במקום לחוות את חג הסוכות דרך הארעיות שבסוכה, אנו מתכנסים אל תוך עצמנו, בתוך בית הקבע שלנו. היה או לא היה כאן חג? בשנה תקנית היינו מתרוצצים בסידורים ובתכונה לקראת, מתרפקים על השלווה הקולקטיבית עם פרוש הקדושה, ומשוטטים ברחובות וברחבי הארץ בין סוכות ומראות העונה.

החוויה הזאת שמבדילה בין הזמנים, שוב התמוססה לנו השנה. במקום זאת, אנו מוצאים את עצמנו מנסים להעביר לילדינו את משמעות החג במילים, ליצור אווירה במפלס אנרגיות נמוך מהרגיל, ובחברותה המצומצמת של קפסולה עייפה. אושפיזין בסגר היא אירוניה של מגפה.

החוויה, שמבדילה בין הזמנים, שוב התמוססה לנו השנה. במקומה אנו מוצאים עצמנו מנסים להעביר לילדינו את משמעות החג במילים, ליצור אווירה במפלס אנרגיות נמוך מהרגיל, ובחברותה המצומצמת של קפסולה עייפה. אושפיזין בסגר היא אירוניה של מגפה

אך סוכות מביא עמו גם תזכורות להתבוננות, שאולי דווקא בשנה המשובשת הזאת ובשקט שהיא יצרה, אפשר שנצמח ממנה. בימים בהם חג מרגיש כמו עוד יום, הנה תזכורת לסימנים המיוחדים של סוכות, והזמנה למפגש עם עצמנו בהשראתם.

היציאה מבית הקבע לישיבה בסוכה

מזכירה לנו שהטוב והבטוח אינו מובן מאליו, ומחייבת אותנו לשנות הרגלים. כשמתחילים להתרגל לסוכה, באים אל פרקם גם שבעת הימים בהם אנו מצווים לשבת בה. כשהיא מתפרקת לה, הלב נצבט בפרידה מהפינה המסוככת הזאת, שיש בה גם משהו רענן, אחר, שובר שגרה. הסוכה היא תזכורת להעריך את המוכר והידוע, לצד התהיה: מאילו הרגלים כדאי שנפרד השנה? כמה אנרגיות ההרגל או ההשתנות גוזלים מאיתנו? ומה עדיף ומרגיש כבחירה נכונה?

ימי הנדודים

40 שנה במדבר, אותו חיפוש מתמיד של האדם אחר האושר והכמיהה לרוגע ולשביעות רצון שתעצור אותנו מנדודינו. כמה סוכות ארעיות בנינו בחיינו? כמה תחנות ומעברים? יהיה אשר יהיה היעד – מה משמעותה של הדרך אליו? האם היא הסבל, או שמא האושר עצמו? זה הזמן לסלפי אל תוך נפשותינו, במסע שאינו עובר בנתב"ג.

הפגיעות שבארעיות דווקא בעונת השפע שבאסיף

כשאשכולות הענבים מבקשים להיבצר, הזיתים להימסק, והרימונים להיקטף. כל הטוב הבשל נופל מכובד עסיסיותו מהעץ, ואחריו – העלים. מחד, הכרת הטוב והתזכורת להעריך את מה שיש, ומאידך ההזדמנות השנייה לתשליך בשלכת. מה נשיל מעלינו השנה, כך שיקליל עלינו את החיים?

ואולי דווקא עונת האסיף היא תזכורת לאמץ? גם בשביל זה צריך לפעמים אומץ. הליקוט של הטוב, ההנאה ממנו כמו מעסיס של פרי בשל, הקבלה באהבה את מה שיש, הקבלה. נקודה. בלי להתווכח, פשוט לקחת ולחייך. אז מה נאסוף אל תוכנו השנה? או מה נבקש?

פירות (צילום: איריס פוסקלינסקי)

הסוכה כסמל לפשטות ולהתנתקות מהחומר

דווקא במגיפה הזאת שאין בה ערבון לנכסים, וברוב המקרים ברובם גם אין צורך. הסתיו הזה מפגיש אותנו עם המבוכה של כל מה שצברנו ואין בו שימוש, ועם התחושה הנעימה של השיבה אל הבסיסי והפשוט. זה הזמן לפנות, להעביר הלאה, ולתת למי שצריך באמת.

התכנסנו מוקדם אל תוך עצמנו ואל תוך ביתנו

עוד בטרם הגשמים והסערות עברנו מן החוץ המאיים אל הפנים הבטוח, או שמא זה הפנים המערער והחוץ המיוחל והפתוח? במה נעטוף את עצמנו החורף השנה, במה נתכסה שיביא לנו נחמה? חייבת להיות אנרגיה מתחדשת בתום תשרי, הרי זה צווי מעגל החיים עליו גדלנו. חוגגים את הסיום ואת ההתחלה בשמחת תורה, ומתחילים מבראשית, פרק א'. גם אם כל מה שיש הוא תוהו ובוהו. הבריאה היא לא רק יצירה, היא גם בריאה ומזור לדאגה, לחוסר הוודאות, להמתנה. ובצלם האלוהים שיש בכל אחד מאיתנו, יש בנו יכולת לברוא יש מאין, גם אם משהו קטן ואפשרי – הוא עשוי להכניס תוחלת ותכלית חדשה.

עוד בטרם הגשמים והסערות עברנו מן החוץ המאיים אל הפנים הבטוח, או שמא זה הפנים המערער והחוץ המיוחל והפתוח? במה נעטוף את עצמנו החורף השנה, במה נתכסה שיביא לנו נחמה? חייבת להיות אנרגיה מתחדשת

את יומן השנה היפהפה שקיבלתי מחברה כמתנה הפכתי ליומן תודה שמונח על השולחן לצד מיטתי, ובו מדי לילה אני רושמת רפלקציה קצרה של הכרת טוב ותודה. רגעים קטנים ופשוטים, אינטראקציות משמחות שאם לא אצבור אותן לנכסים ולכוחות, הם יחלפו ושום תא במוחי לא ינצור מחר. את העיסוקים השוטפים וענייני דיומא אני דוחסת ליומן האוטלוק הממוחשב, בעוד שאת "היומן של פעם" המודפס, היפה הפכתי בחג הסוכות הזה – ליומן הודיה.

חג סוכות שמח, ושנה טובה.