומשיבה לו כי ישראל הסכימה לשדרוג. ריבלין מטלפן לנתניהו לספר לו, ונענה בנזיפה, מדוע בכלל התעניין בנושא בברלין. ריבלין, שלא העלה בדעתו כי נתניהו מידר את שר הביטחון מהמידע על הסכמתו לשדרוג, משיב כי שמע על כך מיעלון.

אוגוסט 2015

שר הבטחון יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט מתנגדים להנחיית נתניהו לקנות עוד צוללות. המל"ל בראשות יוסי כהן בודק את הסוגיה ומצדד ביעלון ובאיזנקוט.

מאי 2016

שר הבטחון יעלון מפוטר/מתפטר

23 מארס 2019

נתניהו בראיון לקרן מרציאנו בחדשות 12 מודה כי אישר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים [ב-2014] בלי ליידע את ראשי מערכת הביטחון.

"זה סוד ממודר, שרק היועץ המשפטי לממשלה והצוות שלו יודעים, וגורמים כמו היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור" […] שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות […] במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים […] מי שצריך לדעת יודע".

29 מארס 2019

איילה חסון מפרסמת את הכותרת הבאה: "מסמכים חושפים שמשרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות, וכי שורת מכתבים שנשלחו במקביל לקיום המגעים עם מצרים מעידה כי המטה המדיני-ביטחוני היה מעורה בהתקדמות העסקה – ואף עדכן בפרטים את כלל ראשי מערכת הביטחון".

1 לאפריל 2019

איילה חסון מחדדת: "בשום שלב לא טענתי שנתניהו לא מידר את שר הביטחון".

ארבע הערות בשולי הדברים

1. נתניהו הסתיר משר הבטחון יעלון את הסכמתו מאוגוסט 2014 לשדרוג הצוללות המתקדמות למצרים כאשר יחסיהם היו עדיין תקינים.
2.  גם אם הייתה הצדקה להסכמת נתניהו למכירת הצוללות המתקדמות, נשארת השאלה: מדוע הוא הסתיר מידע כה רגיש מיעלון, מאיזנקוט, ומבכירים אחרים המערכת הבטחון? ומדוע הוא הכחיש זאת במשך שנים, עד שהודה בכך בראיון עם קרן מרציאנו במארס 2019?
3. בעת הפגישה בנובמבר 2014 בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס, הישראלים שהיו בפגישה לא ידעו על האישור שנתניהו נתן למכירת הצוללות למצרים, בעוד שלגרמנים היה כבר את המכתב של נתניהו המאשר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים. כלומר, שלושה חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו שביטא בפגישה "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים" שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים.
4. איילה חסון מתגלית בפרשה זו במלוא קלונה. ששה ימים אחר הראיון של נתניהו (הנוראי מבחינתו) היא נקראת למזער נזקים. המסר השקרי שלה 'משרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות שלה'. לצורך זה אין לה כל בעיה להעלים אירועים קריטיים, לערבב אירועים ולוחות זמנים, לבלבל את הציבור.כך לדוגמה היא מדברת על מסמך מ-2012, שמתייחס למסירה מוקדמת יותר של צוללות מדגם ישן, ואינו מתייחס לנושא הפרשה הנוכחית, לצוללות המתקדמות, שעל מסירתן לא ידעה מערכת הביטחון דבר. ובעיקר היא אינה מציינת ואינה מתייחסת כלל לאישור של נתניהו למכירת צוללות כאלו למצרים מ-2014.חסון, בשני הפרסומים האלו, היא דוגמה מאלפת לאמירות שהן בגדר חצי אמת הגרועה משקר. היא דוגמה לתקשורת שאינה משקרת, אבל לא מדברת על מה שחשוב ולא מספרת לנו את מה שצריך לדעת. בהופעה שלה אפשר לזהות דברים שהיא לא מדווחת עליהם, ואחרים שהיא מדווחת עליהם בצורה מטעה.

   תקשורת בנוסח הזה מעוותת על ידי אינטרסים כוחניים של נתניהו. אי אפשר לסמוך על תקשורת כזו שתעשה את עבודתה נאמנה ותהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה.

3 חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו, שביטא "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים", שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים

אפילוג

זה לא נגמר בצוללות. ב-26 אוקטובר 2020 כותב עמוס גלעד: "פרשת ה-F-35 חמורה מפרשת הצוללות". האלוף במיל' עמוס גלעד תקף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" את מכירת מטוסי ה-F-35 לאיחוד האמירויות במסגרת הסכם השלום עם ישראל.

"זו פרשה חמורה מפרשת הצוללות, מכיוון שחיל האוויר חשוב יותר מכל חיל אחר", אמר גלעד. "כולם אמרו שסיפור המטוס הוא חלק מהעסקה: האמריקנים, האמירויות, ניו-יורק טיימס. ורק נתניהו מכחיש, אבל אני כמובן לא מאמין לו", הוסיף.

תודה לחופרים בפרשה כבר שנים: סיגלית קסלר, התנועה לאיכות השלטון, אשר בן דויד, אסתי סגל, אור-לי ברלב ואחרים.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

בשבוע שעבר מלאו 30 למותו של מירון בנבנשתי, הפובליציסט, האינטלקטואל וחוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה גם איש ציבור (סגן ראש עיריית ירושלים), ונודע בעיקר בזכות תיזת ה"אי-הפיכות" ביחס לשליטת ישראל בשטחים.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית – הן, בתחילה, כבן האליטה הציונית והגשמת חלומה ל"עברי חדש", והן בהמשך, כאחד ממבקריה החריפים של המדיניות הישראלית – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית  – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית

על אף זאת, המאמרים המעטים שכן התפרסמו – ב"הארץ" ובאתרים כגון "שיחה מקומית" – כמו גם אלה שפורסמו בעולם, כיסו, כמצופה מכתבות "אחרי מות", את פרטי הביוגרפיה של בנבנשתי, והתמקדו בדעותיו הפוליטיות, בתיזת ה"אי-הפיכות", במהפך שעבר עליו ממקומו במרכז הממסד הציוני לנביא מוכיח המצוי בשוליו, וכן בקשר המיוחד שלו לעיר ירושלים.

בשורות הבאות לא אחזור אפוא על הדברים הידועים, ותחת זאת אתמקד בלהאיר שני היבטים שלא זכו לתשומת לב מספיקה, לדעתי, במה שפורסם, והם בעיניי נקודות מפתח להבנת הבסיס שממנו התפתחו הגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך. שני העניינים הם תכונות אופי, אך הן חורגות מהמימד הפסיכולוגי בלבד, שכן הן קשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: אלו הן תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי.

הילידות

"בכל עיסוקי, רגשותי ונפתולי חשיבתי נשארתי נאמן לתחושת היליד שנטעו בי הורי. תמיד היתה נקודת המוצא שלי ילידית וכל התייחסותי מתחילה ומסתיימת כאן, בפיסת האדמה שבה נולדתי ובה אקבר" (מירון בנבנישתי ב"חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות", הוצאת כתר 2012)

הילידות – הן כתכונה עובדתית-תיאורית, אך בעיקר כמסגרת התייחסות נפשית-תודעתית, רגשית ואינטלקטואלית גם יחד – היא חוט השני המחבר בין פרקי חייו השונים של בנבנשתי. החל מטיוליו בילדותו ברחבי הארץ עם אביו (המחנך והגיאוגרף דוד בנבנשתי, שהוא אחד האחראים המרכזיים לעיצובה של מפת הארץ המוכרת לכל תלמיד בית-ספר), עבור בימיו כסטודנט תחת ההיסטוריון יהושע פראוור, כאשר תיעד ורשם על מפת הארץ את יישובי הצלבנים, ממש כשם שבהמשך ימיו תיעד בדקדקנות את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה בשטחים, הן בקרב האוכלוסיה הפלסטינית והן בהתנחלויות, במסגרת "פרוייקט הגדה והרצועה", וכשם שמאוחר יותר תיעד ו"חשף" את ההיסטוריה הפלסטינית הטמונה והקבורה תחת המפה הפיזית והקוגניטיבית הישראלית, בספרו (Sacred Landscape).

שתי נקודות מפתח להבנת הבסיס להגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך, הן תכונות אופי, החורגות מהמימד הפסיכולוגי וקשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי

אכן, נדמה שאפשר לתאר את המיזמים השונים של מירון כתיקון, אך בה בעת כהמשך ותוספת לפרוייקט חייו של אביו, שהנחיל לבנו, כמו גם לכל אותו הדור ולדורות הבאים, את "מפת ארץ-ישראל". אליה הוסיף מירון עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות, נוכחיות אך גם היסטוריות שהוא חשף ושיחזר. ללא ספק תחושת ילידות זו והחיבור לנוף הארץ נובעים מהביוגרפיה האישית והמשפחה אליה נולד, אך דומה שהיא גם מאפיינת דור מסוים (אפשר לחשוב על ס. יזהר, המבוגר מבנבנשתי, ועל בן-דורו עמוס קינן, כשתי דמויות מדור זה), שבנבנשתי באוטוביוגרפיה שלו מכנה "בני הדור הראשון לגאולה".

עם זאת, בניגוד ל"ילידים" רבים אחרים בני הדור, הילידות השורשית והיחס הרגשי, המטאפיזי כמעט, לארץ ולנופיה, הקנו לבנבנישתי, מחד, את היכולת להזדהות אמפטית עם הפלסטינים, שביכו את חורבן הארץ שהכירו ב-1948, ומאידך גיסא, להבין גם לנפשם של המתנחלים אנשי "גוש אמונים". אלה עמדו נגדו מצידה השני של המפה הפוליטית, אך רגליהם כרגליו היו נטועות בקרקע, רגל אחת בתוככי הקו הירוק ורגל שניה מעברו, בניגוד גמור לחבריו של בנבנשתי בשמאל הציוני, ולעתים קרובות הלא-ציוני גם כן.

מן הסתם, תפיסה זו של ארץ-ישראל/פלסטין כיחידה גיאוגרפית אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, היא גם העומדת בבסיס תיזת ה"אי-הפיכות" שבה נתפרסם בנבנשתי. עם זאת, אין מדובר בהשלכה אידיאולוגית של יחסו הנפשי אל הארץ על תפיסתו הפוליטית (או לכל הפחות לא רק בכך) – אלא, מבחינתו לפחות, בראיה נכוחה של המציאות, המאפיינת את יחסו להיסטוריה.

התפיסה ההיסטורית

בנוגע לשורשיות הילידית, דומה שבנבנשתי נתן ביטוי מזוקק כאמור לתחושה רווחת בקרב בני דורו – הצברים הראשונים – וכן אלה שבאו לאחריו. זה היה ביטוי מוקצן, אולי, והוא הוביל את בנבנשתי למסקנות בלתי-שגרתיות, אך הבסיס להן, תחושת הילידות עצמה, היא דבר שבו הוא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. לעומת זאת, בחוש ההבנה הפוליטי-היסטורי שלו, בנבנשתי התייחד בתפיסה יוצאת-דופן בציבוריות הישראלית.

זו ראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו. לא בכדי המלים כותרת המשנה של ספרו האוטוביוגרפי היא "אוטוביוגרפיה של התפכחות". זו תפיסה צופה פני-עתיד מתוך ראיה נכוחה של ההווה, לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו, שהיא רק צורה אחרת של היתקעות בזמן.

בנבנישתי התייחד בראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו

אני מכנה תפיסה זו ייחודית ויוצאת-דופן, מכיוון שמרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון כזה או אחר של "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה.

כך השמאל המתייחס לתאונה ההיסטורית של 1967 ול"כיבוש" כאל מצב זמני, גם בחלוף 50 שנה, שלכאורה ניתן להשיב לאחור ולתקן. וכך גם הימין המתנחלי שעבורו חלוקת הארץ וההסכמה לה מצד היישוב היהודי הן התאונה, שניתן וצריך לתקנה בהתיישבות בשטח והשתלטות על קרקעות, אם בחסות ממשלתית ואם בחתירה כנגד החוק.

למעשה, זוהי תפיסה המאפיינת גם את התנועה הציונית בכללותה, שהרי עבורה התאונה ההיסטורית היא הגלות מן הארץ, ומשום כך האידיאולוגיה הציונית מצווה את "שלילתה" ורואה את הקמת המדינה כהמשכה הישיר, תוך דילוג היסטורי קליל, "בן אלפיים", אל ההתיישבות היהודית של תקופות המקרא והמשנה.

ומנגד, בקרב התומכים באידיאולוגיה הפוסט-ציונית נראית דווקא השאיפה הלאומית היהודית כאותה תאונה היסטורית מצערת, ובשנים האחרונות יש ביניהם רבים השבים לאיזו אידיאל, ולעתים מעשה, של "קיום יהודי דיאספורי".

אפשר להמשיך כך עוד ועוד עם אידיאולוגיות וקבוצות פוליטיות התקועות בעבר (האורתודוקסיה החרדית, למשל, שעצרה את השעון אי-שם בסוף המאה ה-18 באירופה, ואחר-כך הכניסה אל שערי האי הקפוא בזמן גם את היהדות הספרדית), או המנסות להחזיר לאחור את המחוגים (אליטת תנועת העבודה, שלמרות כוחה הפוליטי ההולך ומדלדל ממשיכה לחפש את הנוסחה שתבטל במחי קסם את תוצאות מהפך 77') – אך הנקודה ברורה.

לעומת כל אלה, התפיסה שקידם בנבנשתי מתעקשת להסתכל למציאות בפנים, גם אם זו הסתכלות כואבת שמסקנותיה מבעיתות. תפיסתו של בנבנשתי ביחס לדו-לאומיות אינה של חזון אידילי, אם כן, כי אם ההיפך: זהו תיאור של מצב קיים, ומבחינתו של בנבנשתי אף מצב טראגי – אבל מצב שמחייב התמודדות והסכנה (מלשון להסכין), ולא הדחקה היסטורית.

הסכנה זו עם אי-הפיכותה של ההיסטוריה ועם השלכותיה גררה, עבור בנבנשתי, גם תפיסת אחריות היסטורית שנדיר למצוא כמוה בציבור הישראלי, שרק הלך והקצין את חוסר נכונותו להתמודד עם ההיסטוריה שלו ועם המציאות הנובעת ממנה, למשל בעיגון בחוק את האיסור לאזכר את הנכבה.

מרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה

אפשר, כמובן, להתווכח באיזו מידה משפיעה ה"אי-הפיכות" של העבר על מצב העניינים הנוכחי, ועד כמה יש בכוחם של סובייקטים היסטוריים ושל מגמות פוליטיות מקומיות וגלובליות לעצב את ההווה באופן שהופך גם את העבר הבלתי-הפיך. דומה, עם זאת, שארבעים השנים שעברו מאז הגה בנבנשתי את התזה שלו מראים עד כמה היה הצדק עימו.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית