לאחרונה אני עובר אפיזודה דיכאונית.
אני מעדיף את השימוש במונח "עובר אפיזודה דיכאונית" על פני השימוש במונח "אני בדיכאון". אני חושש שאם אקרא אחר-כך בכתבה את המשפט ההחלטי והחד-משמעי הזה, "אני בדיכאון", אכנס לדיכאון.
אה, רגע… בעצם…
אני יודע שאני לא לבד בעניין הזה, כלומר – עניין הדיכאון. יחד אתי מצויים בדיכאון בכל רגע נתון עוד 322 מיליון אנשים עצובים בכל העולם, לא כולל את רגינה פליישמן מרחוב התמרים 5' ברעננה שהיא ממוצא פולני, ועל כן אצלה לא מדובר בדיכאון כאפיזודה חולפת אלא במצב קיומי.
סוג של ייעוד, אפילו.
את המספר 322 מיליון מדוכאים הוצאתי מנתונים של ארגון הבריאות העולמי. הארגון גם טורח לציין שמבין 322 מיליון הדיכאוניים, החלק הגדול נמצא בארצות דרום מזרח אסיה.
בדקתי איך מסביר או מנמק ארגון הבריאות העולמי את העובדה שבדרום מזרח אסיה יש הרבה יותר דיכאוניים מאשר במקומות אחרים, אז ההסבר של הארגון פשוט – יש בדרום מזרח אסיה הרבה יותר אנשים מאשר במקומות אחרים.
ככה לפי הארגון.
באוזניי הדבר נשמע הגיוני – שככל שיש במקום מסוים יותר אנשים גדל הסיכוי שיהיו בו יותר דיכאוניים. עד כדי כך נשמע לי הדבר הגיוני, עד שאני כמעט משוכנע שבמקומות מסוימים במדבר סהרה ואולי גם במשטחי הקרח השוממים של אנטרקטיקה – מספר הדיכאוניים נמוך מאוד.
אבל רק שם – כל מקום אחר בעולם מלא בהם. האמינו לי.
הגם שאינני שולל את האפשרות שיש בסהרה ובאנטרקטיקה גמלים דיכאוניים ופינגווינים מדוכדכים, ואפילו מדוכדכים מאוד. לך דע.
* * *
לדעת שאני חלק מקהילה המונה 322 מיליון איש בעולם נותן לי הרגשת שייכות. זוהי קהילה עוצמתית. עוצמתית אפילו יותר מהקהילה היהודית, האמינו או לא. יהודים יש בעולם רק כ-15 מיליון – איך אפשר בכלל להשוות!?
לא ייפלא על כן שכששואלים אותי איך אני מגדיר את עצמי, אני עונה: "קודם כל דיכאוני, אחר-כך כל השאר".
אני דיכאוני גאה.
כשקראתי שיש בעולם כ-322 מיליון דיכאוניים, מיד עלה בדעתי שמספרנו עולה אפילו על מספר הלהט"בים בעולם, שמספרם מוערך ב-266 מיליון איש. על כן חשבתי, בהמשך לזאת, שמן הראוי היה שגם אנחנו הדיכאוניים נקיים מצעד שנתי – הגם שברור לי שזה צפוי להיראות יותר כמו מסע לוויה המוני – אוסף של אנשים מדוכדכים הצועדים בדממה ובראש מורכן. אני מתקשה לראות בדמיוני במצעד הזה צבעים עליזים וססגוניים ומוזיקה רמה – יותר משהו כמו ארון מתים והרבה בגדים שחורים ועליצות כללית של בית הלוויות "שער הרחמים" שבבית-העלמין.
להבדיל מלהט"בים, דיכאוניים מתקשים להסתתר בארון, שכן בניגוד ללהט"בים, שרובם נראים ככל אחד אחר, את הבעת הנכאים על פניו של הדיכאוני ניתן לזהות מרחוק.
מה זה מרחוק? מקילומטר, נגיד.
עד כדי כך ניתן לזהות אותה, עד שאנשים שמבחינים באדם דיכאוני מבין מכריהם המתקרב לעברם ברחוב, ממהרים לעבור לצד השני של הרחוב, מחשש שהמפגש יסתכם בסיפורי עמק-הבכא של הדיכאוני וסופו ששני הצדדים ייפרדו זה מזה בבכי קורע לב – מי צריך את זה?
מה שגורם שאנחנו הדיכאוניים מרגישים מנודים יותר ומופלים יותר לרעה מלהט"בים כיום. ואין בכך כל פלא – רק הגיוני הוא שאדם סביר ונורמלי יעדיף להיות במגע עם עליזים מאשר עם דיכאוניים.
* * *
אין לנו במה להתבייש בקהילת הדיכאוניים – יש לנו כמה וכמה סלבס מוצלחים ומצליחים, שהתרומה היחידה שלהם למצב הרוח שלי היא שאני נכנס לדיכאון כשאני משווה את ההצלחה שלהם בחיים לחוסר ההצלחה שלי.
אבל אני כבר יודע לומר כיום שהשוואות כאלה הן חלק אופייני מאורח חשיבה דיכאוני – עניין מקובל הוא שאנשים דיכאוניים מפחיתים בערך עצמם, חשים חוסר ביטחון כללי ותופסים את עצמם ככישלון בחיים. הבעיה בכל זה היא שאינני יודע לומר כיום אם באמת אני כישלון בחיים או שרק בגלל הדיכאונות אני מרגיש ככזה.
סססאמו – מדכא לאללה, העניין הזה.
ג'ים קארי, רובין וויליאמס, קתרין זטה-ג'ונס, הנסיכה דיאנה, ג'ון האם, הקומיקאית שרה סילברמן, אומה תורמן, מרק טוויין בזקנתו, טולסטוי בשנותיו האחרונות, אברהם לינקולן, ג'יי קיי רולינג (אולי גם הארי פוטר – לך דע), ועוד רבים וטובים – הרשימה מתארכת, יש בינינו הרבה סלבס מוכרים וידועים, וזה מבלי שעדיין ספרנו את אלו שלא יצאו מהארון.
כשמדובר בדיכאוני שעדיין לא יצא מהארון אני מדמיין שמדובר בארון מתים או בארון מסוג "בילי" מתוצרת איקאה – שני הארונות מדכאים באותה המידה, אני חייב לציין.
אבל אם כבר מניתי סלבס מבין הדיכאוניים מתוך ניסיון להראות שאני משתייך לקהילה גאה שאין מה להתבייש בה, זה המקום לציין שבעיני החשוב מכל האישים הידועים בקרב קהילת הדכאונים – הסלבס – הוא קהלת. אותו קהלת שיש הסוברים שהוא המלך שלמה.
האיש הדיכאוני הזה כתב ספר שנקרא על שמו, קהלת.
ספר קהלת הוא התנ"ך של הדיכאוניים.
בלי קשר לדיכאון, ספר קהלת היה והינו עדיין בעיני הגדול בספרים שנכתבו אי-פעם – עניין של דיעה אישית, כן? הוא מבטא במלוא עירומה את האמת של הקיום האנושי, את חוסר התכלית שבקיום זה, את השרירותיות, את חוסר ההיגיון וחוסר הטעם, ואת הלעג לגרגר האבק האנושי המזהם את החלל באמונתו שהוא נזר הבריאה ושיש לו חשיבות כלשהי ביקום.
מדכא, לא?
מעת לעת אני לוקח את ספר קהלת ליד וקורא בו, וחושב: "איזה מזל שבתקופתו של קהלת הציפרלקס עדיין לא הומצא. איזו יצירה גדולה הייתה אז האנושות מפסידה".
שהרי אדם שמדבר בימינו כמו קהלת מיד נותנים בו מנה הגונה של משככי דיכאון מסוג SSRI, פרוזאק או ציפרלקס או סרוקסט או הדומים להם, וכל המחשבה הדיכאונית הפורייה הזו שפרושה לה בין דפי הספר הולכת לאיבוד, מתמוססת ואיננה.
אם אינכם מאמינים לי שקהלת הוא אבי-אבות הדיכאוניים, נסו לקרוא קצת בספר. קחו למשל את המשפט הבא: "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה (=עדיין). וטוב משניהם את אשר עדן (עדיין) לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש".
נו??? יש בקהל מישהו דיכאוני שלא חושב ככה פעמיים ביום? או לפחות פעמיים בשבוע?
ומה עם זה? – "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו. טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה" – ואתם התפלאתם כשכתבתי כאן לפני כמה שבועות שלוויות הן האירוע החגיגי האהוב עלי ביותר?
אז יש לי גיבוי מקהלת, חבר'ה. עכשיו זה רשמי.
* * *
יש סברה שהדיכאון נובע מרמה נמוכה של סרוטונין בסינפסות. הסרוטונין הוא מוליך עצבי – נוירוטרנסמיטר – חשוב ומשמעותי. הוא מעביר מידע באמצעים אלקטרו-כימיים מתא עצב אחד למישנהו, תאי-העצב אשר במוח, דרך מירווח שביניהם שנקרא סינפסה.
ההנחה המקובלת היא שככל שכמותו של הסרוטונין יורדת, הפעילות האלקטרו-כימית הזו שבין תאי-העצב יורדת אף היא, והאדם נעשה מדוכדך עד מדוכא. כדי לייצר את הסרוטונין הגוף זקוק לקבל חומרי מוצא ובניין מבחוץ לו, שכן ברגיל אלו אינם מצויים בו במידה מספיקה, גם אצל לא דיכאוניים, רוצה לומר.
אפשר לקבל את חומר הבניין באמצעות אכילה, למשל. את חומר המוצא של הסרוטונין, חומצה אמינית בשם טריפטופן, שממנה נגזר החומר 5 הידרוקסי-טריפטופן, שממנו הגוף יכול לייצר סרוטונין ולהעלות את רמת הסרוטונין בסינפסות במוח, אפשר למצוא למשל בקפסולות כתוסף מזון – או בבשר-עוף.
על כן אמר לי פעם מי שאמר שאם אוכל בשר עוף ארגיש יותר טוב.
מאוד ייתכן שמי שאמר לי זאת היה ממועצת הלול, כי אני מניח שחיסלתי מאז ועד היום כמה לולים מסחריים של עופות, כולל שני לולים בגדה אחרי שהעופות בארץ אזלו. אין הרבה זאבים בעולם שיכולים לספר שאכלו כמות של עופות כמו שאכלתי אני. לפעמים בלילה אני חולם שאני מטיל ביצים בגלל כמות העופות שמסתובבים לי בבטן.
עליזות ושמחה בחיים לא ראיתי מזה, אני חייב לציין. אבל טבעונים וצמחונים ישמחו לדעת שאני עלול להקיא כיום אם אני רואה עוד עוף אחד שמסתובב בגריל.
לעומת זאת לפעילות ספורטיבית – אם עושים אותה באינטנסיביות סבירה ולאורך זמן – יש הצלחה רבה בהעלאת רמת הסרוטונין בגוף ובדיכוי דיכאון וחרדה, והעניין הזה מוכח: מספרים שהיה פעם דיכאוני אחד שהצליח לקום מהמיטה ולהתחיל לעשות פעילות ספורטיבית שהלכה ונעשתה יותר ויותר נמרצת, עד שבסופו של דבר אפילו התחרה בתחרויות מרתון ואיש-הברזל, ונפטר לחלוטין מן הדיכאון. זה החזיק יפה, העניין, עד שיום אחד הגיע למקום שלישי באחת התחרויות ולא למקום הראשון. בעקבות זאת הוא נכנס לדיכאון.
עכשיו הוא צריך להתחיל הכל מהתחלה.
בינינו הדיכאוניים השם שלו עדיין עובר מפה לאוזן בלחש ובהמון הערצה. זאת אומרת – בתקופות שיש בנו די אנרגיה לחשוב עליו. כי מרביתנו בשלב ההוא של הדיכאון שבו עדיין מחפשים את המוטיבציה להזיז את התחת כדי לצאת מהמיטה ולהגיע למקרר, או לפחות לשירותים.
* * *
מתישהו קרה אצלי בעניין זה מהפך.
ב-9.9.2001, יומיים לפני קריסת מגדלי התאומים, קרה אירוע משמעותי בחיי – בתי שהייתה אז בת 18.5 וחיילת בצה"ל נפגעה בתאונת דרכים ביציאתה לחופשה ושכבה שלושה חודשים ללא הכרה. נאמר לנו אז שהיא נפגעה בפגיעת ראש קשה.
התחלתי ללמוד ולהתעמק בקריאה על המוח, לנסות להבין את מהות הפגיעה של בתי ולנסות להבין אם יש משהו שבו אוכל לעזור לה. הלימוד נמשך מאז ועד היום, כבר שמונה-עשרה שנה, וימשיך כנראה כל עוד אהיה בהכרה.
הלימוד כלל וכולל האזנה וצפיה בהרצאות וקורסים שלמים בפיזיולוגיה של המוח שאוניברסיטאות שונות – אמריקאיות ואנגליות וגם במקרה אחד האוניברסיטה העברית – העלו ליוטיוב, קריאה של כל ספר בנושא זה שהצלחתי להניח עליו את ידי, מאמרים, מחקרים וכל מה שיכולתי להשיג.
תוך כדי לימוד זה, ומבלי שכיוונתי לכך מלכתחילה, פיתחתי אט-אט תובנות משלי לגבי היווצרותם של מצבי חרדה ודיכאון – שהרי אלו מקורם במוח האנושי.
התמקדתי בשלב זה של הלימוד בחלקי המוח הידועים כמערכת הלימבית והקורטקס הקדם-מצחי – שתי מערכות שהאחת בהן היא קדומה והולכת אחורה ארבעה עד שבעה מיליוני שנים, והיא פועלת כמערכת אוטומטית קדומה ולא מודעת כפי שפעלה בעבר תמיד, והשנייה מערכת מודעת-כביכול, מילולית-בחלקה, ומאוחרת מאוד בהתפתחות. שתי אלה והאינטראקציה שביניהן מייצרות בין השאר את מה שאנו חווים כדיכאון וחרדה.
השלב הבא שניסיתי להגיע אליו היה להתערב באינטראקציה הזו – שבין המערכת הלימבית והקורטקס הקדם-מצחי – ולעכב החמרת הליכים של חרדה ודיכאון. וכך פיתחתי דרכים משלי להתערבות הזו, מתודה המתבססת כולה על תכונותיו של המוח ואין בה מקום ל"נפש", "נשמה", וכו'.
האדם הראשון שניסיתי את המתודה הזו עליו הייתי אני – ממצב שבו הייתי נתון פעם, בשיאו של משבר דיכאוני לפני מספר שנים, מצב שבו נהגתי להסתובב ברחובות תל-אביב ולסמן לעצמי בתים שגובהם עולה על עשר קומות ושיש להם יציאה לגג, כך שהמריחה על המדרכה תהיה סופית וחד-משמעית, הגעתי למקום שבו מצבי דיכאון וחרדה מצויים בשליטתי ואני גם מתיידד איתם וגם צוחק עליהם – אבל רק כשהם לא מקשיבים, כן? – וכל זאת מבלי לצרוך תרופות כלשהן.
מבחינתי אני שבע רצון בשלב זה מהתוצאות.
התחלתי לחלק את הידע הזה עם אחרים. חלוקת הידע עם אחרים היא תהליך של לימוד מבחינתם, לא טיפול. אינני רואה עצמי כמטפל – אני מלמד מניסיוני ומהידע שצברתי, ידע על המוח ועל דרכי פעולתו, וכיצד לנצל את אופן הפעולה של המוח ולהשתמש בתכונותיו כדי להתמודד עם חרדה או דיכאון.
מכיוון שאני עושה זאת ללא תשלום, כסוג של שירות לציבור, אין בכתיבת הדברים הללו כאן משום מהלך שיווקי או מסחרי.
הדבר היחיד שאני מנסה לשווק כאן הוא הקלה למי שצריך.
ללא תשלום, כאמור.
למה? כי כל אחד מחפש סיבה לקום בבוקר. גם אני.
מארק טוויין, אחד מאחינו הדיכאוניים, אמר פעם: "מעט דברים יש המסוגלים לרומם את רוחך כמו כשאתה מצליח לרומם את רוחו של אדם אחר".
ואין כמו לעזור למישהו אחר לצאת מהדיכאון שלו כדי להוציא אותי מהאפיזודה הדיכאונית שלי.
פתחתי את הכתבה הזו במשפט האומר "לאחרונה אני עובר אפיזודה דיכאונית". רוצה לומר – אפשר לראות את זה בפרופורציה מתאימה ולחיות עם זה בשלום. כך גם אני מלמד אחרים איך לחיות עם זה וליד זה, באורח שהדיכאון או החרדה לא יפריעו לתפקד ושניתן יהיה להניח אותם בצד מעת לעת, כשצריך.
אחרי מספר פגישות לימוד כל אחד יכול לקחת את הכלים ולהגיע איתם הכי רחוק שהוא יכול – או שלא.
לכל אחד יש הגדרה משלו לאן הוא רוצה להגיע.
קהלת אומר זאת הכי טוב: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך".
עבור אדם דיכאוני זו, לכל הדעות, התחלה טובה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
פוסט מרתק ….מחכה לקרוא את ההמשך . אין אדם שאין לו אפיזודה דיכאונית בשלב זה או אחר. לכל אחד יש את הטריגר שלו. עם היכולת להכניס זאת לתוך קפסולת זמן בהגדרה של אפיזודה זו כבר ההתחלה, אחד הבעיות שיש לאנשים שחווים העדר שינה או דיכאון הוא החרדה שזה לא יגמר.