היציאה מהארון של ישראל ומדינות ערביות רבות היא תהליך מבורך, שעל ישראל לטפח אותו ולעודד אותו, והוא גם יביא בסופו של דבר לשלום עם הפלסטינים. אבל, על מנת שישראל תוכל לטפח את המהלכים האלה, עליה להבין מה בדיוק קורה פה.

יש לשים לב להבדלים בין ההסכמים שישראל חתמה עם אבו דאבי ועם בחריין, ואחרי ההודעה על השלום עם סודאן, יש להמתין ולראות איזה הסכם ייחתם עמה.

בעוד עם אבו דאבי ישראל חתמה על הסכם שלום מלא, עם בחריין היא חתמה על "הצהרת כוונות" לחתום על הסכם בעתיד. כלומר: עם בחריין עדיין אין הסכם שלום רשמי. מדוע?

כדי שישראל תוכל לטפח את המהלכים עם מדינות ערב, יש לשים לב להבדלים בין ההסכמים שישראל חתמה עם אבו דאבי ובחריין, ואחרי ההודעה על השלום עם סודאן, יש לראות איזה הסכם ייחתם עמה

בעוד עם אבו דאבי ישראל חתמה על הסכם שלום מלא, עם בחריין היא חתמה על "הצהרת כוונות" לחתום על הסכם בעתיד. כלומר: עם בחריין עדיין אין הסכם שלום רשמי. מדוע?

יותר מכל מדינה אחרת במפרץ, בחריין קשורה בטבורה בערב הסעודית. רב אוכלוסיית בחריין היא שיעית, אבל משפחת המלוכה והאליטה השלטת הם סונים. הם חשופים לסכנת טרור שיעית בהשראת איראן הטוענת לריבונות על חצי האי, וללחצי תורכיה, שלה יש בסיס בקטר השכנה. כלומר: השיעה מצד אחד, והאחים המוסלמים מצד שני. רק מעורבות צבאית סעודית ישירה בתוך המלוכה הזעירה מגינה על בחריין משני האיומים האלה.

יש לשים לב, כי ממש ערב ביקורה של המשלחת הישראלית לבחריין, סעודיה מצאה לנכון לפרסם הודעה כי היא תכונן יחסים רשמיים עם ישראל רק אחרי פתרון הבעיה הפלסטינית. ראש המוסד, יוסי כהן, מצא לנכון לחרוג ממסורת השתיקה של ראשי המוסד, כדי לענות לסעודיה שאין שום קשר בין כינון שלום בין ישראל לערבים לבין הבעיה הפלסטינית. ואכן, ראש המוסד צודק, כי אי אפשר לשים את השלום בן ערובה לעמדות הבלתי מתפשרות של הפלסטינים. אבל בינתיים, מי שמחליט עבור סעודיה היא סעודיה עצמה, והיא החליטה לשמור על קצב הנורמליזציה של מדינות ערב עם ישראל בקצב הנוכחי והוא שמירת יחסים מפותחים מתחת לשולחן, ואפילו הרחבתם, ויציאה מדורגת ובטוחה של היחסים האלה אל אוויר העולם.

מדוע? סעודיה היא מעצמה בעוד כל יתר המדינות המנרמלות עם ישראל הן מדינות "רגילות" בלי שום אחריות על הנעשה בעולם הערבי הרחב. היא חייבת לחשוב כמו מעצמה, ובתור מעצמה היא עוקבת אחרי מה שקורה בישראל, והיא רואה מדינה מבורדקת, לא יציבה, וכמעצמה מנהיגה היא חייבת להמתין ולראות מה קורה בישראל, כדי שלא תשים את נכסיה בצרור נקוב. בינתיים, היא פותחת את שמיה לתעופה מישראל וכו', ונותנת את ברכתה לסודאן להיכנס למו"מ עם ישראל.

סעודיה היא מעצמה, כשיתר המדינות המנרמלות עם ישראל הן "רגילות", בלי אחריות לנעשה בעולם הערבי הרחב. היא חייבת לחשוב כמעצמה, וככזו – עוקבת אחרי המתרחש בישראל ורואה מדינה מבורדקת, לא יציבה

ההודעה של סעודיה, על כך שהיא קושרת יחסים רשמיים עם ישראל בבעיה הפלסטינית, צופנת בחובה עוד מסר – העיתוי של ישראל להודיע על אישור בנייה חדשה בהתנחלויות דווקא עכשיו, לא מקילה על מדינות ערב לצאת מן הארון, TO SAY THE LEAST, ובוודאי לא סעודיה בעלת האחריות של מדינה מנהיגה. וכפי שההכרזה על הסיפוח עצרה את מהלכי הנורמליזציה עם אבו דאבי, כך ההכרזה על הבנייה בהתנחלויות גרמה לסעודיה למתן את תהליך הנורמליזציה עם ישראל.

למען הסר ספק, הפלסטינים הרסו את יחסיהם עם מדינות ערב בגלל האנוכיות שלהם, וחוסר רצונם להתחשב במצוקות של אחיהם, אבל תהליך הנורמליזציה עם ישראל הוא מורכב ומסוכן למדינות המנרמלות. הוא מציב גם לישראל את הבחירה הקשה: לשמור על נכסיה ביהודה ושומרון, והם לא מעטים, ולא להרחיב אותם, תמורת תהליך נורמליזציה מואץ, או לסכן הכל תמורת עוד בנייה בהתנחלויות.

אני מהמר כי בסופו של דבר ישראל תחליט על השלום. היא לא צריכה לוותר על כלום. כל נכסיה ביהודה ושומרון נשמרים בידה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.