בפברואר 2019 – לפני כמעט שנתיים, שלוש מערכות בחירות ומגפה עולמית אחת – התייצב בני גנץ לראיון ההכתרה הרשמי שלו כתקוות ישראל השפויה והאנטי-ביביסטית במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. השבוע העניק את ראיון האשכבה של הקריירה הפוליטית שלו בשער של אותו המוסף ממש. המעגל נסגר.

גנץ אמנם טוען שהוא יתמודד גם בבחירות מרץ 2021, וגם מבטיח להצליח ("עשרה מנדטים זה לא בלתי ריאלי", אמר לאופירה וברקו בביישנות, אחרי שרק לפני שנה קיבל כמעט שליש מהקולות של בוחרי ישראל ועמד בראש המפלגה הגדולה בכנסת עם 35 מנדטים), אבל בפועל יודעים מקורביו להגיד שהוא תמיד מגיע באיחור – וכך כנראה גם להכרזת הפרישה.

מעניין להסתכל על שני הראיונות האלה ל"7 ימים" ועל התהום הפעורה ביניהם. כמה הוא השתנה לנו, כמה השתנינו אנחנו. ואיך נשארנו בדיוק באותו המקום.

בסיבוב הראשון של ידיעות ב-2019, הופקד גנץ בידיהם של הספק-בדרנים-ספק-עיתונאים חנוך דאום ושלמה ארצי, כותבי הטורים האישיים ב"7 ימים". האחד סאטיריקן ימני מבריק שיודע גם לשיר בפרסומות, השני מגה-סטאר קווזי-שמאלני שמילא את קיסריה לפני שעומר אדם נולד וכותב את אחד הטורים המיותרים בעיתונות הישראלית בכל הזמנים.

שער 7 ימים מה-8 בפברואר 2019, עם הראיון של שלמה ארצי וחנוך דאום עם בני גנץ

הצימוד הזה לא נועד להוציא כותרות מדיניות מרעישות או סודות מחדר האטום. המטרה הייתה סימון של נקודת זינוק, ותו לא. "גנץ מדבר" זעקה הכותרת. מה הוא אומר היה באותו הזמן פחות חשוב, אחרת היו משדכים לו את נחום ברנע או שמעון שיפר, סימה קדמון או רונן ברגמן. אפילו שיהוק פוליטי הוא כותרת כשבן אדם מדבר "בפעם הראשונה". כמו אצל תינוק.

הצימוד הזה לא נועד להוציא כותרות מדיניות מרעישות. המטרה הייתה סימון של נקודת זינוק, ותו לא. "גנץ מדבר" זעקה הכותרת. אפילו שיהוק פוליטי הוא כותרת כשבן אדם מדבר "בפעם הראשונה". כמו אצל תינוק

המפגש בין ארצי וגנץ המייצגים את ישראל היפה, הלבנה והערכית (וזאת שבדרך כלל לא אומרת שום דבר ממש משמעותי או מטלטל) היה אירוע בפני עצמו, שהמשכו כשגנץ הרים את הקהל במופע של ארצי מכיסאותיו בשאגות אדירות.

אחרי הסיבוב השלישי של הבחירות, טענתי במאמר שהעיתונות נשאה על כפיים את גנץ בתור תקווה גדולה לישראל, מבלי לתהות ברצינות מה יש בתוך הקנקן היפה והגבוה. על הראיון המפורסם ההוא עם ארצי ודאום כתבתי:

"הרושם המצטבר מתשובותיו של גנץ בראיון הוא שהבחור באמת היה מעדיף לישון צהריים במקום כל הרעש הזה. הוא היה מנומנם, כל התשובות שלו היו משעממות ברמות של 'נחיה ונראה', 'חבר'ה, לא צריך להחליט עכשיו' או סתם שתיקות מביכות והמהומים ארוכים".

למרבה הפליאה, בקריאה חוזרת השבוע, כמעט עולים געגועים לראיון מאז, שבו גנץ עוד התייחס (או לפחות התבקש להתייחס) להתנתקות, לחוק הלאום, לשוברים שתיקה, לאלאור אזריה ולעוד סוגיות שנויות במחלוקת.

הוא נשמע אז חי, תוסס ורלוונטי הרבה יותר מגנץ בראיון הרקוויאם השבוע, שהפעם נוהל בידי עיתונאים מנוסים בתחום הפוליטי (יובל קרני) והמגזיני (גבי בר-חיים) והבטיח בשער שגנץ "יורה לכל הכיוונים" ב"ראיון ראשון ובלעדי" (באותו היום התראיין גנץ גם לאופירה וברקו, אחת התוכניות עם הרייטינג הגבוה ביותר בתחום האקטואליה בטלוויזיה).

בני גנץ על שער "7 ימים" של ידיעות אחרונות, 1 ביונואר 2021

אל תדברי איתי על אריק

הראיון השבוע היה לא רק סימון התבוסה המשפילה של מצביא גדול שכל חייליו נוטשים אותו, סוג של אביר מונטי פייתוני שממשיך להילחם גם אחרי שכורתים את ידיו ורגליו, אלא גם ראיה ניצחת מדוע האיש פשוט אינו מתאים לפוליטיקה.

יתכן שגנץ היה איש צבא מעולה, אבל את הציבוריות הישראלית הוא פשוט אינו מסוגל להכיל. וזה לא רק בגלל "טוב ליבו" ו"תמימותו" כפי שמרחמיו שבים ומספרים לנו, כמו היה תלמיד כושל שקיבל ציון "כמעט טוב" על השתדלות.

האמת היא שמקסים ככל שיהיה, כפי שמטעימים מעריציו אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', גנץ מצטייר בראיונות האלה כתלמיד לא מאד חרוץ בלימודיו. עקומת הלמידה שלו את שותפיו, יריביו, חוקי המשחק, חוליי התקשורת, מגבלות המדיום ושדה הקרב הציבורי של ישראל מאד איטית. נגיד זאת כך: הלוואי ומגפת הקורונה הייתה מתפשטת בקצב שבו גנץ מתקדם.

"סטאז' כמו זה שעברתי, אף אחד מהמתחרים שלי לא עשה", מתגאה גנץ בידיעות אחרונות, כאילו הציבור הישראלי הוא צלחת פטרי לניסויים כושלים עד להשגת חיסון פוליטי ראוי. הוא מזכיר את "אריק" (שרון) שגם הוא "היה במדבר וישב במזון הכנסת עם אדם אחד" במשך שנים.

"סטאז' כמו זה שעברתי, אף אחד מהמתחרים שלי לא עשה", מתגאה גנץ בידיעות אחרונות, כאילו הציבור הישראלי הוא צלחת פטרי לניסויים כושלים עד להשגת חיסון פוליטי ראוי

המראיינים לא תוהים אודות ההשוואה התמוהה הזאת, שהרי שרון עשה קילומטראז' אדיר בפוליטיקה לפני שהוגלה: הקים את הליכוד, שירת כשר חקלאות ושר ביטחון, והוגלה "למדבר" בעקבות מחדל סברה ושתילה.

ואם מדברים על שרון, כדאי לזכור כמה קשה עבד שרון כדי להתחבב מחדש על הציבור הישראלי: דיבר על חייו האישיים, פתח את צפונות ליבו, התרוצץ ממקום למקום בלי לאות. וכשיועצי התקשורת והאסטרטגיה שלו דוד ספקטור ורחלי גולדבלט נכחו שהוא מגיב לאט מדי עבור התקשורת המודרנית, הושיבו אותו מול מצלמות ועשו חזרות מתישות עד שתפס את הפרינציפ. זה לקח לו קרוב לשני עשורים לחזור למרכז הבמה. גנץ הוא פוליטיקאי של עידן האינסטנט, ואפילו ככזה הוא לא רוצה לקום לבית ספר.

וואט דה פאקינג דיל

למרות שרמזי ורמצי הרכילויות על הרומנים שהיו-או-לא-היו לגנץ עם רחל תורג'מן ועומר ינקלביץ' עפו בתוכנית פתיחת העונה של עובדה לכל עבר והמשיכו להצית את דמיונם של הכתבים והקוראים לאורך כל השבוע, גנץ הוכיח שהוא פשוט לא יודע להשכיב שום פרשה לישון כמו שצריך. כמו ישראלי מצוי ביום העצמאות, הוא עומד מול המנגל העכור הזה וממשיך לנפנף, מחייה את השמועות מבלי לתת להם פיתרון או מפלט.

אחרי שסוף סוף קיבלנו אישור לכך שהאיראנים אכן פרצו לו את הטלפון, הוא עדיין מסרב לומר מה היה שם, אבל גם מסרב להכחיש. "לכל אחד יש את הפינות שלו", הוא מתחמק משאלת כתבי ידיעות אחרונות. ובכלל "לא פרצו את הטלפון. זה לא פריצת טלפון, זה היה למיילים כמו שמגיעים לכל מיני מיילים בעולם… זה סיפור ישן ולא רלוונטי. גם פרצו לי לחשבון הבנק, וואט דה פאקינג דיל".

בדיקת פוליגרף לתשובה הזאת תפוצץ גם מכונת אמת איראנית. קודם כל, מה זה משנה אם זה למיילים או לווטסאפ? אם האיראנים פרצו ולקחו מידע מרמטכ"ל לשעבר ומועמד לראשות ממשלה זה די פאקינג דיל. ומה זה "גם לחשבון הבנק"? זה ביג פאקינג דיל.

מה זה משנה אם זה למיילים או לווטסאפ? אם האיראנים פרצו ולקחו מידע מרמטכ"ל לשעבר ומועמד לראשות ממשלה זה די פאקינג דיל. ומה זה "גם לחשבון הבנק"? זה ביג פאקינג דיל

ואיך זה "ישן" אם אתה בקושי שנתיים בפוליטיקה? ומה "לא רלוונטי" בפרשה שבעטיה נטען כי אולי ניסו לסחוט אותך במהלך מערכת בחירות, ואולי שולמו מאות אלפי שקלים בדמי שתיקה לחוקרים פרטיים משני הצדדים, ואולי נאסף מידע מביך על ראש הממשלה (שאיש אינו מוכן לגלות) ובינתיים חפרפרות רצו מצד לצד לאורך מערכת הבחירות?

השיטה הקבועה של גנץ, לפטור שאלות ב"זה קשקוש" במקום לענות בכנות ולסגור את המכסה, חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. כך היה גם בסבב הבלתי נגמר סביב פרשת "הממד החמישי".

כששומעים את גנץ מנסה לשכנע ש"אין כלום" ובכך מעצים כל פרשה שולית הנוחתת על ראשו (ונותן תחמושת ליריביו), נזכרים בקטע מהמחזה "מלאכת החיים" של חנוך לוין, כשבני הזוג יונה ולביבה מנסים לשכנע את שכנם גונקלף שקפץ לביקור בשתיים בלילה, שהוא מפריע להם באמצע השינה והוא שב ושואל: "אז למה אור? בכל זאת, נשאלת השאלה למה אור? מה עשיתם בשתיים בלילה עם אור?".

שרת התפוצות עומר ינקלביץ' במשרדה בירושלים, 26 בנובמבר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

הרומן עליו נרמז בכבדות ב"עובדה" (מבלי לאשר מפורשות) עם עומר ינקלביץ' הוא כבר לא "רכילות" כפי שגנץ שב וטוען. אם לא היה רומן וסחטו אותו על כך – מדובר בסחיטה באיומים ובפייק ניוז. אם היה רומן שהזניק את הקריירה הפוליטית של ינקלביץ', אזי כפי שציין העיתונאי אורי תובל עולה מהסיפור הזה ריח לא טוב וחשד לניגוד עניינים ואולי אפילו עבירה של הפרת אמונים.

כך או כך, אי אפשר להכניס את הג'יני הזה חזרה לבקבוק שוב ושוב באמירות של "אין שם משהו שאני בסוף סחיט עליו, הכול קשקוש", כפי שאמר לידיעות. את השלב הזה עברנו והוא פשוט כבר לא מחזיק מים.

גנץ מאד רוצה שנעסוק בנושאים החשובים באמת ולא בשטויות. "לעם ישראל מגיע משהו אחר חוץ מהרכילות הזולה הזו על דיוקיה או אי דיוקיה", הוא אומר לאסייג וברקוביץ', מלבה בפעם המאה את התהייה הרכילותית מה באמת היה שם.

גנץ מאד רוצה שנעסוק בנושאים החשובים באמת ולא בשטויות. "לעם ישראל מגיע משהו אחר חוץ מהרכילות הזולה הזו על דיוקיה או אי דיוקיה", הוא אומר, מלבה בפעם המאה את התהייה הרכילותית מה באמת היה שם

הבעיה היא שב"נושאים החשובים" הוא מציע מעט מאד בשורה חדשה, אם בכלל. עיקר הטרמינולוגיה שלו היא קלישאות צבאיות נבובות: "טיפלנו בפצועים, מפנים את ההרוגים", הוא אומר על המשבר הממשלתי האחרון שהותיר את מפלגתו מרוסק.

"אנחנו בסופו של שבוע קשה שבו אנשים לא החזיקו מעמד", הוא מסביר את הבריחה מהספינה הכחול-לבנית המחוררת ככברה, כאילו מדובר באבינועם והקיפוד שלו הנמלטים מאימת הסורים ברמת הגולן. "השלדים היחידים שהשארתי מאחור הם של האויבים שלי", הוא מתגאה כששואלים אותו אלו עוד שלדים מסתתרים בארונו.

בני גנץ (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

בניסיון נואש להוכיח שהוא באמת עוסק במצוקות של עם ישראל הנאנק תחת ההגבלות הסכיזופרניות של ממשלה לא מתפקדת, הוא מספר על פגישה שהייתה לו עם "אחד השרים החברתיים של כחול-לבן", כי הוא "נחוש לטפל באוכלוסיות החלשות".

את שם השר או השרה הוא משום מה לא מוכן לגלות (אולי גם זה סוד שמחזיקים בו האיראנים?), והרי יש כל כך הרבה אופציות ל"שרים חברתיים" מיותרים שאין סיכוי שנצליח לנחש. בסוף אנחנו יוצאים משני הראיונות עם סיסמאות על "שמירת מערכת המשפט" ו"ממלכתיות".

ולהתחיל מבראשית

אחרי סבב הראיונות הנוכחי סביר להניח שהעניין התקשורתי בגנץ ידעך בשבועות הקרובים. מפלגות חדשות צצות כפטריות אחרי הווירוס, וגנץ יצטרך לקבל הכרעה: לפרוש בשקט אל השקיעה הפוליטית או לדשדש במפלגתו המצומקת עד שימצא גוף מארח להיצמד אליו.

אבל את עוצמת הנזק שעשה למחנה שמחפש תקווה לשלטון החוק ולדמוקרטיה, לסדר יום אזרחי ולהתרחקות מפוליטיקה של שנאה וקיטוב, עוד ייקח זמן להעריך. כי בניגוד למה שעיתונאים טוענים בלהט, הבעיה האמיתית עם גנץ אינה ההימור הנאיבי על נתניהו, אלא העובדה שבכל סיבוב וסיבוב הוא גרם להסתיידות נוספת של המחנה הזה, אשר מגיע לישורת החדשה עם מועמדים חדשים כשהוא עייף, ציני ומנוכר מתמיד.