בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

(בראשית ג', י"ט)

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מכל סוגי המסיבות והטקסים למיניהם שאליהם אני מוזמן מעת לעת, מסיבות וטקסים שהמציאו בני האדם לציין אירועים חגיגיים המלווים אדם בדרכו הארוכה מעפר לעפר – ברית מילה, ימי הולדת, בר מצווה, חתונה וכיוצא באלה – החביב עלי מכולם הוא אירוע הלוויה.

יש משהו דוחה בעיני בכורח להיות שמח בשאר האירועים שמניתי כאן, שכן אינני מוצא את החיים כאירוע מלא שמחה כך או כך, בוודאי איני מוצא כעליז במיוחד את היום שבו אדם נזרק מתוך גן-העדן שברחם ונולד אל תוכם – ולזה כבר הקדשתי פוסט בפני עצמו – או את היום שבו אדם מגיע לגיל שבו נאמר לו שמעכשיו נוספו על כתפיו עוד מטלות ואחריות וציפיות וגם מבשרים לו על כניסתו בעול תורה ומצוות, או את היום שבו שני בני אדם שכל רצונם היה לבלות קצת זמן איכות האחד עם השנייה וליהנות זה מחברתו של זה מגלים שהכניסו עצמם למסגרת שכולה חובות מעיקים – כולל חובות כספיים, מן הסתם – בקיצור, תמיד התקשיתי להבין על מה מצפים ממני לגלות עליצות רבה ולהפגין שמחה באירועים הקשים הללו.

בלוויות, לעומת זאת, אני מרגיש בנוח.

יש איזו רצינות נינוחה ששורה על כל האירוע, ואם אתם ממש רוצים גם לצחוק קצת, תמיד פתוחה בפניכם הדרך להצטרף למעגל החיצוני של ההתקהלות השקטה, שם מתקבצים בדרך כלל הליצנים שבחבורה וזורקים זה לזה בדיחות והלצות בקול חרישי וצחוק חנוק – בדיחות טובות בדרך-כלל, על פי ניסיוני.

ניתן כאן, בלוויה, לדבר איש עם רעהו בקול חרישי ואפילו ניתן לשמוע האחד את השני, שכן אין בנמצא מוזיקה אימתנית המזעזעת את אמות הסיפים ומחרישה כל אוזן שבנמצא, ולא פעם אתה פוגש באנשים שלא פגשת מאז ילדותך או נעוריך.

אין צורך להצטופף לאורך תורים אינסופיים עם צלחת ביד ובטן מקרקרת ולהמתין להגיע אל מיני תקרובת שונה ומשונה, וכאן המקום לציין גם בונוס נוסף, קטן אבל משמעותי – אפשר להגיע ללוויה בלי צ'ק ביד.

שלא לדבר על כך שאיש לא מתקשר אליכם שבוע לפני הלוויה לשאול האם תגיעו ואם כן כמה – בדרך כלל משום ששבוע לפני הלוויה איש עדיין לא יודע על קיומו העתידי של האירוע. כך שאינכם באמת מחויבים לכלום, מלבד למנוח שלא ממש מוטרד מהשאלה אם תגיעו או לא.

ביני לבינכם: מכל האירועים שמניתי למעלה, לוויה היא האירוע היחיד שיש בו איזושהי שמחה אמיתית למנוח עצמו, כי מדובר במישהו שנפטר מעמק הבכא הזה וסיבלותיו, ומצא לעצמו סוף-סוף באמת מנוחה נכונה. מי שנכונו לו מכאן והלאה הסבל והצער הוא מי שנשאר.

והלוא ידוע הדבר.

ואף על פי כן, ולמרות כל מה שציינתי כאן, ולכאורה בניגוד לכל מה שכתבתי למעלה, אני שונא את טקס הלוויה ומשמעויותיו וסולד ממנו סלידה רבה.

הסיבה לכך היא שהלוויה היא בעיניי אירוע וטקס פרימיטיבי לחלוטין, בזבזני, מטופש, וסופו ותוצאתו – בית עלמין כעור וצחיח מכוסה בטון ושיש – היא מהדברים הנואלים והמטופשים שמצאו בני האדם לעשות ושאותם יצרו על פני האדמה.

"נלבישך שלמת בטון ושיש".

טבעם של החיים, החל בקטן שבמיקרו אורגניזמים ועד הגדול שבין בעלי החיים, שהם מצויים ומתנהלים בזרימה מתמדת – צורת חיים אחת מתחלפת בשנייה, תהליכים כימיים הופכים לביולוגיים ולהיפך, חומר מתמזג עם חומר וחומר נפרד מחומר, התפוח נופל מהעץ ונרקב והופך חומר דשן לשורשי העץ ומזין חיים אחרים, האיילה נטרפת ע"י האריה והופכת בחלקה להשלמה לתאי גופו ולאנרגיה שבו, ובחלקה נעשית לצואה המופרשת על פני הקרקע ומדשנת חיים מסוג אחר, וכולם-כולם לוקחים חלק בחגיגת המחזוריות הזו – חוץ מבני האדם.

כי בשלב מסוים, דהיינו – השלב שבו החלטנו שהסתיימו חיי האדם כפי שאנו מכירים אותם או כפי שאנו מכירים בהם – אנו לוקחים את גופת הנפטר וזורקים אותה אל מתחת לאבן ולשיש ומוציאים אותה ממעגל הזרימה הטבעית, בבחינת – זהו, נגמר.

בתפיסתי הקבורה היא המוות האמיתי. הסופי באמת.

שלא לדבר על הבזבוז האינסופי.

עשיתם פעם חשבון כמה חומר אורגני טוב אנחנו מוציאים באמצעות הקבורה ממעגל הזרימה של הטבע?

לפי Worldometers, עומד מספר המתים בשנה בעולם על קצת יותר מ-25 מיליון. אם נניח משקל גוף ממוצע של 75 ק"ג, אנו מגיעים לסדר גודל של כמעט שני מיליון טון חומר אורגני טוב שיוצא כל שנה ממחזור הקיום בטבע והופך לדמוי-פלסטיק – למשהו שהטבע אינו יודע לעשות בו שימוש.

שמעו:

ב-20 בינואר 1917 נהרג אבשלום פיינברג בחולות צפון-סיני כשניסה לחצות את מעבר הגבול הלא ברור בין השטח העותמאני לשטח הבריטי. אבשלום פיינברג היה מייסד מחתרת ניל"י. הוא נורה בידי הטורקים ונקבר בחולות.

הדקל שצמח במקום מותו של אבשלום פיינברג (צילום: בנימין רן)

בעת שנורה ונקבר היו בכיסו גלעיני תמרים, ואחד מאותם גלעינים ניצל את הסביבה הפוריה שסיפק לו גופו של פיינברג ושגשג וצמח ונעשה לדקל פורח, בלב חולות המדבר. הגופה שימשה לגלעין ואחר כך לעץ הדקל מקור לדשן מזין.

בזכות הדקל הזה נמצאה גופתו של פיינברג לאחר מלחמת ששת הימים – שטח צפון-סיני עבר לשליטת ישראל, ובין שאר הדברים שקרו החלו בחיפושים למציאת גופתו.

הגם שיש איזושהי הגזמה באמירה "גופתו" – עצמותיו הן שנמצאו בין שורשי הדקל.

קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח (צילום: ד"ר אבישי טייכר)

הייתי אז בן 13, פחות או יותר, כשנמצאו עצמותיו בין השורשים וכשהסיפור התפרסם, ואני זוכר כמה הרשים אותי סיפור הדקל שצמח מתוך כיסו וגופו של אבשלום פיינברג, ויותר מכל הציקה לי שאלה אחת – למה רק אבשלום פיינברג? למה בעצם לא לעשות כך עם כולם?

למה לא לעשות את זה עם כל מי שנפטר?

והרי זה כל כך פשוט ומתבקש – קוברים את הגופה, שכבר איננה האיש/אישה שהיה/הייתה, אלא היא חומר אורגני נטו, חומר איכותי שיכול לקבל חיים מסוג אחר לחלוטין – אבל עדיין חיים! – ומעליה שותלים עץ מכל סוג שהוא, ובתוך שנים מספר במקום מדבר צחיח של שיש ואבן עומדת במקום חורשה מדהימה ביופיה, ללא ספק. "מדהימה ביופיה" אני אומר, משום שהיא תיזון מדשן איכותי.
אפשר אפילו שתהיה זו חורשת עצי פרי, כלומר מטע מניב.

אנחנו נוהגים לבלבל בין הנפטר לבין החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו כגוף. את הגוף הזה נהגנו לראות כאילו היה המנוח עצמו, משום שבגוף הזה פעל לב פועם ומוח מתפקד, ובמוח הזה נאצר כל מה שעשה את המנוח להוא-עצמו בימי חייו – בתוספת אי-אלו הורמונים למיניהם וכיוצא בזה הפרשה פנימית.

עקב הבלבול בין הנפטר לבין גופו, אנחנו מדברים על קדושת המת וכבוד המת ומיני מוזרויות מסוג זה המייחסות לחומר האורגני הנותר תכונות שהיו שייכות למת וכבר אינן, ואז אנחנו נסחפים לשרשרת של מעשים מוזרים ומשונים, כמו לעשות את כל המאמץ הכרוך בהבאת גופות לארץ לקבורה, כאשר בני המשפחה האומללים משוכנעים שבגופה נותר משהו מיקירם, כשהאמת חייבת להיאמר – אין בגופה המדוברת שמץ ממנו, ודאי לא יותר מאשר בכל גופה אחרת או נתח אורגני אחר מבית-המטבחיים הקרוב.

זו אינה אמירה קשה או אכזרית – זו אמת פשוטה.

ועל כן, אין כל סיבה שנמשיך לזרוק את החומר האורגני המשובח והאיכותי הזה אל מתחת לגוש אבן או שיש ונקיף אותו בבטון – שני מיליון טון בשנה!

בבית העלמין "ירקון" בשולי פתח-תקווה ישנה מצבה שעליה כתוב – "דבורה וצבי בן-עמר", ותאריכים וכו'. מתחת למצבה הזו מתבזבז חומר אורגני טוב שיכול היה לשמש במקום אחר, אבל הוא קבור שם.

החומר הזה פעם, לפני שנים, שימש את הוריי בתור גוף שבו שכן המוח שהכיל את אישיותם, יחד עם עוד כמה עזרים ביולוגיים רלוונטיים.

עכשיו כבר לא.

כשאמי נפטרה, אבי התעקש על רכישת חלקת הקבר הזו – בסכומי עתק, כי קבר זוגי נחשב כבר אז למותרות – ובה קבר את החומר האורגני שנשאר ממנה, והשביע אותי "לקבור אותו לידה".

הוא התכוון כמובן לומר "לקבור את החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו – ליד מה שנשאר מהחומר האורגני ששימש אותה".

אז עשיתי את זה.

אין לחלקה הזו שום משמעות בעיני. היא זרה לי לחלוטין. כשאבי עדיין היה בחיים נהגנו לבקר שם מעת לעת כי אבי רצה לספר לאמי כל מיני דברים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה מוזרה שהיא לא הקשיבה ולא ממש הייתה בעניין. כשאבי נפטר שנה אחריה, חדלתי מלבקר שם ואני לא זוכר איפה החלקה נמצאת.

לפעמים אני חושב איזה שני עצים יפהפיים יכלו לצמוח מהגופות שלהם, אבל אבא שלי לא היה אדם חדשני ופורץ-דרך והרעיון זעזע אותו.

גם הוא חשב שיש קשר בין החומר האורגני הנשאר אחרי מותו של אדם לבין האדם שהחומר האורגני הזה שימש בימי חייו.

לפעמים כשאני מביט בראי או עולה על המשקל, אני חושב לעצמי – שאני אדשן עץ אחד?? נפלתם על הראש?? אכלתי יפה בימי חיי ויש בי מספיק חומר אורגני לדשן מטע אבוקדו שלם!

אם פעולות שכמה ממכריי ואני נוקטים לאחרונה מול המוסדות הרלוונטיים – ולא ארחיב על כך את הדיבור כדי שלא להכשיל את המהלך – יישאו בסופו של דבר פרי (ואני מעריך מהיכרותי את המוסדות האמורים ואת התהליכים שמדובר בהליך בירוקרטי של עשר שנים, פחות או יותר, אם בכלל יש לו היתכנות), מאוד ייתכן שיום אחד, בעתיד הרחוק, אחזור אליכם בצורת נקטרינה או תפוח-עץ.

היה ואכן זה יקרה, אני משביע אתכם כאן ועכשיו שלא להסכים לשלם עבורי סכומים של 29.90 ש"ח לקילו, כי מדובר במחירים מטורפים ובלתי שפויים בעליל, ועדיף שתשאירו אותי להירקב על המדף עד שמי שעושק אתכם ילמד לקח ויוריד את המחירים לתחום השפיות.

ומה יהיה אתי, אם אישאר להירקב על המדף, אתם שואלים? אין לכם כל סיבה לדאוג – יזרקו אותי לאשפה האורגנית, אעבור קומפוסטציה, אמצא את עצמי מזין עץ או צמח אחר ויום אחד תעברו על פניו ותגידו: "וואו, איזה יפה העץ הזה!"

ואני אראה בזה מחמאה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.