הקורונה לא יצרה שום דבר מעצמה, היא פשוט חשפה את מה שקורה לחברה ישראלית כבר שנים. השסעים החברתיים (דתי-חילוני, ערבי-יהודי, מזרחי-אשכנזי) משמשים בימים אלה ככלי ניגוח פוליטי יותר מאי פעם. האלקטורט הפוליטי כולו נבנה מסביב למדורת השסע, ולאורה גם מתעצבת לה התפיסה הפוליטית הכוללת של האינדיבידואל. זה חבל וזה כואב.

הקורונה לא יצרה שום דבר מעצמה, היא פשוט חשפה את מה שקורה לחברה ישראלית כבר שנים. האלקטורט הפוליטי כולו נבנה מסביב למדורת השסע, ולאורה גם מתעצבת התפיסה הפוליטית הכוללת של האינדיבידואל

התוצאה הישירה של השימוש בשסעים כחלק ממסע בחירות או תקשורת שגרתית עם ציבור הבוחרים, היא שינוי מערך הציפיות של האזרח מהנציג שלו. בואו נודה באמת הכואבת, חבריי ואחיי היקרים והאהובים (על אמת), מצביעי הליכוד בראשות נתניהו – אתם לא דורשים ממנו עמדות ברורות בנוגע לאסטרטגיית יציאה ממשבר הקורונה, אתם לא דורשים ממנו כלכלה משגשגת, מערכת משפט ואכיפה נקיות כפיים או טוהר מידות ציבורי. אתם גם לא דורשים ממנו שינוי גישה ממשלתית בנוגע לסביבה ומשאבים ירוקים. אתם לא נגד, זה יהיה נחמד אם כל הדברים האלה יהיו, אבל לא את זה אתם דורשים כשאתם שמים מח"ל בקלפי. לא זה מה שמפעיל אותכם, לא לסוגיות כאלה הכאב מתנקז. אתם גם לא דורשים ממנו שישכין שלום ואחדות בעם המצולק והכאוב שלנו.

פתאום האסימון נפל לי. אתם דורשים ממנו רק להיבחר שוב ושוב ושוב, כי אתם גאים בו. זה כמו שזוג הורים ממש גאה ואוהב את הבן שלו אבל במקום להציב לו גבולות ולחנך אותו הם מאפשרים לו להתפרע. אתם גאים בביבי כי הוא מטריף את האשכנזים. הוא מוציא אותם מדעתם, נוכחותו בבית בבלפור מוציאה אותם משווי משקל, עד כדי כך שהם מסוגלים לשבות רעב, לשנות את שגרת חייהם לגמרי ופשוט להחזיק שלט ולא להרפות.

כאשר אלקטורט פוליטי נבנה לנוכח שסע עדתי מדמם – זו התוצאה. כהונה של מנהיג פוליטי נקשרה עם זהות אישית ואופי של אנשים. כל עוד הכהונה בתוקף, זה אומר משהו על הזהות של מי שבחר בו. ומי שיצר את הקשר הזה הוא לא אחר מאשר קוסם השיווק הפוליטי, אחד הבכירים בעולם במקצוע, בנימין נתניהו. כולם חושבים שהוא מנהיג אג'נדה של "המדינה היא אני". אני חושב שהאג'נדה שהוא מוביל היא "אני הוא מי שבחר בי".

מה היופי בשיטה הזאת? שאני הוא מי שבחר בי, אבל לא האינטרסים שלנו. הם דווקא לא חופפים. מה שנכון וטוב לבוחר, הוא לא מה שנכון וטוב למנהיג הפוליטי, לביבי. אז איך בכל זאת הם נפגשים? מה שביבי מסמל לבוחרים שלו (לבוחריו הישירים, לא למצביעי הגוש) הוא ניצחון יום יומי ומתמשך על האליטות האשכנזיות.

כהונת מנהיג פוליטי נקשרת עם זהות אישית של אנשים. כל עוד הכהונה בתוקף, זה אומר משהו על זהות מי שבחר בו. ומי שיצר את הקשר הזה הוא לא אחר מקוסם השיווק הפוליטי, אחד הבכירים במקצוע, נתניהו

תשמעו נאומים של חברי כנסת מהליכוד, תשמעו פרשנים תומכי נתניהו, הם אומרים את זה בקול רם וברור; שלטון מפא"י הצבוע, אשכנזים-שמאלנים-תל-אביבים לא מפרגנים לראש ממשלה שמביא הסכמי שלום, שגשוג ופריחה, חמוצים-הייטק-עשירים-צפון תל אביב לא חשובים, התקשורת צבועה, לבנה, מגמתית, מגויסת.

כל עוד השיח הפוליטי בישראל ממשיך בכיוון הזה, החיסון אולי יציל אותנו מהקורונה, אבל לא יציל אותנו מעצמנו. בשבוע אחד נשחטו שתי פרות קדושות. השואה והשכול, אחד מצד מפגין תומך נתניהו והשני ממפגין רק לא נתניהו.

אתם לא שמים לב? מדינה שלמה נלקחה כבת ערובה על בסיס ויכוח סימבולי סביב איש אחד. המשמעות היא אחת – אנחנו בוחרים להבעיר את המועדון כולו במקום לייצר שיח אחר, במקום לנסות ולהתרכז בשאלות כמו: מה זה אומר להיות ישראלי? מה הם הדברים הישראלים שעושים לנו טוב וגורמים לנו להרגיש חלק? למה השיר "סע לאט" של אריק איינשטיין עושה לי צמרמורת קלה ודמעה חנוקה, והשיר "לקנות לך יהלום" של אייל גולן, או "אהבת חיי" של חיים משה תמיד מרימים אותי?. זה דווקא מוביל לנקודה אחרת, שהתרבות חייבת כבר להיפתח. היא יכולה להיות גורם מאחד בשעה כל כך מצולקת ובוערת, התרבות היא הגורם שאנחנו כל כך זקוקים לו.

בשיאה של מלחמת העולם השנייה שרים ויועצים נכנסו בדחיפות לצ'רצ'יל ואמרו לו שיש חוסר בציוד רב וכי צריכים תקציב ומהר. צ'רצ'יל הקשיב ושמע מהם כי לפי חישוביהם, התקציב הפנוי היחיד הוא זה שיגיע מקיצוץ במשרד התרבות. צ'רצ'יל השיב להם בשאלה: אז בשביל מה אנחנו נלחמים?

יועד צור לומד תואר שני בשיווק בינלאומי בלונדון, מעצב ופרסומאי. בוגר שנקר ובית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב בחוג לפילוסופיה ולספרות.

אם העבודה, חולדאי-ניסנקורן (הישראלים), עופר שלח (תנופה), ירון זליכה (הכלכלית) ורסיסי תל"ם והגמלאים יצליחו לגבש רשימה אחת, ייתכנו 10 עד 14 מנדטים לרשימה מאוחדת זו.

יש עתיד הפתיעה בסקר חדשות 13 השבוע. 18 מנדטים. בשיתוף ציפי לבני, חוזה הסקר נסיקה עד ל-22 מנדטים.

מרצ עם 4 מנדטים בסקר. חייבת להיזהר מאחוז החסימה. המשותפת עם 10 מנדטים בכל הסקרים. אין ספק שנתניהו ומנסור עבאס קלעו אותה למשבר. אבל אני מאמין שהמפלגה הזו יכולה להפיק 12 מנדטים בסופו של יום.

בהנחה שניתן למצוא פתרון לסוגיית גנץ (4 מנדטים בסקר לכחול-לבן. אסור לאבד אף טיפה), ייתכן שהגוש המפוצל שמכונה שמאל-מרכז יצליח לנסוק ולהרים את ראשו מהתהום אליה נקלע.

בהנחה שניתן למצוא פתרון לסוגיית גנץ (4 מנדטים בסקר לכחול-לבן. אסור לאבד אף טיפה), ייתכן שהגוש המפוצל שמכונה שמאל-מרכז יצליח לנסוק ולהרים את ראשו מהתהום אליה נקלע

במילים פשוטות: עד היום גרפו מכלול המפלגות דלעיל (שיש ביניהן לעתים מרחק עצום ובכל זאת נתאמץ ונכנה אותן מעין גוש מרכז-שמאל) בכל הסקרים 39-40 מנדטים.

עכשיו ניתן לדבר על 47 מנדטים בסקר האחרון של חדשות 13 (עד כמה שהוא מדויק) ובמצב של איחודים נכונים וסתימת הפירצות שעלולות להביא לריסוק אחת המפלגות מתחת לאחוז החסימה, אפשר לדבר על 50-52 מנדטים לכל היותר לגוש המרכז-שמאל.

זה לא המון. אבל זו לא הקטסטרופה שהצטיירה בעקבות צעדי גנץ-אשכנזי ופרץ-שמולי שריסקו את המרכז והשמאל הציוני, ובעקבות צעדו של מנסור עבאס שפגע מאד במשותפת (הן גנץ-אשכנזי, הן פרץ-שמולי והן עבאס עברו על הכלל היחיד שאסור לעבור עליו: משא ומתן עם נתניהו. מגע עם המנהיג הרעיל והשקרן, למדו נבחרי הציבור הללו, פירושו ריסוק מפלגתך וקריסת הגוש הפוליטי שלך תמורת הבטחות כוזבות על הקרח שהנוכל לא יקיים לעולם).

עדיין מדובר ברוב ימני מובהק (במיוחד בציבור היהודי). אבל לפחות הגורמים שמתנגדים לשלטון נתניהו זוכים בנתח משמעותי יותר:

לצד אותם 50-52 מנדטים (נניח) של המרכז-שמאל (אם יחדל מפיצולי ההתאבדות ויתאחד כאמור לעיל), ישנם 6 מנדטים של ישראל ביתנו. כך נגיע ל-56 עד 58 מנדטים בולמי נתניהו. וכן ישנם 12-14 מנדטים פוטנציאליים של סער (אגב, נתניהו עדיף מסער מבחינה מדינית. אף שאני רחוק משניהם מרחק שנות אור).

המשמעות היא 68-72 מנדטים למתנגדי נתניהו. במצב כזה, תוכניתו לכונן ממשלת חסינות-התגברות לא תצא לפועל. באמתחתו יהיו מפלגות שמספר נציגיהן בכנסת יסתכם במתחם שבין 48 ל-52 מנדטים בלבד. אני כולל את ימינה בגוש זה, מפני שחרף כל הרעש והצלצולים, ימינה של בנט-שקד תצטרף לממשלת נתניהו-חרדים ולכן ניתן למקמה בגוש נפסד זה.

המשמעות היא 68-72 מנדטים למתנגדי נתניהו. במצב כזה, תוכניתו לכונן ממשלת חסינות-התגברות לא תצא לפועל. באמתחתו יהיו מפלגות שמספר נציגיהן בכנסת יסתכם בין 48 ל-52 מנדטים בלבד. כולל ימינה

הכל מעט בעייתי לניתוח וחיזוי. במידה רבה, מדובר בניתוח שמושתת על סקר אחד בערוץ 13 ועל הנחה שניתן בכלל לאחד בין המפלגות השונות, לא לשמוט שום טיפה מתחת לאחוז החסימה, ולהצליח לגבש 50 מנדטים בערך לגוש המרכז-שמאל שעמד עד היום על 40 מנדטים במקרה הטוב בכל הסקרים.

אז נסכם:

מצד אחד, זכיית מירב מיכאלי בבחירות לראשות העבודה היא חדשה מעודדת שמפיחה מעט רוח חיים במפלגה החבוטה. במותג החבוט. וגם בגוש כולו.

מצד שני, סקר חדשות 13 נראה בעייתי, מפני שהוא מעניק לש"ס ויהדות התורה 13 מנדטים בלבד, בעוד שבפועל קשה לראותן זוכות ביחד בפחות מ-16 מנדטים תומכי נתניהו.

חייבים להודות:

קשה לראות את מתנגדי נתניהו מגבשים קואליציה וממשלה חלופית. אף שאין לדעת.

עם זאת, מתגבשת לה תקווה זהירה שגם נתניהו לא יוכל לכונן את קואליציית הבלהות שלו.

ולפתע גם מעט אור בקצה המנהרה. מעט אור בוקע: המרכז-שמאל נוסק מ-39 מנדטים עלובים בסקרים ל-47 מנדטים בסקר האחרון. וזאת עם פוטנציאל חיבורים נכון שיכול להניב 50-52 מנדטים לגוש החבוט והמפוצל כאמור לעיל.

בכל מקרה, חשוב להשאיר את בני גנץ על הגלגל חרף מעשהו ההיסטורי העגום של כניסה לממשלת הנכלוליות. למה? כי בהעדר הכרעה בבחירות הקרובות, נגיע למערכת בחירות חמישית. כך או אחרת, נתניהו יכול למשוך בראש ממשלת מעבר עד נובמבר 2021. לא יותר.

קשה לראות את מתנגדי נתניהו מגבשים קואליציה וממשלה חלופית. אף שאין לדעת. עם זאת, מתגבשת תקווה זהירה שגם נתניהו לא יוכל לכונן את קואליציית הבלהות שלו

אם לא יקים ממשלה בראשותו בנובמבר 2021, תפקידו עובר אוטומטית לגנץ. בתנאי שגנץ נותר חבר כנסת. כך שלמרות הרצון של רבים להענישו פוליטית, יש לשמור על גנץ בכנסת. משתי סיבות:

האפשרות שפתאום יחליף במקרה את נתניהו אי שם בנובמבר 2021 וכן הצורך להימנע בבחירות הקרובות משמיטת עשרות אלפי קולות מרכז אל מתחת לאחוז החסימה. שמיטה שכזו עלולה להניב 61 מנדטים לגוש נתניהו-ימינה-חרדים.

וזו עלולה להיות קטסטרופה גדולה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

מאז תקופת דיווחי הטלוויזיונים של שלומי אלדר לא היה מי שידווח כמוהו על מה שחושבים הפלסטינים ומה קורה בחברה הפלסטינית. עיתונאים עדיין יש, כמו למשל עמירה הס (שגם כתבה ספר על תקופת שהותה בעזה) וגדעון לוי המתמקד בעוולות ספציפיות.

ספרו של אוהד חמו "פני השטח"

אוהד חמו כתב ספר קריא, מעניין ומכיל מידע לא מועט, הגם שנכתב כספר דיאלוגים ולא כמחקר ממוסמך. כבר בעמ' 13 הוא כותב דברי טעם על השלטים בכניסה לרשות הפלסטינית –

"דרך זו מובילה לשטח A  בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה  עבירה פלילית".

חמו מעיר שלעיתונאים בעלי תעודת לע"מ הכניסה היא חוקית ומותרת, ומביא מדברי קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים:

"אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס כבר היו עושים איתם".

חמו מצטט קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים: "אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס היו עושים איתם"

העבודה בשטחים מלאה באתגרים ייחודיים, מסביר חמו,

"הראשון שבהם וכנראה גם המשמעותי ביותר הוא הקושי לייצר מקורות עיתונאים המבוססים על מערכת של אמון, ולעיתים אף ידידות" (עמ' 14).

מיותר לציין את הסיבות לחשדות ולחוסר האמון.

חמו המסביר שמטרת הספר היא:

"להיות מעין מורה נבוכים לעולם המקביל שמתקיים לצדנו. אינני מתיימר להביא לכאן מסמך אקדמי. מטרתי היא לספר על הפלסטינים מנקודת מבט  אישית לגמרי שנשענת על מפגשים, שיחות ולעיתים על קשרים וחברויות יוצאי דופן שנטוו במשך כמעט שני עשורים. אני רוצה להכיר את הזירה הפלסטינית, לפרק את המבנה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים את החברה, את מקורות המוטיבציה שלה ואת מניעיה"(עמ' 16).

חמו פוגש מגוון של אנשים מכל הארגונים ומקבל מגוון של דעות, חלקן אף מפתיעות. כך למשל הוא קיבל הודעה מחבר הלשכה המדינית של חמאס בעת מבצע "צוק איתן" שאמר לו כי:

"הדרישה שלנו לגבי עזה היא לפתוח אותה לעולם. תסירו את המצור שהטלתם עליה מאז שעלינו לשלטון, פתחו את המעברים הימיים והיבשתיים, תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה – ותשקוט הארץ עשר שנים" (עמ' 22).

לצד הבאת דעות אנשי חמאס הוא גם מביא את הביקורת עליו ומתברר:

"שבשנים האחרונות גוברים קולות הביקורת הפנימית בעזה על מה שנתפס כהיווצרות שתי חברות בלתי שוויוניות: שכבה דקה של אדוני הארץ המקורבת למנעמי השלטון ומולה המוני העם" (עמ' 32).

אולם מה שמדהים היא תפיסת החברה האזרחית החדשה, ההולכת ונרקמת בעזה ובגדה, שעל חזונה שמע חמו מצעיר עזתי, אשר הוא וחבריו עושים עבודה כדי:

"להפסיק את ההאשמה האוטומטית כלפי ישראל. אנחנו פועלים בבתי ספר רבים…האתגר הגדול שלנו הוא תכנית הלימוד בעזה, ששנאת היהודים והקריאות להרוג אותם הם חלק בלי נפרד ממנה…האזרח בעזה צריך לראות תמונה שלך יושב על חוף הים בבגד ים עם משקה ביד, נהנה מהחיים…הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים …אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות  יחד כדי למסמס את זה" (עמ' 33, 34).

צעיר עזתי: "הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים. אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות יחד כדי למסמס את זה"

ההתנגדות לחמאס איננה תאורטית אלא גם מעשית. כך למשל צעירה עזתית מספרת לחמו:

"יש גם משפחות שלמות, מחמולות גדולות, שבניהן נורו ונהרגו על ידי תנועת חמאס והן ממתינות לרגע שיוכלו לנקום בה" (עמ' 52).

בהקשר זה ביחס לפעולות נגד הגדר מסביר חמו, שחמאס עודד צעירים ובעיקר אימהות להגיע אל הגדר גם בתשלום שכן אלו נוהגות להביא איתן את ילדיהם,

"חלק גדול מ-240 האוטובוסים שפועלים בעזה הולאמו לטובת הפרויקט החדש. הנהגים שהעזו לסרב, נתקלו באיום שרכבם יוחרם" (עמ' 53).

אין קול אחד ביחס לאפשרות הפתרון המדיני. מחד מסביר חמו את משמעות האמונה בחמאס  הגורסת כי:

"החולשה כעת היא זמנית, בדיוק כמו העוצמה הישראלית – זה הנרטיב הרווח, לא תעלול לשוני כי אם אמונה יוקדת. אחרת איך אפשר להמשיך?",(עמ' 65).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו נסוגה ישראל תחת לחץ הפיגועים של חמאס. בבחירות בשנת 2006 לפרלמנט ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת הפת"ח. לחמאס הייתה אמנה שנכתבה באוגוסט 1988  ובמאי 2017 נוסף אליה מסמך העקרונות, שהיה חזון עדכני בר שינוי ש"נראה מתון ופרגמטי הרבה יותר", לעומת הגי'האד כחובה דתית באמנה, והיות פלסטין כאדמת וקף אסלאמי, שאין אפשרות לוותר עליה.

בעוד שבמסמך העקרונות אין פלסטין אדמת וקף אסלאמי,

"ההתנגדות איננה מתוארת כחובה דתית אישית והג'יהאד מוזכר פעם אחת בלבד במסמך החדש. גם האנטישמיות הספוגה במסמך המקורי התחלפה באנטי ציונות, והעוינות ליהודים פינתה מקומה לביקורת כלפי האויב הישראלי" (עמ' 73).

אולם  בשיחות עם אנשי חמאס מתברר שהפיוס עדיין רחוק, ולשאלה מה יהיה בתום ההודנה מקבל חמו תמיד את התשובה –

"נשאיר את זה לדורות הבאים" ,

וכשהוא שואל על אפשרות סיום הסכסוך עכשיו, הוא נענה במילים:

"זה לא יקרה לעולם".

הסוקר ד"ר שקאקי מסביר בשיחה, שלהסכמת חמאס למדינה פלסטינית בגבולות 1967 אין חידוש, באשר הם לא התנגדו  למדינה זמנית.

"אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב, לא רק שזה איננו הצעד האחרון מבחינתם, אלא מדובר בפתיחה בלבד, הצעד הראשון בדרך לשחרור כל פלסטין" (עמ' 74).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו ישראל נסוגה מלחץ פיגועי חמאס. בבחירות לפרלמנט ב-2006 ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת פת"ח

ואם המסר הזה אינו מספיק ברור, מובאת שיחה עם לא פחות ולא יותר מאשר איסמעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית של חמאס) שבשיחה עמו בשנת 2006 שאלו חמו איך הוא רואה את סוף הסכסוך ונענה:

"בסופו של דבר נכבוש אתכם, היהודים…דרושים לנו בעיקר צבר וצומוד (סבלנות ועמידה איתנה)" (עמ' 75).

אך מול תפיסות אלו ניתן לעמוד על גישות שונות כפי שעלו בשיחה עם אנשי חמאס, כולם אסירים משוחררים. הראשון שפתח אמר:

"השינוי הראשון שחוויתי ביחס אליכם הישראלים שהוא ההבנה שאתם בני אדם ויצירי האל, ממש כמונו" (עמ' 80).

אחר אמר לא פחות ולא יותר מאשר:

"פיגועים לא ישחררו את פלסטין…מה הרווחנו מהפיכת האינתיפאדה לצבאית? שום דבר"(עמ' 81).

ומהי מסקנת חמו מדברי אנש/י חמאס?

"ככל שהעמקתי חקור וצללתי לנבכיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית- חמאס, גברה בי ההבנה כי ישראל תישאר לעולם גוף עוין וחריג שאין להסכין עם נוכחותו וחובה להילחם בו עד חורמה. בניגוד לתנועת פת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87).

לא ניתן להקיף את כל הסוגיות בהן עוסק ספר זה. אציין בין שאר הסוגיות את סוגיית הנכבה וזכות השיבה (עמ' 211- 214),  כמו גם היחס למשתפי פעולה עם ישראל (עמ' 226- 231, 248-252), ומה קורה כשמשתף הפעולה הינו ממשפחת רג'וב (עמ' 233-239).

אך למרות הפסימיות יש בספר גם אופטימיות לא מעטה. כך למשל כששאל חמו סוחר עזתי האם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין השיב זה בזו הלשון:

"ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה" (עמ' 267).

כששאל חמו סוחר עזתי אם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין, השיב: "ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה"

ברם גם דברים  אלו מתגמדים ביחס לדברי תושב קלקיליה המנסה נואשות להשיגאישור כניסה לישראל:

"'אני רוצה להיות חלק ממדינת ישראל. הדבר הכי משמעותי אצלכם הוא שאתם מדינת חוק וזה הכוח הגדול שלכם. המוסדות יותר גדולים מהאנשים, בניגוד אלינו ששם זהות האדם חשובה מהמוסד', קבע ונגע באחד הפצעים הפתוחים בשטחים: השחיתות הממוסדת חוסר היכולת לבוא חשבון עם מחולליה" (עמ' 269).

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.