ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני אוסוואלד שפנגלר  כתב בחיבורו הידוע "שקיעת המערב" על עליית ושקיעת התרבות כאורגניזם חי, וגרס שמהלך חייה ניתן לחלוקה לארבעה פרקים: ילדות, עלומים, קמילה וזקנה, שהם גם שלבי מהלך חייו של ילוד אישה, או של אביב, קיץ, סתיו וחורף המציינים את מהלך חיי הצמח.

בין היתר הוא טען בספרו זה שצורת המשטר הדמוקרטי המאפיינת את התרבות המערבית, חשופה למעשי שחיתות המזרזים את שקיעתה.

ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני אוסוואלד שפנגלר  כתב בחיבורו הידוע "שקיעת המערב" על עליית ושקיעת התרבות כאורגניזם חי, וגרס שמהלך חייה ניתן לחלוקה לארבעה פרקים: ילדות, עלומים, קמילה וזקנה

כהקבלה מסוימת לתפיסה זו (חרף כל ההבדלים) ניתן להשוות את זה לחיי מדינת ישראל. הלידה היא הקמת מדינת ישראל (ויש שיקדימו להכרזת המדינה את תקופת "הישוב בדרך למדינה" – כעובריות הבשלה ללידה). שני עשורי ילדותה נמשכים עד מלחמת ששת הימים. ומאז: מלחמת יום הכיפורים, המהפך, מלחמת לבנון הראשונה וממשלת הרוטציה הראשונה – הם תקופת עלומיה.

שקיעתה של המדינה על פי הקבלה זו התחילה עם "התרגיל המסריח", כינונה של ממשלת רבין השנייה בסיוע סיעת יעוד, האינתיפדה השנייה כולל "אירועי אוקטובר", ומאז ירידה איטית במורד שהפכה לנפילה במורד תלול בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, (וגם  ברביעית הצפויה בקרוב), שהוציאו לציניות של הפוליטיקאים שם רע. הציניות הזו כוללת את היצירתיות התחיקתית בדמות תפקיד "ראש הממשלה החלופי" תוך תיקון חוק יסוד בשל צרכי השעה הפוליטיים.

המשטר הפרלמנטרי הקואליציוני חסר החוקה והנורמות המחייבות הגיע לשיא שפלותו וחשף את ישראל כמדינה שלאזרחיה אין אמון – לא בכנסת (38% אימון) לא בממשלה (40%)  ובעיקר לא במפלגות (22%).

חוסר אמון זה מתגבר נוכח כישלון ניהול המאבק בקורונה, כשלא טובת האזרחים היא העומדת במרכז, אלא כוחן של קבוצות האינטרס השונות. חוסר האמון מעמיק  בשל גילויי שחיתויות במערכות השונות (משטרה, הפרקליטות – רות דוד, טייקונים וגופי ממשל ועוד) למול חוסר אלטרנטיבה נורמטיבית ראויה לשלטון.

לבגין ולשמיר הייתה אופוזיציה במפלגתם. לנתניהו אין כזו, מה שהפך את הליכוד במידה רבה למפלגת נתניהו. בכל אלה יש בכדי לחזק את תחושת הייאוש והרגשת חוסר מוצא מהדרך בה מתנהלת המדינה.

חוסר חזון אינו רק נחלת המערכת המפלגתית. הוא גם נחלת הפוליטיקה החוץ פרלמנטרית. מחאת היחידים, כמו גם מחאת "אין מצב", מתמקדת בראש הממשלה ונוצר הרושם שהליכתו הביתה תהייה מבחינתם מילוי דרישתם. מחאת "הדגלים השחורים" נגד נתניהו יוצרת מצג שווא, מעצם הגנתם על הדמוקרטיה מפני נתניהו, למרות שמעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית בישראל.

המשטר הפרלמנטרי הקואליציוני חסר החוקה והנורמות המחייבות הגיע לשיא שפלותו וחשף את ישראל כמדינה שלאזרחיה אין אמון – לא בכנסת (38% אימון) לא בממשלה (40%)  ובעיקר לא במפלגות (22%)

למרות שיטת הבחירות וכינונה של ממשלה במשטר פרלמנטרי קואליציוני, לא הייתה בישראל דמוקרטיה ליברלית מעצם היותה מדינה יהודית המכונה גם דמוקרטית, שהיא למעשה אתנוקרטיה, כשמעמד האזרח נגזר לא מעצם אזרחותו הישראלית אלא מהיותו או אי היותו – יהודי.

בנקודה זו חשוב לציין שדווקא בשל המצוקות הכלכליות הקשות, יש תקווה ליצירת התאגדויות בחברה האזרחית בין יהודים, מוסלמים ונוצרים, דוברי עברית וערבית, כל זאת ליצירת ארגונים וכלים כלל ישראלים לבניית חברה אזרחית משותפת ומלכדת, שאולי גם תצמיח פוליטיקה חדשה ואחרת.

האם ממשבר של שנת 2020 יצמחו זרעי המדינה הישראלית, המושתתת על אזרחיה הישראלים, ללא תלות בדתם או מוצאם האתני? האם תקום בעתיד רפובליקה ישראלית?

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.