ברק אובמה נכנס לתפקיד נשיא ארצות הברית ב-2009, כשהוא נחוש להיות ההיפך הגמור מקודמו, ג'ורג' בוש הבן. על זה נסובו הבחירות: התנערות משמונה השנים שהדמוקרטים תפסו אז כממשל הרפובליקאי המפלג וחסר האחריות ביותר בהיסטוריה.
ואז הגיע דונלד טראמפ.
לכל ממשל חדש יש נראטיב על עצמו, סיפור שהתפתח במהלך הממשל הקודם ולאורך קמפיינים קשים, לגבי מה הוא רוצה להשיג – ומה הוא רוצה למנוע, להפסיק ולהעלים. כל נשיא חדש רואה את עצמו כתגובה הולמת לקודמו.
אם לא יתרחש מהפך משפטי בלתי סביר בעליל, ג'ו ביידן ייקח לידיו את המושכות ב-20 בינואר, אחרי שזכה – כפי שרבים ציינו – במספר הקולות הגבוה ביותר שקיבל מועמד אי-פעם בהיסטוריה האמריקאית, בבחירות עם שיעור המצביעים הגבוה ביותר ב-120 השנים האחרונות.
רבים בעולם סקרנים מאוד בנוגע לביידן המאופק. העיירה באירלנד שבו נולד הרב-רב-רב סבא שלו, חגגה את בחירתו כבר ביום ראשון. כלי תקשורת מאיראן ועד מקסיקו; מפרו ועד, כמובן, ישראל חפרו עמוק לתוך עברו בניסיון לקרוא בקפה את מה שיתרחש בעתיד הקרוב.
אבל השאלה האמיתית, שרוב העולם רוצה לקבל עליה תשובה, היא לא בנוגע לאופיו של האיש, אלא בנוגע לאופי, לדימוי העצמי ולנראטיב המדיניות של הממשל כולו.
האם הממשל של ביידן, כמו בכהונה הראשונה של ברק אובמה, יגדיר את עצמו על ידי מה הוא לא?
התסכול העמוק שליווה את כהונתו הראשונה של אובמה, לפחות בחזית מדיניות החוץ, נולד מאותה אנטי-בושיות. עד היום, כששואלים אותו על פרס נובל לשלום שקיבל, אובמה מגיב בחיוך ומודה שאין לו מושג למה קיבל את הכבוד הזה דווקא בשנתו הראשונה בתפקיד.
השאלה האמיתית, שרוב העולם רוצה לקבל עליה תשובה, היא לא בנוגע לאופיו של ביידן, אלא בנוגע לאופי, לדימוי העצמי ולנראטיב המדיניות של הממשל כולו
אובמה נכנס לבית הלבן עם נתוני תמיכה גבוהים בישראל ובעולם. ואז הוא איבד פופולריות – בהתחלה בישראל ואז, בהדרגה, במקומות רבים אחרים. כדי להוכיח עד כמה הוא לא בוש, הוא ביקר באיסטנבול ובקהיר בנסיעה הראשונה שלו למזרח התיכון, אבל בחר שלא להגיע לישראל. מקהיר הוא נשא נאום "אל העולם המוסלמי", מתוך אמונה שהדבר שהמזרח התיכון הכי משתוקק לו ב-2009 הוא מנהיג אמריקאי שנשמע קצת אחרת.
שנתיים אחר כך, כשהאביב הערבי סחף זרמים תת-קרקעיים והוביל אותם אל השטח הפתוח, ממשל אובמה נתפס חסר אונים. הדמוקרטים, שמאז ומתמיד היו משוכנעים שמדיניות חוץ מטופשת היא תכונה ייחודית לרפובליקאים, נאלצו פתאום להתמודד עם האפשרות שבמזרח התיכון קורים דברים שאינם חלק מהשיח השגור במכוני המחקר בוושינגטון ובחדשות בטלוויזיה.
בנקודה זו, ממשל אובמה הפנה את המיקוד אל איראן כמרכז הכובד באסטרטגיה החדשה להוציא את ארצות הברית ממעורבות בבעיות האזור, על ידי העצמת הרפובליקה האסלאמית ככוח המייצב של האזור.
עסקת הגרעין ב-2015 לא החלישה את המשטר בטהראן, וגם לא סיימה או החלישה את ההשתלטות האגרסיבית של איראן על אינספור מדינות ערביות, אלא רק עיכבה מעט את השאיפות הגרעיניות של המדינה. אבל היא שינתה את האזור בדרכים שממשל אובמה – שוב – לא חזה.
ממשל שהתחיל עם "אתחול" מנופח של היחסים עם העולם הערבי, הסתיים בהעצמת הנמסיס האסטרטגי של מדינות רבות באזור והיווה זרז לשותפויות ביטחוניות ומודיעיניות בין ישראל לערבים.
הגיוני לגמרי שהדמוקרטים מתגעגעים לימי אובמה. בסוגיות פנים, הצדדים מפולגים בצורה עמוקה ויסודית, ואלו שלא מחבבים את טראמפ מאמינים שהוא עקר מהשורש את הערכים והמוסדות שהם, עבורם, אבן היסוד של הדת האזרחית – דמוקרטיה. בסוגיות של ביטוחי בריאות ורפואה, בית המשפט העליון, הפלות, ואין ספור סוגיות מפלגות נוספות, הצדדים לא יכולים להיות רחוקים יותר מכפי שהם היום.
עסקת הגרעין ב-2015 לא החלישה את המשטר בטהראן, וגם לא סיימה או החלישה את ההשתלטות האגרסיבית של איראן על אינספור מדיניות ערביות, אלא רק עיכבה את השאיפות הגרעיניות שלה
אבל כשזה נוגע למדיניות החוץ, קשה לזהות מה הם הטעמים "הדמוקרטיים" או "הרפובליקאים" במזרח התיכון. שני הצדדים להוטים למשוך את הכוחות האמריקאים ואת המעורבות שלהם מהאזור, ושני הצדדים תומכים בישראל כעוגן אסטרטגי שמייצב את האזור. אפילו אצל אובמה, שיתוף הפעולה הביטחוני מעולם לא נפגע – למרות המאבקים שלו עם המנהיגות הישראלית.
אבל יש שדים שאי אפשר להחזיר לבקבוק. עכשיו, כשצירי הנאמנות והזהות של המזרח התיכון חשופים בפני כל, קובעי המדיניות האמריקאים לא יכולים עוד להתייחס אל האזור בהקשר הצר של הפילוג הדמוקרטי-רפובליקאי.
שלום סעודי וטילים טורקים
הסכמי הנורמליזציה החדשים בין ישראל למדינות המפרץ נמצאים כבר עשור על השולחן – תוצר של שיתוף פעולה ארוך ומעמיק בנוגע לאתגרים הקיומיים האסטרטגיים של ישראל ושל שותפותיה החדשות.
טראמפ לא "תיווך" את ההסכמים, כפי שהציעו דובריו. במקרה של איחוד האמירויות, למשל, נסיך הכתר שייח מוחמד בין זאיד וראש הממשלה בנימין נתניהו, עם הנהון מאופק מריאד, סגרו את החוזה. אבל טראמפ לא ניצב בדרכם – ואפילו סייע בשני אופנים מהותיים.
דבר ראשון, הוא הבטיח לתמוך באינטרסים של שני הצדדים, ממכירת ה-F-35 לאיחוד האמירויות ועד להסרת המשטר הסודאני החדש מרשימת המדינות תומכות הטרור של הממשלה האמריקאית.
דבר שני, מעצם זה שהוא נראה בדרכו להפסיד בבחירות בשבוע שעבר, טראמפ יצק איזו תחושת בהילות לתהליך בניית הברית. עבור אבו דאבי, מנאמה, ירושלים ואפילו חרטום, הדד-ליין של הבחירות היה שעון מתקתק ותזכורת לקחת את כל מה שהם יכולים להשיג מהממשל, שהפך נדיב בחיפושיו אחר ניצחונות טרום-בחירות במדיניות החוץ, לפני שעולה השחר על ממשל ביידן, שנדיבותו ורצונו להמשיך לתמוך בשותפויות החדשות אינם ברורים מאליהם.
איש לא באמת יודע מה מביא איתו ממשל ביידן. איזה כוח יהיה לכנף הפרוגרסיבית של מנגנון קביעת המדיניות החדש? איזו השפעה ועמדות מביאה איתה סגנית הנשיא קמלה האריס לשולחן? דעות משתנות, אינטרסים משתנים. אפילו ביידן הוותיק והיציב עשוי להשתנות – בעיקר אם יילך בעקבות קודמיו בתפקיד, ויתכוונן להריסת כל מעשי קודמו בתור מטרה מרכזית ראשונית.
האם ביידן יהיה להוט להיתפס כאנטי-טראמפ? האם הוא יתמוך בברית בין המדינות הסוניות השמרניות שמתאחדות נגד איראן, ויבקש להפוך אותה להסכם שלום מלא, שישנה את האזור כולו, בין סעודיה לישראל? או שמא יחזור למדיניות של חיזוק והעצמת משטרי האייתוללות כדי להבטיח יציבות?
כשזה נוגע למדיניות החוץ, קשה לזהות מה הם הטעמים "הדמוקרטיים" או "הרפובליקאים" במזרח התיכון. שני הצדדים להוטים למשוך את הכוחות האמריקאים ואת המעורבות שלהם מהאזור
לחלק משאלות המדיניות שאיתן יצטרך להתמודד אין פתרונות טובים – ודאי לא עבור ישראל. מה צריך לעשות עם טורקיה, שמשטרה האסלאמי הוא תאום אידיאולוגי של חמאס? טורקיה להוטה לשלוט באזור, ולצורך העניין מתנגדת למאמצי רוסיה וסין לבסס את השפעתם במזרח התיכון.
לארצות הברית יש עניין אסטרטגי ברור ומשמעותי בחיזוק המעצמות המקומיות כך שיוכלו לעמוד מול הנשיאים פוטין ושי. האם ביידן יעמוד לצד נושא הדגל של האסלאם הסוני הרדיקלי, פטרון חמאס, האחים המוסלמים וכמה מהקיצוניים הפחות נעימים בסוריה – כדי לקדם את האסטרטגיה הגלובלית של אמריקה?
כשהרטוריקה המוסרית מפנה את מקומה לניהול טהור, ייתכן שהנשיא האמריקאי החדש, מסיבות אסטרטגיות הגיוניות לגמרי, ימצא את עצמו מממן את כיפת ברזל בישראל, ובעקיפין – באמצעות פטרונם הטורקי – גם את טילי חמאס שאותם תיירט. ברוך הבא למזרח התיכון, מיסטר פרזידנט.
מה עם הפלסטינים?
אובמה ביקר באיסטנבול ובקהיר במסע הראשון שלו לאזור, ובכוונה – פקידיו הקפידו לומר לישראלים שזה מכוון – התחמק מישראל. זה היה עלבון לא חיוני שפגע בפופולריות שלו בישראל ולא ייצר שום רצון טוב בצד השני.
הוא לחץ על ישראל להקפיא את הרחבת ההתנחלויות ב-2010 כמחווה של "רצון טוב", ומעולם לא הבין מדוע הלחץ שלו על ירושלים, שנמשך שנה שלמה, לא הביא את הפלסטינים לשולחן הדיונים. יועציו לא הבינו שנשיא פלסטיני לא יכול להיראות כמי שדורש פחות תנאים מקדימים למשא ומתן מאשר האמריקאים.
על ידי כך שחייב את הישראלים להקפאה חסרת תקדים של הבנייה בהתנחלויות, אובמה דחף את מחמוד עבאס לטפס על עץ – בדיוק כשחשב שהוא מביא לו סולם שיאפשר לו לרדת.
ככל שאובמה נטה יותר לעבר הפלסטינים – הוא הדף את הפוליטיקה הפלסטינית הרחק מהמרכז הפשרני. לא צריך לאהוב את עמדתו של טראמפ כלפי הפלסטינים או להאמין שנתניהו באמת ובתמים רודף שלום כדי להאמין, כמו רוב הישראלים, שהמדיניות של אובמה עיכבה את השלום יותר מאשר סייעה לקידומו.
טראמפ לא "תיווך" את ההסכמים, כפי שהציעו דובריו. במקרה של איחוד האמירויות, למשל, נסיך הכתר שייח מוחמד בין זאיד וראש הממשלה בנימין נתניהו, עם הנהון מאופק מריאד, סגרו את החוזה
השפעת המדיניות של טראמפ במזרח התיכון הייתה עצומה. ממשל ביידן יחפש דרכים להתנער מאותה מדיניות. אבל ממשל לא יכול לתפקד כשחקן משמעותי במזרח התיכון כשהוא חמוש רק בידע של מה הוא לא רוצה להיות ולעשות.
לביידן יש ניסיון ארוך שנים במדיניות חוץ, אבל הוא יורש אליטת מדיניות דמוקרטית, שיש לה מעט קבלות על הצלחותיה באזור. אם הוא רוצה להצליח יותר מהבוס הקודם שלו, הדמוקרטים יצטרכו להבנות מחדש את האופן שבו הם תופסים את האזור ואת האינטרסים האמריקאים בתוכו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם