מיליוני מילים נאמרו ונכתבו על התוהו ובוהו שהפכו חיינו להיות בשמונה החודשים האחרונים, על הבלגאן הלא מאורגן, מוטה השיקולים הפוליטיים, שמוכר גם בשם "ממשלת ישראל מנסה להתמודד עם מגפת הקורונה".
מנתניהו ושריו כבר אין לנו ציפיות, אבל צריך לומר שגם בדרג המקצועי, הדרג של אנשי הרפואה והמשפטנים שמנסחים את התקנות, נעשות טעויות קשות. טעויות שישראלים רבים משלמים עליהן מחיר כבד, טעויות שכל ניסיון לקבל עליהן הסבר הגיוני נתקל בקיר אטום, טעויות שגורמות לכך שהישראלי הסביר, שמשהו מהותי וחיוני בחייו נגזל ממנו באופן שרירותי, מאבד את שאריות האמון שלו במערכת.
הנה שלוש דוגמאות:
1
הרפואה המשלימה
רגע לפני ראש השנה, כשהסגר השני נכנס לתוקף, הרפואה המשלימה, ובראשה הרפואה הסינית, עדיין נכללה ברשימת האינטראקציות הטיפוליות שהוחרגו מהאיסורים. אלפי המומחים והמטפלים ברפואה סינית ורבבות המטופלים היו אופטימיים, והאמינו שהלקחים מהסגר הראשון הופקו, שהפעם לא יאסרו עליהם להמשיך בשגרת הטיפולים החיוניים. בערך ב-14:00 בצהריים של ערב החג, כשהופצה הטיוטה האחרונה והמעודכנת של התקנות, חשכו עיניהם: הרפואה המשלימה בחוץ. הפיזיותרפיסטים בפנים, הפודיאטרים בפנים, רק הם לא.
אני לא מתכוון לפתוח כאן את הדיון על התוקף המדעי של הרפואה הסינית והמחלוקת המסורתית בין מזרח למערב. העובדה היא שמשרד הבריאות רואה ברפואה המשלימה אפיק טיפולי לגיטימי לכל דבר – לראייה, היא פועלת בתוך קופות החולים ואפילו בתוך בתי החולים, בצורה רשמית ומאושרת.
גורמים במשרד הבריאות טענו בשיחות רקע שההבחנה שנעשתה עם פרוץ הסגר היא בין אלה שיש להם רישוי מסודר ואלה שלא. ובכן, אין ספק שהגיע הזמן להסדיר את כל התחומים הטיפוליים במדינת ישראל (זה אגב, תפקידו של משרד הבריאות), אבל אם החשש הוא שבחסות התואר "דיקור סיני" פועלים כל מיני איצטגנינים ונוכלים, אז החשש הזה מתקיים גם בשגרה ואין לו כל קשר לקורונה.
יש כאן המון צביעות: הרפואה הציבורית נהנית מאוד, גם בימים כתיקונם ובוודאי בימי קורונה, מקיומה של הרפואה המשלימה, שמטפלת בהמוני ישראלים שסובלים מכאבים כרוניים, ממצוקות שהמערכת לא יודעת לפענח ומטראומות נפשיות ופיזיות, ובזכותה הם לא צריכים להגיע לרופאי הקהילה, לקופות החולים ולחדרי המיון העמוסים ממילא. ההחלטה השרירותית הזו הפכה מטפלים ומטופלים רבים לסמי-עבריינים שנאלצים לפעול מתחת לרדאר. אחרים סתם יושבים בבית וסובלים, ומה שהכי גרוע: הם לא מבינים למה.
2
חולי הפסוריאזיס
לפי ד"ר חגית מץ, מומחית למחלות עור ומנהלת שירות הפסוריאזיס באיכילוב, כ-3% מהציבור הישראלי לוקים במחלה – כרבע מיליון איש. רובם מטופלים במשחות, בטיפולים ביולוגיים ובמרפאות פוטותרפיה כמו זו שהיא מנהלת בבית החולים התל אביבי. הקו האחרון, שמיועד לחולים ששום דבר אחר לא עוזר להם, הוא הסולאריום בים המלח, או מה שמכונה "טיפול אקלימי".
החולים הקשים – כמה אלפים – מגיעים לשם פעמיים שנה כדי לחשוף את עצמם באינטנסיביות לשמש, לטבול בים ולעבור טיפולים שמאפשרים להם לחזור אחר כך לשגרת החיים ולתפקד. פסוריאזיס היא הרבה יותר מסתם מחלת עור, במופעים הקשים שלה היא מלווה בכאבי תופת – למשל כאשר כפות הרגליים מתמלאות פצעים וחתכים שלא מאפשרים דריכה והליכה.
רק שמאז הסגר, משרד הבריאות לא מאשר לחולי הפסוריאזיס לרדת לים המלח. המלונות סגורים. כאילו מדובר בחבילת נופש של ועד עובדים ולא בטיפול חיוני. הגרסה הרשמית של המשרד היא שיש אפיקי טיפול אחרים, אבל ד"ר מץ מעידה שאיש לא התייעץ איתה בטרם התקבלה ההחלטה, וקובעת שעבור חולים רבים הטיפול בים המלח חיוני וחסר תחליף. הטיפולים הללו, אגב, מתבצעים פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. בסגר הראשון הם כבר בוטלו. כלומר, החולים עלולים להפסיד שנה שלמה של טיפולים – ואצל חלקם זה מתבטא ברגרסיה משמעותית.
החשש של משרד הבריאות מפתיחת המלונות ברור, אבל בדיוק בשביל זה אפשר לדאוג למתווה מסודר ומפוקח. אם נמצא מתווה מפורט שמאפשר ללהקת האמריקאים של מכבי תל אביב להשתתף ביורוליג, אפשר למצוא מתווה לטיפול בחולי פסוריאזיס. המלונות שצמאים לתעסוקה הרי ישמחו לשתף עם זה פעולה, רק שלפי שעה איש במשרד הבריאות לא חשב שזה מספיק חשוב.
3
הספורט העממי
מירי, ירושלמית, מאמנת של קבוצות ריצה, יכולה לרוץ בשביל הכיף עם החניכות שלה. הרי לפי התקנות מותרת פעילות ספורט באוויר הפתוח תוך שמירת מרחק. אבל היא לא יכולה לרוץ איתן ואז לגבות תשלום. איך אמרה השבוע ח"כ יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): "לא ידעתי שגיהוץ של כרטיס אשראי מעביר קורונה".
החשש של משרד הבריאות מחזרה של ענפי ספורט עתירי מגע בהחלט מובן. איש לא חולק על כך שהיא צריכה להיות הדרגתית וזהירה. אבל בדרך יש כל כך הרבה איסורים לא הגיוניים, כל כך הרבה חוסר עקביות ושרירותיות, שכל המערכת יוצאת משליטה. אין שום סיבה שטניסאים – חובבים או תחרותיים – לא יוכלו לשחק במגרשי המועדון שלהם, אבל אסור למועדונים לפתוח להם את הדלת.
אין סיבה שילדים שחלום חייהם לייצג את ישראל כמתעמלים באולימפיאדה, לא יוכלו להתאמן באופן פרטני עם מאמן – המזרון הרי לא ידביק אותם בקורונה בזמן שיתרגלו צוקהרה ופליק-פלאק.
בימים האחרונים קיימתי שיחות עם גורמים במשרד הבריאות, באיגודי הספורט ובעיריות. המסקנה: במשרד הבריאות לא מבינים בספורט (וזה בהחלט הגיוני). פרופ' איתמר גרוטו אולי אוהב כדורגל, אבל את רוב ענפי הספורט הקטנים כלל לא מכירים שם. משרד התרבות והספורט אמור להיות הגורם המתווך, שמתרגם את ההנחיות הכלליות ליישומים ספציפיים, ובדרך נמצאות גם העיריות, האיגודים והמועדונים. התוצאה היא סלט אחד גדול, עם קשר קלוש להגיון אפידמיולוגי.
מנכ"ל משרד התרבות והספורט, רז פרויליך, הודה בשידור ב"יהיה בסדר" בגל"צ שהאיסור על מאמנים כמו מירי לקבל שכר נובע מסיבה משפטית, לא בריאותית: היא נופלת בקטגוריה של "עסקים שמקבלים קהל", שפעילותם אסורה. אם ייתנו לה לעבוד, אמר, יבוא בית קפה ויטען שגם הוא רוצה לשרת 20 איש בשטח פתוח.
אז מתוך החשש של המשפטנים מה יגידו לבעליו של בית הקפה התיאורטי הזה, אלפי מאמנים אמיתיים כמו מירי מירושלים, ורבבות ספורטאים חובבים שמתים לחזור לפעילות מסודרת, יושבים בבית מנוטרלים. כאשר הפרוייקטור רוני גמזו נכנס לתפקידו, הוא דיבר על חוזה חדש בין המדינה לאזרחים; נראה שיותר מדי ישראלים מרגישים שהמדינה הפרה את החוזה הזה מזמן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו