היום ידון בג"ץ בעתירות הרבות שהוגשו נגד חוק הלאום (חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי). אחת השאלות העיקריות שתידון בעתירות עצמן ונדונה בתשובת היועמ"ש לעתירות, היא סמכותו של בג"ץ לדון בחוק, שכן המדובר בחוק יסוד. אולם אין בכוונתי לעסוק בסמכות זו של בג"ץ, שוודאי תידון מחר בהרחבה, אלא שברצוני לדון בפסיקה הניתנת מכוח חוק הלאום.

היום ידון בג"ץ בעתירות הרבות נגד חוק הלאום. אחת השאלות העיקריות שתידון בעתירות עצמן ונדונה בתשובת היועמ"ש לעתירות, היא סמכותו של בג"ץ לדון בחוק, שכן המדובר בחוק יסוד

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ובכן, בחודש שעבר ניתנה פסיקה של בית משפט השלום בקריות [תא"מ (קריות) 12092-06-18 פלוני (קטין) נ' עירית כרמיאל (24.11.20209)]. התובעים, שני אחים, ערבים, הגישו תביעה כנגד הנתבעת – עירית כרמיאל, בגין החזר נסיעות למקומות לימוד בישובים הערבים הסמוכים. זאת מאחר שאין בית ספר ערבי בתוך העיר. בית המשפט דחה את התביעה ממספר נימוקים, שהאחרון שבהם מתבסס על סעיף 7 לחוק הלאום:

"צביונה של העיר. כרמיאל עיר יהודית נועדה לבסס את ההתיישבות היהודית בגליל. הקמת בית ספר בשפה הערבית, או למצער מימון הסעות לתלמידים ערביים, לכל דיכפין ובכל אתר, עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה של העיר (כיום מתגוררים בעיר כ-%6 ערבים). פיתוח ההתיישבות היהודית וביסוסה הינו ערך לאומי המעוגן בחוק יסוד ויש בו כדי להוות שיקול ראוי ודומיננטי במערכת השיקולים העירונית, כולל לעניין הקמת בתי ספר וקביעת מדיניות במימון הסעות אל מחוץ לעיר".

לאחר הפסיקה פרסם היועמ"ש מנדלבליט את תגובתו, וטען כי החלטת בית המשפט:

"מבטאת פרשנות שגויה של החוק […] החוק אינו גורע מזכויות היסוד של הפרט המוגנות בחוקי היסוד האחרים, ובמיוחד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כן, אין לקרוא בחוק היסוד החדש כל עוגן או בסיס לגריעה מזכויותיהם של ילדים בישראל לחינוך ובכלל".

עוד כתב מנדלבליט כי הפרשנות השגויה של החוק אינה יכולה לשמש בסיס להחלטה:

"על מתן מימון להסעות לבתי ספר בעיר כרמיאל עבור יהודים בלבד".

תגובתו של מנדלבליט מעוררת תהיות. הוא טוען שחוק הלאום (שהוא חוק יסוד, כלומר מהווה נורמה עליונה ומקור לפרשנות של חוקים אחרים), שנעדרת ממנו הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית – החוק הזה אינו פוגע בזכויות הפרט, וכי אלו מוגנות בחוקי יסוד אחרים כמו חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.

התגובה מעוררת תהיות, כיוון שהיועמ"ש אמור היה לדעת שהחוק איננו מהווה בעיה לכשעצמו. הבעיה עלולה להתעורר בפרשנות שבית המשפט נותן לחוק, מתוקף תפקידו לשפוך אור במקום בו לשון החוק איננה בהירה.

בסעיף 7 לחוק יסוד הלאום, כאמור, נקבע כי:

"המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".

מסעיף זה יכול להשתמע, בפרשנות כזו או אחרת, כי אם פיתוח ההתיישבות הוא ערך לאומי, הרי שהפליית אזרחים ערבים מכוחו תהיה מותרת, אם היא נעשית למען הערך הלאומי. ממש כפי שעשה כבוד הרשם הבכיר יניב לוזון בפסיקה לעיל.

מסעיף זה יכול להשתמע, כי אם פיתוח ההתיישבות הוא ערך לאומי, הרי שהפליית אזרחים ערבים מכוחו תהיה מותרת, אם היא נעשית למען הערך הלאומי. ממש כפי שעשה כבוד הרשם הבכיר יניב לוזון בפסיקה לעיל

ויוער כי לכבוד הרשם הבכיר היו די נימוקים לדחיית התביעה אף ללא הנימוק של חוק הלאום, אך הוא בחר לעשות שימוש גם בנימוק המבוסס על פרשנות לסעיף 7 של חוק הלאום. מאוד בער בעצמותיו להדגיש שכרמיאל היא עיר ליהודים.

ואציין כי הפסיקה האחרונה מבית המשפט השלום איננה הפסיקה הראשונה העושה שימוש בחוק הלאום. קדמה לה פסיקה של כבוד השופט משה דרורי מבית משפט המחוזי בירושלים. כבר בדצמבר 2018 פסק השופט דרורי בתביעה נזיקין כנגד חמאס פיצויים עונשיים לנפגעים מפיגוע, מכוח חוק הלאום, וקבע כי מטרת החוק איננה דקלרטיבית בלבד אלא שיש לו משמעות מעשית בבתי המשפט.

הפסיקה התבססה על פרשנות סעיף 6(א) לחוק הקובעת כי:

"המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם" [תא (י-ם) 9135-07 משיח דוד נ' הרשות הפלסטינית, המועצה הפלסטינית (17.09.2018)].

ותגובת היועמ"ש מעוררת תהיות, שכן היה עליו לומר שמדינת ישראל קמה ממילא כמדינת הלאום של העם היהודי, וכל מה שכתוב בחוק ידוע ושריר וקיים – החל מעקרונות היסוד, המשך בסמלי המדינה, בשפה, בהיות המדינה מדינת קיבוץ גלויות שבירתה ירושלים, וכלה בחגים ובמועדים הרשמיים. היה עליו לומר שמדינת ישראל הצליחה להגן על כל אלה גם ללא חקיקת חוק הלאום, תוך שמירה על עקרונות מגילת העצמאות ובהם עקרון השוויון.

היועמ"ש היה צריך לדעת כי חוק הלאום בא למשוך את השטיח מתחת למגילת העצמאות והמעמד המשפטי לו זכתה כמסמך חוקתי מחייב בפסיקה. חוק הלאום בא להשלים את המעבר של ישראל ממדינה דמוקרטית למדינת לאום בה יש לאום אחד שזוכה למלוא הזכויות ואילו המיעוט הערבי אינו שווה זכויות, זה מסמך ששם ללעג את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית – והוא כל מה שהימין הלאומני, הגזעני, המשיחי שבשטחים צריך כדי לבסס מדיניות של אפרטהייד בשטחים.

חוק הלאום בא להשלים את המעבר של ישראל ממדינה דמוקרטית למדינת לאום, בה יש לאום אחד שזוכה למלוא הזכויות ואילו המיעוט הערבי אינו שווה זכויות. זה מסמך ששם ללעג את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית

כאמור, עוד לא נדונה חוקתיותו של החוק בבג"ץ, וכבר שני שופטים חרוצים מאוד נפנפו בפסיקתם בדגל הלאום. לכן חוות הדעת של מנדלבליט, הקובעת מצד אחד כי אין בחוק פגיעה בזכויות הפרט, ומנגד קובעת כי הפסיקה שניתנה מכוח החוק שגויה כי היא פוגעת בזכויות הפרט – היא דבר והיפוכו.

הפסיקה הזו מזכירה מאוד חוות דעת אחרת שלו, שנדונה אף היא בבג"ץ בחודש מאי 2021, בה הוא אמר ש:

"אין עילה להתערבות בהטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים בכפוף לחתימה על הסדר ניגוד עניינים".

ומאז שהוא נתן את חוות הדעת הבלתי מתקבלת על הדעת ההיא, לא רק שהנאשם לא חתם על הסדר ניגוד עניינים, אלא שהוא פועל בגלוי בכל אותם עניינים בהם הוא אינו אמור לפעול בשל היותו נאשם בפלילים.

זו הפעם השנייה בתוך כחצי שנה שבה היועמ"ש מציג בפני בג"ץ חוות דעת, שלא רק שאינן מתיישבות עם השכל הישר ועם ההיגיון, אלא שמשפטית הן אינן נכונות. מסמך משפטי לא יכול לקבוע בנימוקיו דבר אחד – ובהחלטה, בשורה התחתונה, את ההיפך מכך. הנימוקים חייבים להתיישב עם ההחלטה ולא לסתור אותה.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.