צה"ל הזהיר כי יישום קיצור שירות החובה יפגע באופן משמעותי ביכולתו לעמוד במשימותיו, אבל בינתיים הדרג המדיני נמנע מלהחליט אם ליישם את החוק, שנכנס לתוקפו, או לשנותו. אין בכך בכדי להפתיע. גם בנושאים אחרים, חשובים לא פחות, הוא נמנע מלקבל החלטה.

ביולי האחרון נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

בצבא מתנגדים לקיצור השירות בטענה שהאתגרים הביטחוניים מחייבים את בחינתו מחדש, בטרם ייווצר לצבא מחסור בחיילי החובה. משך ההכשרה ארוך והצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי

החלופה הנוכחית היא לקצר את משך הכשרת היסוד, מה שיציב בתפקידים המבצעיים חיילים שהיחס בין משך הזמן שנדרש להכשירם למשך הזמן שהם מבצעים את התפקיד אליו הוכשרו יהיה טוב יותר. מנגד, רמתם המקצועית תהיה ירודה ויהיו להם פערים מקצועיים גדולים.

השבוע התקיים דיון בעניין בוועדת המשנה לכוח אדם של הכנסת. תא"ל אמיר ודמני, ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל, הזהיר בדיון, שקיצור השירות הנוסף יפגע ביכולת הצבא לעמוד במשימותיו, בהיקף הכוח הנדרש בכלל וללחימה בפרט.

"אמרנו גם שקיצור נוסף יפגע באפקטיביות של ההכשרות ומכאן ברמת המוכנות",

אמר ודמני וציין שהתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי, מחייבת סדרי כוחות גדולים יותר מבעבר, הן למערך הלוחם והן למערך הטכנולוגי.

"ההחלטה הזו פוגעת בכשירות הצבא בשנים הקרובות ואנו כבר לא יכולים להמתין שתתקבל החלטה רחבה על מודל הגיוס, למרות ההבנה שבראייה ארוכת טווח נכון להסתכל על החבילה הכוללת".

בינתיים, למרות שהצבא מבקש לשנות את החוק, דבר לא נעשה. הן בכנסת והן בצבא. צה"ל עודנו מתנהל במסלול הכשרה ושירות המותאם ל־32 חודשים, ואילו שר הביטחון בני גנץ טרם גיבש עמדה בנושא.

ח"כ אלופה (מיל.) אורנה ברביבאי, ראשת אכ"א לשעבר, אמרה בדיון כי אין מדובר בסוגיה חדשה ומשום כך, ובהתחשב בעובדה ששר הביטחון הוא גם רמטכ"ל לשעבר, "חייבת להיות לו עמדה ברורה לגבי משמעות אורך השירות". אפשר לקבל את החוק, אמרה, ואת המשמעויות המתחייבות ממנו למשכי ההכשרה, ואפשר לתקן את החוק, "ושתי ההחלטות לגיטימיות". אבל צריך לקבל החלטה.

בינתיים, למרות שהצבא מבקש לשנות את החוק, דבר לא נעשה. הן בכנסת והן בצבא. צה"ל עודנו מתנהל במסלול הכשרה ושירות המותאם ל־32 חודשים, ואילו שר הביטחון בני גנץ טרם גיבש עמדה בנושא

בינתיים, למרות שעברו שלושה חודשים ממועד כניסת החוק לתוקף, אין החלטה. אין בכך כדי להפתיע. גם בנושאי הרכש, ואף שצה"ל הזהיר כי חלק מהכלים שהוא מפעיל מתיישנים והופכים לא כשירים (מסוקי היסעור ומטוסי התדלוק אם להזכיר שניים מהקריטיים שבהם), נמנע הדרג המדיני מהחלטה. ועדת השרים להצטיידות טרם התכנסה.

התאמת תהליכי הכשרה, כמו גם רכישת, קבלת והטמעת מערכות לחימה או כלי טיס חדשים לוקחים זמן, ולא ברור למה מישהו בדרג המדיני חושב שאפשר לבזבז אותו בוויכוחי סרק פוליטיים או לחלופין בהמתנה לממשל האמריקני הבא (שמחויבותו לישראל תישאר בעינה ללא קשר לזהות הנשיא, טראמפ או ביידן).

המוכנות למלחמה הבאה, ההצטיידות והגיוס, כל אלה הם כנראה נושאים שאינם נתפסים בעיני הממשלה כקריטיים, ונוכח משבר הקורונה, ניתן להבין זאת. אבל כשבוחנים את קבלת ההחלטות של הממשלה לטיפול במגפה (מה שאפשר, כי מסיבה לא ברורה, כנראה כדי להסתיר את החידלון, הוחלט לסווג את הדיונים כסודיים ל־30 שנים), עולה אותה תמונה של גרירת רגליים, ישיבה על הגדר וחוסר יכולת לקבל החלטות.

ראש החץ קטלני, ושאר הגוף?

המוכנות למלחמה הבאה עמדה במוקד תרגיל "חץ קטלני" שהשלים צה"ל בשבוע שעבר. בתרגיל, שדימה מערכה רב־זירתית והתמקד בעיקר בחזית הצפון, פעל חיל האוויר באופן משמעותי ולצדו פעלו כלל אוגדות צה"ל, במתכונת שלדית בשל מגפת הקורונה.

הכוחות שדימו את חזבאללה ירו אלפי רקטות, ובהן טילים מדויקים וארוכי טווח על מטרות תשתית בישראל, ודימו חדירת כוחות "רדואן" ליישובי גבול הצפון. בנוסף כחלק מהתרחיש נדרש חיל האוויר לפעול במציאות שבה הופלו חלק ממטוסיו.

המוכנות למלחמה הבאה, ההצטיידות והגיוס, כנראה אינם נתפסים בעיני הממשלה כקריטיים. כשבוחנים את קבלת ההחלטות של הממשלה לטיפול במגפה, עולה אותה תמונה של גרירת רגליים וחוסר יכולת לקבל החלטות

במאמר שפרסם בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נדרשת, כתב עין־דר, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות", והיא אינה מובנת מאליה יותר.

בתרגיל בלמו תחילה כוחות צה"ל את הכוחות של חזבאללה שחדרו לישראל, ולאחר מכן יזמו התקפה. כוחות מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גבעתי, עליהן מפקדים האל"מים ישראל שומר ויצחק כהן (ששניהם צמחו בחטיבות שעליהן הם מפקדים), התאמנו על כיבוש מתחמי חזבאללה. חטיבת הקומנדו, עליה מפקד אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, תרגלה בחרמון לחימה בשטח הררי ותקיפת מרכזי כובד של הארגון.

השאלה היא עד כמה האש המדויקת, האווירית בעיקרה, תספיק. ביולי 1981 ניהל צה"ל עשרה ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,230 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון, ואילו צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות. יוצא דופן בתגובת צה"ל היה מבצע "צלצל", פשיטה של כוח מחטיבת הצנחנים על מפקדת מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מדרום ל"מזרעת־אל־מצילה", כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון. היתה זו הפעולה הקרקעית היחידה במבצע.

בספרו "אתי מלבנון" (הוצאת משרד הביטחון, 1990) תיאר אלוף (מיל.) יורם יאיר "יה־יה", שפיקד אז על חטיבת הצנחנים, את הפשיטה. הכוח הוטס במסוקי יסעור והתגנב אל היעד, לאחר שכוח סיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו.

"מתחילה הסתערות. צרור ארוך פוגע בכוח של פלוגת החה"ן המסתער על הצריף. חמישה נפגעים, ביניהם אהרל'ה המ"פ. חפ"ק המח"ט, הנמצא במרחק קטן מאחור, מבחין במתרחש ומסתער קדימה במקומם, כשהוא עובר מעל הנפגעים. בהסתערות זו נהרג קצין האג"ם רס"ן יוסי טהר, ונפצע זאביק קצין הקשר. אני מצליח להגיע עד למחבל, היורה מתוך עמדה מוסווית, ולחסל אותו. רופא החטיבה, ד"ר איתן פרידמן, המגיע במרוצה כדי לטפל בנפגעים, נפצע קשה" (עמוד 13), כתב יאיר.

על כוח פלחה"ן צנחנים, שמפקדו נפצע, תפס פיקוד סגן מפקד הפלוגה דאז (ולימים ח"כ) עפר שלח, שגם הרג עם יאיר את המחבל. יאיר כתב כי:

"על אף המספר הרב של הנפגעים ולמרות האש הניתכת מכל עבר מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק" (עמוד 14).

תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה.

גם האויב מודע לעוצמת חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית בירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. עליונות החיל אינה מובנת מאליה יותר. והשאלה עד כמה האש המדויקת, האווירית בעיקרה, תספיק

לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגליל. לאחר סבב הלחימה הודו מפקדי חיל האוויר כי אין בידיהם מענה מיטבי לרקטות קצרות הטווח. מפקדי החיל חזרו על אותה המסקנה גם לאחר מלחמת לבנון השנייה.

יתכן שבתרגיל בשבוע שעבר הצליחו הכוחות לשלב באופן טוב יותר בין תמרון ואש, באופן שהפחית את האש שהמטיר האויב לעבר עורף ישראל. אבל התרגיל היה שלדי, מסיבות מובנות, והסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים. ובכלל, לא בטוח שהאויב ישתף פעולה עם התכנית של צה"ל. כשהדרג המדיני נמנע מקבלת החלטות על אורך שירות החובה והצטיידות בכלי טיס חדשים, על כשירות מערך המילואים ועל טיב התמרון היבשתי אין מה לדבר. גם אלו, כנראה, יחכו לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה. מה שיבוא קודם.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

כתב אישום הוגש נגד עו"ד גונן בן יצחק בימים אלה על שהעז לעשות מעשה הרואי ולהגן בגופו על המפגינים מפני כלי הרס של המשטרה. החלטה תמוהה ומקוממת של הפרקליטות שאימצה את חוות הדעת של המשטרה. חשוב לשאול מדוע המשטרה המליצה בכלל על הגשת כתב האישום החריג בקלות דעת כזו.

ראשית, ניכר כי כשעו"ד גונן בן יצחק נשכב מתחת לגלגלי המכתז"ית זה הרגיז את השוטרים. בראיון לאור-לי בר לב, סיפר בן יצחק כי שוטר בשם קובי יעקב התעלם מפנייתו לוותר על כלי המשחית השיטורי, תותח מים שירה במפגינים באופן לא חוקי, לא מידתי, בניגוד להוראות היצרן, בכינון ישיר ומטווח קרוב מדי – והבטיח לו: "חכה חכה אטפל בך באופן אישי". בחקירתו הראשונה, לעדותו, אמר לו מפקד החוקרים: "אני מתבייש שאתה אזרח המדינה".

כשיש כל כך הרבה עדויות של מפגינים שנפגעו מירי המכת"זית, פגיעות גופניות כמו קרעים בעור התוף באוזן, פגיעות בעינים, אשה שעפה באויר מזרם המים, וכשבן יצחק הכיר על בשרו את פגיעתה הרעה של המכתזית כשנפצע ונשאר עם שטף דם – קשה להאשים את בן יצחק על שהחליט לפעול למניעת השימוש בכלי על חבריו המפגינים ועל עצמו. הוא טוען שכעו"ד הרגיש חובה מוסרית למנוע את הפגיעה הבלתי חוקית בחפים מפשע.

בראיון לאור-לי בר לב סיפר בן יצחק כי שוטר בשם קובי יעקב התעלם מפנייתו לוותר על כלי המשחית השיטור והבטיח לו: "חכה חכה, אני אטפל בך באופן אישי"

מעבר לכך שבן יצחק הרגיז את המשטרה ו"הפריע לה" במילוי תפקידה, לשיטתה, נראה כאילו מדובר במשהו עמוק אפילו יותר. נראה שבן יצחק הפריע לשר לבטחון פנים, אמיר אוחנה, הממונה על המשטרה, ולראש הממשלה, שבשמו הוא פועל, לדכא את ההפגנות, להרתיע את המפגינים החוששים מפגיעה, ולהפעיל את הסילון הקטלני כאפקט מצנן על המחאה כולה.

מתגונן בפני גונן

מי שמאמין למפגינים ולכנות כוונתם לא לוותר ולהמשיך להציף את הרחובות עד שראש הממשלה ירד מכסאו – כנראה מפחד, ולכן מגיש כתבי אישום. זו הסיבה שקשה להתעלם מהתחושה המקננת כי מדובר במהלך שלא נולד בחדרי החקירות במשטרה או בפרקליטות אלא אולי מקורו בראש הממשלה.

לאזרחים שחוו את נחת זרועם של השוטרים, נעצרו במחסומים בדרך לבלפור, הוגבלו במגבלות הרעש והשעות, נכלאו וצופפו במכלאות אנושיות לפני שהותז עליהן הסילון הקטלני – המהלך הזה נראה שקוף. הוא נראה כנסיון להסיר את האיומים הגדולים ואת הפעילים הבולטים של המחאה, ובכך לחסל אותה. מן הראוי להסב את תשומת לבו של השר אוחנה לכך, שהנסיון מלמד כי הזעם בקרב המפגינים רק יגדיל את ההפגנות.

ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד מפגינים משרתת את המחאה נגד ראש הממשלה בכך שהיא מגייסת אנשים שזועמים על העוול. להבדיל, כבר במחאת כיכר גורן בפתח תקווה, אחרי שנשברה ידו של מני נפתלי בשל אלימות שוטרים, ואחרי שנחסמו מפגינים בדרכם למחאה והובלו למעצר לילי ללא כל עילה, זכתה המחאה לסיקור תקשורתי שלא נהנתה ממנו קודם לכן והכיכר התמלאה באלפי מפגינים בשבועות שאחרי. כשסיקרתי את ההפגנה בכיכר גורן, סיפרו לי מפגינים שהגיעו לכיכר בעקבות התנהלות המשטרה והזעם שעוררה התנהלות זו.

מי שמאמין למפגינים ולכוונתם להמשיך להציף את הרחובות עד שרה"מ ירד מכסאו – כנראה מפחד ומגיש כתבי אישום. לכן קשה להתעלם מהתחושה המקננת כי מדובר במהלך שלא נולד במשטרה או בפרקליטות

עוול מהסוג הזה הוא אחד הגורמים המגייסים למחאה, לצד אירועים כמו הנסיון הפוליטי להעביר את חוק החסינות, שהוציא מאות אלפי אנשים לאחת ההפגנות הראשונות שזזו מכיכר גורן ועברו לתל אביב.

מצאו להם את מי להאשים

עו"ד גונן בן יצחק, קצין מודיעין לשעבר בשב"כ ומפעילו של "הנסיך הירוק" וחבריו למחאה הם אנשים ישרים ואמיצים שראויים לעידוד ולא לנאצות, להוקרה ולפרסים  ולא לכתבי אישום.

עו"ד בן יצחק סייע לאנשים רבים שזכויותיהם נרמסו ושחרר מפגינים, שרבים נעצרו ללא עוול בכפם. בן יצחק הקריב מזמנו, מבטחונו האישי ומחירותו הפרטית למען עמידה על זכותם של אנשים להפגין ועתה הפרקליטות בוחרת להקריב אותו כדי לרצות את המשטרה ואולי אף את נתניהו. אין להתפלא אם נראה כי ההפגנות מתעצמות בעקבות אירועים מהסוג הזה.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת

הנורמליזציה בין ישראל, האמירויות ובחריין מלמדת על דגם חדש של שלום המתפתח לנגד עינינו. אולם ההתמקדות של נתניהו והתקשורת בנורמליזציה משכיחה את העובדה כי רובו של העולם הערבי עדיין מחרים את ישראל ורואה בנורמליזציה מילת גנאי. סיפורו של השחקן והזמר המצרי הידוע מוחמד רמדאן, שהצטלם עם הזמר הישראלי עומר אדם במהלך מסיבת גג שהתקיימה בדובאי, מהווה דוגמה מצוינת לבחינת סיכויי הנורמליזציה עם מצרים וירדן.

הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות מלמדת על דגם חדש של שלום. אך התמקדות נתניהו והתקשורת בנורמליזציה משכיחה את זה שרוב העולם הערבי עדיין מחרים את ישראל ורואה בנורמליזציה מילת גנאי

הרשתות החברתיות במצרים סערו לאחר שעמוד רשמי של משרד החוץ הישראלי בשפה ערבית העלה את התמונה ומתחתיה הכתובית: ״האמנות תמיד מאחדת אותנו״. כתוצאה מכך, הזמר זכה למתקפה חסרת תקדים של גולשים ברשתות. הוא הוכרז כציוני, בוגד, ושחקן ״בקרנבל הנורמליזציה״ המשרת את "הפרויקט הציוני באזור״.

התנקשות מדממת, שני מחנות שמתעקשים לשנוא – ומנהיג אמיץ שלא השאיר יורש אמיתי: איך אחרי 40 שנה של שלום, במצרים עושים סרט מתמונה עם ישראלי?#בשכונה_שלנו@kaisos1987 pic.twitter.com/FWHn64qyfK

— כאן חדשות (@kann_news) December 1, 2020

חמור מזה, המתקפה נגד רמדאן חרגה מגבולות הרשתות החברתיות. איגוד השחקנים במצרים השעה את חברותו ואילו איגוד העיתונאים הורה שלא לפרסם כל ידיעות עליו משום שהוא הפר את האיסור על כל צורה של נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת״. לבית המשפט המצרי אף הוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי".

רמדאן ביקש למזער את הנזק שנגרם לו; הוא פרסם תגובה באינסטגרם ובה טען שלא היה מודע ללאומיותו של הזמר והוסיף כי הוא "מצדיע לעם הפלסטיני״. בהמשך אף שינה את תמונת הפרופיל שלו לתמונה של דגל פלסטין.

פרשה זו חשפה את בפני הציבור הישראלי, פעם נוספת, את עוצמת ההתנגדות במצרים לנורמליזציה עם ישראל. השיח הציבורי במצרים, כפי שעלה ברשתות החברתיות, ביטא עמדה אחידה המתנגדת לכל מגע עם ״הכובש הציוני״ וחידד כי גם לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר חתימת הסכם השלום, רבים בחברה האזרחית המצרית עדיין רואים בישראל אויב עיקרי.

איגוד השחקנים במצרים השעה את חברות רמדאן, איגוד העיתונאים הורה לא לפרסם ידיעות עליו משום שהפר את האיסור על ביטויי נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת", והוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי"

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית. עמדות אלו מצאו את ביטוין מעת לעת במתקפות כלפי מי שנחשד בקידום נורמליזציה, כדוגמת הדחתו של חבר הפרלמנט המצרי, תופיק עוכאשה, לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. במקרים קיצוניים עמדה זו לבשה פנים אלימות, כפי שבא לידי ביטוי בתקיפת שגרירות ישראל במצרים על ידי מפגינים ב-9 בספטמבר 2011.

המשטר המצרי בעבר לא פעל נגד שיח שנאה זה. חוסני מובארכ שימר את יחסי השלום עם ישראל ואף ביצר את מעמדה של מצרים כמתווכת מרכזית בין ישראל לפלסטינים, אך הוא לא עשה "יחסי ציבור" לשלום עם ישראל. מנגד, הוא התיר חופש ביטוי נרחב לשיח עוין כלפי ישראל ועשה מעט מאוד כדי למחוק ביטויים אנטי-ציוניים ואנטישמיים בכלי התקשורת. ניסיונות להגביל שיח אנטי-יהודי היו תוצר של לחצים חיצונים, בעיקר אמריקאים, ולא נבעו מתוך ניסיון לשנות תודעה.

הגישה הדואלית של מובארכ נבעה מכך שהעמדות העוינות כלפי ישראל שירתו אותו ברמה הפנימית. שתיקת המשטר הייתה חלק מדרכי התמודדותו עם התגברות ההשפעה של גורמי האסלאם, בעיקר האחים המוסלמים, במרחב הציבורי, שביטאו עמדות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. עמדות אלה הצטלבו עם העמדות של כוחות חילונים כמו נאצריסטים, שמאל ואף ליברליים, שהתנגדו למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.

מגמות אלו ממשיכות להתקיים גם תחת שלטונו של אל-סיסי. נשיא מצרים אמנם הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם ישראל, הביע תמיכה בשימור יחסי השלום ואף קידם בברכה את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והאמירויות, אך הוא לא הביע תמיכה בנורמליזציה בתחומים האזרחיים.

הטיעונים ללגיטימציה של אל-סיסי ממוקדים בהיותו המנהיג שיכול להציל את מצרים מאויביה הפנימיים והחיצוניים ולהוביל לביטחון וליציבות. אמנם ההגנה שהוא מבטיח לעם המצרי ממוקדת בארגוני הטרור והאחים המוסלמים, אולם שימור הדימוי של ישראל כאויב פוטנציאלי משרתת טיעונים אלו ללגיטימציה ובעיקר תומכת באוטוריטריות הצבאית.

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית

הסכסוך המתמשך של ישראל עם הפלסטינים והעדר ההתקדמות בפתרון הסכסוך משמש חומר בערה המניע את שיח ההתנגדות כלפי ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש כי הוא לא גורם בלעדי. שיח העוינות כלפי ישראל הוא תוצר של כמה גורמים נוספים:

1. ראשית, התפשטותן והעמקתן של עמדות אנטישמיות ואנטי-יהודיות על ידי גורמים שונים ובראשם הכוחות האסלאמיסטים והאיגודים המקצועיים. חלק מהעמדות הללו בא לידי ביטוי בתקשורת ובמערכת החינוך המצריים.
2. שנית, המדיניות העקבית של השלטון תרמה לכך שהבעת התנגדות לנורמליזציה מהווה כלי בידי כוחות פוליטיים לתקוף את המשטר מבלי שיוגדרו על ידו כבוגדים, או כמי שפוגעים באינטרסים של מצרים ובכבודה.

במלים אחרות, בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום להבעת מחאה "לגיטימית". כך למשל המתקפה הנוכחית נגד רמדאן שימשה הזדמנות לבטא התנגדות למדיניות של מדינות המפרץ, אשר פועלות "בשירות החלום הציוני להנהיג את העולם הערבי״, אך בד בבד היא כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסיו של אל-סיסי עם ישראל ואף הגדרתם כבגידה.

תגובתו של המשטר המצרי הפעם הייתה שונה; לא זו בלבד שהתקשורת לא תקפה את השחקן, אלא שפובליציסט בכיר תקף בעיתון הממסדי "אל-אהראם" את תגובת האיגודים המקצועיים, ולא ראה פסול בקיום הקשר, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר שלא הכירו מלחמות נגד ישראל.

השינוי בעמדת המשטר חשוב והוא מלמד כי המחאה התקשורתית נתפסת גם כמחאה נגד המשטר ועל כן מאיימת עליו. יתכן גם שההסכמים של ישראל עם האמירויות ובחריין, והקשר עם הסעודים, חיזקו את הביטחון של המשטר המצרי.

מוקדם לומר האם תגובה זו מסמלת שינוי בעמדת המשטר כלפי התבטאויות אנטי-ישראליות או אנטי-נורמליזציה. בכל מקרה, תגובה זו מלמדת עד כמה יש למשטר תפקיד חשוב בשינוי השיח כלפי ישראל ובעיצובו. קשה להשוות בין מדינות המפרץ, שם אין איגודים מקצועיים או גורמי אופוזיציה אסלאמיים משמעותיים, ובין מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות, שם נדרש המשטר להתמודד עם כוחות אלה.

בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום למחאה "לגיטימית". המתקפה נגד רמדאן איפשרה לבטא התנגדות למדיניות המפרציות, אך כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסי אל-סיסי עם ישראל

ולכן, ישראל תמשיך להתמודד עם שני סוגים של שלום: זה עם מדינות המפרץ, וזה עם שאר מדינות ערב. התקדמות או פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לחמם את השלום הקר, אולם נדרש כאן גם מאמץ מצדן של המדינות הערביות לקדם את השלום בתקשורת ובמערכות החינוך שלהן.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד״ר בשמת יפת היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל ועמיתת מחקר במרכז לחקר המזרח התיכון ומרכז אסיה