תופעה מוזרה נצפתה בבתי קפה בסגר האחרון: לקוחות שביקשו לקנות משקה חם קיבלו מהבריסטות דווקא משקה קר שהוכן על המקום, והוגש בבקבוק. מוזר, אך בנסיבות הקיימות לא הייתה ברירה: בכל פעם שפקחים הגיעו לאזור, בית הקפה נאלץ להפסיק למכור אוכל בטייק אווי, ועבר לתפקד כמעין חנות שמוכרת מזון ארוז, שאותו מותר למכור.
כך קרה שבתי קפה עשו הסבה לחנויות לממכר מזון, חלקם תלו שלט "מכולת" בחזית, ומוכרי פלאפל הפעילו שירות משלוחים למרחק שבעה מטרים. תחמנות שקופה שכזו היא צו השעה. הקורונה דחקה לקצה את הדריכות של כולנו לרגע שבו נצטרך לשקר ולרמות, בדרך כלל בקטנה.
השקרים שימשו גם למעבר במחסומים, שזכו לכינוי "שוטר וסע". פתאום כולם בדרך לבדיקה הסרולוגית, או לאסוף לפטופ מחנות מחשבים. בסגר השני נדמה שכולם חירטטו, והשוטרים עצמם ציפו לכך כששיחררו את רוב הנוסעים לדרכם.
מצד שני, חוסר הוודאות של משבר הנגיף העלה את הרגישות לשטויות שמוכרים לנו הפוליטיקאים, שהתקשו לשקף את המציאות באופן סביר. מירי רגב הכפילה פי 2 את הסכום שהממשלה הוציאה לסיוע כלכלי במשבר, וטענה כי בישראל יש הכי פחות סגרים ותמותה (שקר). ישראל כ"ץ הוריד את רף האמינות, כאשר טען כי ארבעה פקידים בכירים ברחו ממשרדו בלי קשר לכך שראש הממשלה מסרב לאשר תקציב. ראש אגף התקציבים אף האשים אותו בניסיון לשחק במספרים.
באשר לפרישת מנכ"לית משרד האוצר קרן טרנר. נפרדנו בהודעה משותפת יפה עם דברי שבח הדדיים, ובואו נשאיר את זה כך. אין לפרישה…
פורסם על ידי ישראל כ"ץ – Israel Katz ב- יום ראשון, 11 באוקטובר 2020
עולה על כולם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאין שני לו ביכולת לבלף, ונתפס לא אחת גם בשקרים שקופים. בימים האחרונים הוא טען שישראל מצטיידת בבדיקות קורונה מהירות. בפועל, הדיוק של הבדיקות האלה מוטל בספק. הוא טען שהסגר השני הוא "הצלחה אדירה". נפתלי בנט קרא לו שקרן.
חוסר האמינות חילחל גם לגופים המקצועיים. כך, למשל, דוברות המשטרה הפיצה מידע שקרי על כוונת מפגינים להצטייד בגז מדמיע נגד השוטרים, ונציג המשטרה חזר על הדברים בשידור חי. גם ראש השב"כ והרמטכ"ל אולי לא שיקרו לכולנו בפרצוף, אבל לא התנדבו לספר שהזמינו אורחים לסוכות.
שקרים בוטים חורכים גם את הרשתות. כך, למשל, פוסט שזכה לאינספור שיתופים טוען שלעו"ד ליאת בן-ארי – התובעת במשפטו של נתניהו – אין אחות, והיא לא ישבה עליה שבעה. ההכחשות של מקורבי הפרקליטה לא עזרו.
בהחלט ייתכן שהשקרים וגניבות הדעת הם סוד ההצלחה של נתניהו ומקורביו; מחקר שפורסם לפני כמה ימים מצא שפוליטיקאים שקרנים מצליחים יותר. אלא שבמצב הנוכחי, כזבי השלטון מגדילים את החשש שהציבור יפסיק לשתף פעולה בחקירות ההדבקה, כפי שכבר קורה, לפי נתוני "מפקדת אלון". איתי לנדסברג-נבו כתב לאחרונה באתר זה, שהשקר הפך לאיום המרכזי על חיי האזרחים.
ייתכן שהשקרים הם סוד ההצלחה של נתניהו ומקורביו; מחקר חדש מצא שפוליטיקאים שקרנים מצליחים יותר. אלא שבמצב הנוכחי, כזבי השלטון מגדילים את החשש שהציבור יפסיק לשתף פעולה בחקירות ההדבקה
האם ישראל חצתה את הרוביקון לקראת חיים בתרבות של שקרים? הנה ניסיון לחלץ תשובות מהיסטוריון, חוקר תקשורת, פסיכולוג חברתי ומשפטנית.
1
ההיסטוריון: הפוליטיקה ניצחה את האמת
פוליטיקאים שיקרו תמיד, ובעשורים האחרונים נכתבה היסטוריה אלטרנטיבית עניפה, אך לפי מיכאל בר-זוהר, לראש הממשלה הראשון שלנו דווקא היה חשוב "ללכת עם האמת שלו", והוא היה מוכן לשלם מחיר פוליטי כדי לחשוף אותה.
כדוגמה לכך, הוא מביא את עסק הביש – ה-פרשה שהרעידה את המערכת הפוליטית הישראלית בעשור וחצי הראשון לקיומה, ומסמן את הנקודה שבה החשיבות של חתירה לאמת ניגפה לדעתו, בפני הפוליטיקה.
"דוד בן-גוריון היה מוכן ללכת עד הסוף בעניין החיפוש אחר האמת בשאלה מי נתן את ההוראה (להפעיל את הסוכנים במצרים, ע.ש)", אומר בר-זוהר. "היה בארץ ויכוח גדול מאוד, כשחלק אמרו 'יאללה, תגמור את זה, תטאטא את זה מתחת לשטיח, נקבל החלטת ממשלה ונגמור את כל העניין'. אבל הוא דרש ללכת לוועדת חקירה שתגלה את האמת. זה הפך אצלו לאובססיה, והוא הלך עד הסוף.
פוליטיקאים שיקרו תמיד ובעשורים האחרונים נכתבה היסטוריה אלטרנטיבית ענפה, אך לפי מיכאל בר-זוהר, לראש הממשלה הראשון שלנו דווקא היה חשוב "ללכת עם האמת שלו", והוא היה מוכן לשלם מחיר פוליטי כדי לחשוף אותה
"זה היה מאבק צודק מעין כמוהו, אבל מה ששיבש את המהלכים של בן-גוריון הוא שבאותו זמן הוא גם יצא בצורה חריפה וקיצונית נגד פנחס לבון, בגלל ההשמצות שלו את משרד הביטחון וצה"ל. אז אתה לא יכול להגיד שאתה תומך בוועדת חקירה בלתי תלויה, שתחשוף את האמת על מי נתן את ההוראה, פנחס לבון או בנימין גיבלי (שר הביטחון או ראש אמ"ן, ע.ש), אבל דקה אחרי זה להגיד 'לבון הוא מנוול, שקרן ורמאי'. זה לא הולך ביחד, וזו הייתה השגיאה של בן-גוריון.
"ב-1960 לבון אמר לו, 'בן-גוריון, התגלו פה מסמכים חדשים, תטהר אותי'. אז הוא אמר לו, 'אני לא יכול לטהר אותך, כי אני לא משפטן. אתה צריך לפנות לגוף משפטי שהם יטהרו אותך', ומשם התחיל כל הסיפור. הוא דבק במשפט, ולבון רצה לקבל טיהור בלי משפט. לוי אשכול אמר אחר כך, 'יאללה חברים, נקבל החלטת ממשלה'. כלומר, ניסו באיזושהי צורה להיפטר מהפרשה הזו מבלי ללכת לוועדה משפטית".
לדברי בר-זוהר, ברקע היה מאבק בין בן-גוריון והצעירים שלו (שמעון פרס, משה דיין, טדי קולק, יצחק נבון, ואחרים), לבין הוותיקים יותר, שב-1953 התנגדו למינוי לבון לשר הביטחון ושנים ספורות לאחר מכן עברו צד. "זה היה מאבק על צדק, על רקע מאבק פוליטי חריף, וכך בן-גוריון הפסיד בשני המאבקים ושילם את המחיר".
באיזה אופן הוא שילם מחיר, ומתי מבחינתך הערך של האמת בפוליטיקה הישראלית החל להישחק?
"הנקודה המרכזית היא ועידת מפא"י ב-1965, שבה בן-גוריון הציע להקים ועדת חקירה משפטית. הוועידה החליטה ברוב של 60% להפיל את ההצעה של בן-גוריון, ובכך קיבלה בעצם את ההצעה של ראש הממשלה המכהן אשכול.
"זה הביא לכך שבן-גוריון התפלג ממפא"י, והקים את רפ"י, וזו כבר הייתה נקודת אל חזור. הוא שילם עליה מחיר כבד, גם כאשר רפ"י זכתה רק ב-10 מנדטים. בתום הוועידה הבנתי שזה אבוד. בן-גוריון ראה בזה את כל העניין של פוליטיקה וצדק, ושבגלל פוליטיקה אסור להקריב את הצדק, וזה אומר שצריך לחקור את הנושא".
2
הפסיכולוג: הנזק הגדול בא מהרבה רמאים קטנים
"כשבדקנו פוליטיקאים מול אנשי עסקים, גילינו שהם לא שיקרו יותר מכל אחד אחר, אבל כשתופסים אותם, ההפרה יותר חמורה בהשוואה לאדם שלא נמצא בתפקיד ציבורי. זה לא שגילה גמליאל היא היחידה שנסעה לסוכה של חמיה, פשוט היא אמורה להוות דוגמה אישית", אומר לי פרופ' שחר איל, ראש התכנית לפסיכולוגיה חברתית במרכז הבינתחומי, ומומחה לקבלת החלטות.
לדברי פרופ' איל, המחקר מראה שברגע שאנחנו רואים מישהו משקר ולא מקבל עונש, הסיכוי שלנו לשקר כמוהו יגדל ככל שנתפוס אותו כדומה לנו או כמנהיג של קבוצת ההתייחסות שלנו. מצד שני, אם האדם הזה מסומן כאאוטסיידר או כחבר בקבוצת חוץ, זה יגרום לנו לא לרצות להידמות לו.
"אם יראו לך הרבה הפרות חוק של חרדים, אז חילוניים יגידו, 'הם לא נורמליים, אנחנו לא כאלה', וזה דווקא יגרום להם לפחות התנהגויות כאלה, משום שהם ירצו להידמות למה שהם תופסים כקבוצת האיכות שלהם. אם מנהיג שמפר כללים היה מקבל עונש מידי מול הציבור, זה אולי היה מפחית את האי-ציות, כי אז אנשים היו אומרים: 'אני לא רוצה לנסוע כמו גילה גמליאל, שפיטרו אותה".
לדברי פרופ' איל, הקורונה חידדה דילמה שנחקרה רבות בתורת המשחקים, בין התועלת לקבוצה לתועלת לפרט. "לכאורה, לקבוצה כדאי שכולם יהיו בבית, אבל לכל פרט מנקודת ראותו, אם כולם בבית אז הוא עצמו יכול לצאת, ואז יכול להיווצר מצב שכולם יוצאים ולא מקיימים את הסגר. זה דומה לדילמת האסיר".
אמון יכול להפחית את ההתנהגות הזו, אבל הוא נפגם במקרים שבהם אחרים מפרים את הכללים ויוצאים מזה ללא סנקציות, "אז הדילמה היא למה הם כן ואני לא, ולמה אני משלם מחיר שלא עוזר לי ולא באמת מפחית תחלואה.
"תמיד אנחנו מוצאים שהרבה אנשים מוכנים לרמות, אבל הרוב לא ירמו עד הסוף, ומה שעוצר אותם זה הדימוי העצמי. אז הם מעגלים פינות במקומות שאפשר להצדיק את זה. ככל שהמצב והחוק יותר עמומים, יש יותר רמאויות, כי יש יותר אפשרות להצדיק את ההתנהגות ולהציג אותה כלא-רמאות.
"תמיד אנחנו מוצאים שהרבה אנשים מוכנים לרמות, אבל הרוב לא ירמו עד הסוף, ומה שעוצר אותם זה הדימוי העצמי. אז הם מעגלים פינות במקומות שאפשר להצדיק את זה. ככל שהמצב והחוק יותר עמומים, יש יותר רמאות"
איל טוען שגם הסייגים בכללים מגדילים את הסיכוי להפרות. הוא מצדיק את החרדים, שמנקודתם ראותם, אם מותר להפגין מותר גם להתפלל. כך גם הכלל שאסר על שהייה בים אך התיר לעשות שם ספורט, ונתן פתח לכל אחד להגיע כדי להגיע לחוף כדי להתעמל, כביכול.
הוא לא חושב שמשרד הבריאות צריך להפציץ אותנו במספרי נדבקים, כי סף הגירוי משתנה. "אנשים לא מבינים מספרים. לא צריך לשקר, אבל חשוב להציג נתונים בצורה חכמה. צריך יותר היזון חיובי: 'הנה אנחנו ביום השלישי לסגר, תראו כמה מקרים מנענו, וכמה אנו מתקדמים'. במקום זאת מזכירים סנקציות על רמאות, ולא את התועלת של הכנות".
ביחס לקנסות, איל ממליץ על 10 קנסות של 500 שקל במקום קנס אחד של 5,000 שקל, כי "ככל שיותר אנשים מסביבך מקבלים קנסות לאורך זמן, זה מה שעובד". לשיטתו, "דבר נוסף הוא אכיפה פנימית. אני לא יכול לשים שוטר מאחורי כל רמאי. אני קבעתי פגישה עם סטודנטים, ובגלל מה שקרה עם אישי הציבור, ביטלתי אותה".
הוא גם בעד האח הגדול, שמסתכל עלינו, ומציין לטובה את איכוני השב"כ. בשורה התחתונה, הוא מדגיש ש"הנזק הגדול בא מהרבה רמאים קטנים ולא מרמאים גדולים. אני מאמין שרוב החולים המאומתים יושבים בבית, ושזו לא הבעיה העיקרית, אלא דווקא אירועים של אוכלוסייה גדולה וקהל גדול".
3
חוקר התקשורת: יותר אנשים מאמינים לשקרים
"פוליטיקאים שיקרו תמיד, זו לא תופעה חדשה, אבל יש כמה הבדלים", אומר לזמן ישראל פרופ' גדי וולפספלד מבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי. לדבריו, אמנם כיום קל יותר לתפוס את השקרים מהר יחסית, אלא שהם מספיקים לתפוס תאוצה מהירה לא פחות ברשתות החברתיות.
"היום הייתי קורא לזה תרבות של ציניות, ולא תרבות של שקרים. אנחנו מדברים על עידן של פוסט-אמת, אנשים לא יכולים להבדיל בין אמת לשקר, ואין על מי לסמוך. אנשים איבדו אמון בתקשורת ההמונים, ובפולטיקאים. פעם האמינו בראשי הדתות, ועכשיו גם בזה לא. עכשיו אנשים מוכנים הרבה יותר להאמין לקונספירציות על אנשים שהורגים ילדים קטנים, וכל השטויות האלה.
"החדשות הרעות הן שזה דומה קצת לימי הביניים, כשעלילת דם הייתה עוברת מכפר לכפר, ורוב התושבים האמינו בה. במידה מסוימת חזרנו לאותה תקופה, ויש אוכלוסיות לא קטנות שמאמינות לתיאוריות האלה כי נוח להאמין בהן. אפשר להגיד שזו תקופה מפחידה, אבל עלילות דם הן לא משהו חדש.
"החדשות הרעות הן שזה דומה קצת לימי הביניים, כשעלילת דם הייתה עוברת מכפר לכפר, ורוב התושבים האמינו בה. במידה מסוימת חזרנו לאותה תקופה, ויש אוכלוסיות לא קטנות שמאמינות לתיאוריות האלה"
"הבעיה זה לא השקרים, אלא שיותר אנשים מאמינים להם, וכאן יש אירוניה: מצד אחד ציניות וסקפטיות, ומצד שני יש כאלה שמוכנים להאמין. אותם אנשים סקפטיים שלא מאמינים לתקשורת ולפוליטיקאים ולא לאף אחד, וחלק מאותם אנשים מאמינים ממש בשטויות. אין קונצנזוס על מה המציאות ומה נכון. לכן טראמפ, שאני מאמין שיפסיד בבחירות, יכול להפיץ בלי סוף שקרים.
"אתה מכיר את הבדיחה: איך יודעים שטראמפ משקר? הוא מזיז את השפתיים. זאת אומרת שהוא יכול לשקר ובכל זאת יהיו כאלה שיגידו, 'טוב, זה טראמפ, אז הוא בטח אומר אמת', ויש כאלה בעיתונות שיאמרו 'מה פתאום, הוא משקר'. הבעיה היא לא תרבות של שקרים, כי תמיד שיקרו. אבל יכול להיות שיש אנשים, כמו טראמפ, שמרגישים יותר נוח לשקר, כי יש מי שיאמין לשטויות שלהם".
פרופ' וולפספלד בעד רגולציה על רשתות חברתיות, שעלולות להביא לסיכון חיים ולהרג, ומציין בהקשר זה את פרשת פיצה-גייט, שגרמה למישהו להיכנס לפיצרייה בניו יורק ולהתחיל לירות כדי לשחרר ילדים שנכלאו שם, כביכול, או תיאוריית ה-Q, שמסתובבת בגרמניה, לפיה יש אליטות שהורגות ילדים קטנים.
לדבריו, "זה בהחלט זמן מפחיד, במיוחד לאלה שמאמינים בדמוקרטיה, כי אין לנו סמכות. פעם היה בארצות וולטר קרונקייט, ובישראל חיים יבין, אנשים שרוב העם האמין למה שהם אמרו. וגם לזה היו חסרונות, כי כשרק ערוץ אחד מספר לך את האמת, זו גם בעיה. עכשיו אנחנו בתקופה הרבה יותר מסוכנת, כי מצד אחד לא מאמינים לאף אחד, ומצד שני קשה להבדיל בין שקר לאמת.
פעם היה בארצות וולטר קרונקייט, ובישראל חיים יבין, אנשים שרוב העם האמין למה שהם אמרו. וגם לזה היו חסרונות, כי כשרק ערוץ אחד מספר לך את האמת, זו גם בעיה. עכשיו אנחנו בתקופה הרבה יותר מסוכנת"
4
המשפטנית: המחיר שמשלמים על שקרים יורד
"אני קצת מתלבטת, לא מרגישה שיש דווקא משהו בתקופה האחרונה", אומרת לי ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון לדמוקרטיה. היא מסכימה שיש משבר אמון, אך הוא לא נובע מכך שנבחרי ציבור התחילו לשקר יותר.
"יש משבר אמון, כי ברגע שפוליטיקאים משקרים בלי למצמץ ומסדרים את המציאות לצורכיהם, אז איזו טענה יכולה להיות כלפי האדם שלא רצה לחשוף מגעים בחקירה אפידמיולוגית? פוליטיקאים מאז ומעולם שיקרו. השאלה מה גובה הדיבידנד או הקנס שהם צריכים לשלם אם הם משקרים, והתחושה היא שבשנים האחרונות המחיר הולך ויורד, ולכן הציבור מוכן להכיל את זה.
"לפעמים מי ששקרן הוא זה שלא פראייר וחכם יותר. אז זה סיפור אחד. הסיפור השני, הוא שעכשיו כבר לא קוראים לזה שקר, אלא 'עובדות חלופיות'. אם אתה מדבר על פוסט-אמת ועל עובדות חלופיות, אתה מייחס את זה לעולם פוסט מודרני, שבו לכל אחד יש נראטיב, אז כבר אין חשיבות לעובדות, ואין בעיה לשקר או להציג עובדות חלופיות. אבל זה לא קשור לפוליטיקאים אלא לרוח התקופה.
"הסיפור השלישי, והוא גם חשוב, זה שלא מדובר רק על שקר, אלא על קושי לברר מהי המציאות. כשאתה לא יודע מי משקר ומי לא, אתה חושד שכולם משקרים. הרי אתה לא יודע מה נכון או לא נכון בפיד שלך, ואתה גם לא יודע מה אמת ומה לא בדיווחים של התקשורת. המצב הזה יוצר ספק עצמי וחוסר אמון פנימי ביכולת לברר מציאות. הספק הזה מסוכן, כי דווקא בתקופות היסטוריות של ספק עולה הפופוליזם. מחפשים מישהו גדול וחזק כדי להאמין במה שהוא יגיד.
"סיפור רביעי קשור לפרסונות שנבחרו לעמוד בראשי מדינות. זה יכול להיות בוריס ג'ונסון, זה יכול להיות נתניהו, וזה יכול להיות טראמפ. כל מיני אנשים שחלק מכוחם הוא בשקרנותם, כאילו הם עצמם חיים בעולם עובדות משלהם.
לדבריה, העובדה שהרשתות החברתיות התחילו לסמן מידע שקרי, משקפת את ההבנה שהמצב נהיה בלתי נסבל ומגדירה מחדש את אחריותן. נקודת מפנה הייתה החלטת פייסבוק מלפני כמה ימים, למחוק תוכן שכולל הכחשת שואה. וזה בהמשך לסימון עובדות הקורונה או הכחשת יעילות חיסונים ,"וגם להבנה של פייסבוק שתיאוריות קונספירציה מתפשטות בעידוד האלגוריתם שלה.
![מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג מגיע לסנאט, ב-9 באפריל 2018 (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/07/AP_18099725343513-640x400.jpg "מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג מגיע לסנאט, ב-9 באפריל 2018 (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)")
"מארק צוקרברג אמר בעבר שפייסבוק לא תהיה השוטר של העולם. זה ביטא עמדה אמריקאית קלאסית, שלפיה יש שוק רעיונות גדול, והאמת תצוף בו. כולנו יודעים שלפעמים דווקא השקר צף. בנוסף, האלגוריתמיקה של פייסבוק מגרה את השקרים, כי יש יותר מעורבות עם התוכן הזה, שהוא יותר מסקרן ומסעיר".
לדבריה, "זה שינוי כיוון של 180 מעלות, כי פייסבוק משווה בין תיאוריית ה-Q והדיפסטייט, לבין הכחשת שואה והכחשת קורונה. כשאתה מאפשר תיאוריית קונספירציה אחת, אתה מאפשר לעוד לצמוח, ועכשיו הם עוברים מהעמדה הניטרלית של 'אני לא שוטר האמת של העולם', לעמדה שאומרת שתיאוריות כאלה לא יהיו אצלנו, ואנחנו נגדיר מה מחוץ לגבולות הלגיטימיות.
"כשאתה מאפשר תיאוריית קונספירציה אחת, אתה מאפשר לעוד לצמוח, ועכשיו הם פייסבוק מהעמדה הניטרלית של 'אני לא שוטר', לעמדה שאומרת שתיאוריות כאלה לא יהיו אצלנו, ואנחנו נגדיר מה מחוץ לגבולות הלגיטימיות"
היא סבורה כי קונספירציות מערערות את האמון שלנו ביכולת לברר את האמת. "זה לא כמו שטראמפ אמר שיותר אנשים היו בטקס שלו, שאת זה אתה יכול לראות בתמונה. יש זעם בארה"ב על השקרים שלו. הרשתות מבינות שהן עברו את הגבול, ושהן צריכות למצוא שיטות לדכא אופני ביטוי ששקרנותם אמנותם. להחזיר איזשהו סוג של אמירה מהעולם המודרני ולא הפוסט מודרני, שיש סוגי ביטוי שהם מחוץ לגבולות הלגיטימיות. נכון שיש להם הרבה אחריות והרבה אשמה והן מבינות את זה. אני מזהה תחילתה של ריאקציה, הספינה משנה כיוון".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כתבה מענינת .השאלה אם אנחנו האזרחים אשר סופגים את כל הרעות החולות שמפילה עלינו הממשלה " הנבחרת " אשר שריה הם מריונטות בידי ראש הממשלה . צריכים להמשיך להרכין ראש ולראות בהן גזרה משמים ? או להתמרד ולהחליף באומץ את הממשלה המפגעת בנו בממשלה אשר טובת העם לנגד עיניה ולא תאוות השלטון.