תוכנית פתיחת העונה ה-27 של "עובדה" בערוץ 12, שהייתה עמוסה בגילויים על שיטות העבודה של פוליטיקאים מאחורי הקלעים, התחילה כסצינה מעוררת חלחלה ב"הסנדק", אבל הפכה עד מהר לאופרה "כך עושות כולן" של מוצרט.

היומרה להראות כיצד עובדת "המאפייה הישראלית" – זאת שאוספת חומרים על פוליטיקאים, אנשי משפט ועיתונאים שעלולים להזיק לשלטונו של נתניהו; זאת שהמפכ"ל רוני אלשיך הצביעה עליה במפורש בעבר אצל אותה אילנה דיין – מולאה רק באופן חלקי, מבולבל ובלתי מספק.

למעשה, דיין התחמשה בסיפור פותח חזק ביותר כדי להיכנס לדל"ת אמותיו של מפעל נקניקיות רעיל ולחשוף את כל הקרביים של מה שלרוב איננו מעיזים להעיף בו מבט, אבל בדרך הוסטה תשומת ליבה לאקווריום של דגים צבעוניים בלובי. בניסיונה לערבב את שני הסיפורים – הסיפור על המאפייה שתופרת תיקים עם הסיפור על המאבק בין בנימין נתניהו לבני גנץ – היא פגעה בשני הסיפורים גם יחד.

בניסיונה לערבב את שני הסיפורים – הסיפור על המאפייה שתופרת תיקים עם הסיפור על המאבק בין בנימין נתניהו לבני גנץ – דיין פגעה בשני הסיפורים גם יחד

מה שקיבלנו היה שעטנז. ראינו איך אוספים חומרים על אישים פוליטיים, ראינו איך חותכים עסקאות כדי לגרום או לא לגרום לפרסומם, ראינו איך עובר כסף מיד ליד בתהליך. ראינו גם אנשים מפוקפקים מסתובבים ליד הקמפיין ודוחפים את הטלפיים שלהם לתוך מחילות מכוערות ומסוכנות.

האם ראינו כיצד נחצה הרוביקון? כמעט שלא. ואם הוא נחצה – אז הוא נחצה על ידי כולם. פרקטיקה פוליטית מקובלת, במקום סיפור על מאפייה מסוכנת. ווטאבאוטיזם במלבושו העיתונאי.

התיעוד במצלמה נסתרת של עו"ד אריאל רוט, שותפו של פרקליט ראש הממשלה עמית חדד, המתכנן לכאורה מזימה עם אשת עסקים עלומה שמטרתה להפיל קרוב משפחה של שופט בפח כדי שיטנף על נתניהו – מעורר בחילה עזה, והוא התיעוד היחיד בתוכנית שמצביע על מה שדיין קראה "חבורה בסביבתו של נתניהו" האוספת חומרים בשיטתיות כדי להבטיח את המשך שלטונו.

אך התיעוד הזה לא נדבק היטב לאורגיית במאכערים שבאה אחריו, סביב המידע ששכב או לא שכב בטלפון הפרוץ של גנץ.

עו"ד אריאל רוט (צילום: משרד חדד, רוט, שנהר ושות')

למעשה, נתניהו יכול לנשום לרווחה: המסר שעבר לאורך מרבית התוכנית היה שלגנץ באמת היו סודות, שהוא הסתיר לא מעט מהציבור, שהיה מוכן ללכת לישון עם כלבים ולהתעורר עם קרציות (ואפילו לשלם להן בדיעבד, והרבה) ושכמעט כל מה שמירי רגב ונתניהו טינפו עליו בזמן אמת היה כנראה נכון: גולם, לא מוכן לשלטון, לא מסוגל לעמוד בלחצים, לא אפוי עד הסוף, לא ישר במיוחד. ואפילו כאנדרדוג, כקורבן, כנעבעך – גנץ יוצא מהתוכנית לא נקי במיוחד.

רק מרואיין אחד בתוכנית אומר מפורשות את מה שכולנו חושבים: "יש לי חשד שיריבים פוליטיים נופלים על תיקים שמכינים להם. לכל אחד יש תיק שמכינים מראש", כך מצהיר משה (בוגי) יעלון.

הדברים החזקים והחשובים האלה מחוברים בעריכה למעשיות על שרת התפוצות וחברת הכנסת מטעם כחול-לבן עומר ינקלביץ', ונותרים תלויים באוויר כטיפות טל אחרי לילה גשום. איש לא אוסף אותם, איש לא מתמודד איתם. כמו ההאשמה החמורה של אלשיך בזמנו, הם נותרים על הרצפה, מחכים שיום אחד ייאספו מעצמם.

זאת לא הפעם הראשונה שדיין נוגעת בגביע הקדוש, נבהלת מחומו, ומסיטה את האש לעבר מסלולים קלים ופרחוניים יותר. המקרה החמור ביותר לטעמי היה הראיון המביש עם ניר חפץ.

יש מקום להזכיר אותו בהקשר לתוכנית המדוברת השבוע, משום שחפץ ידוע ואף הואשם לא אחת בתור מי שאסף חומרים על אנשים בשירותם של נתניהו, נוחי דנקנר ואחרים ואף עשה שימוש בחומר זה כדי להלך אימים על יריבי שולחיו. התיעוד של מעשיו היה הקרוב ביותר לשיטה מאפיוזית בשירות השלטון. הוא אפילו נחשד לרגע בקנוניה למנות יועצת משפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיק פלילי לאשת ראש הממשלה, אך התיק נגנז בגלל "מחלוקת סביב הראיות".

ניר חפץ בראיון לאילנה דיין בעובדה, 5 במרץ 2020 (צילום: צילום מסך/ערוץ 12)

דיין פחות מאמינה במשיכות מכחול רב-תקופתיות, ואם החליטה הפעם להתמודד רק עם אחורי הקלעים של מלחמת נתניהו-גנץ, היא תסתפק בכך. היא אפילו לא הזכירה את דבריו של אלשיך בתוכניתה שלה. אולי אינה מאמינה לאלשיך, אולי אינה חשה בטוחה בעוצמת הראיות שבידיו, אולי חוששת מההשלכות. סיבותיה עימה. בעיניי היא שוגה, גם עיתונאית וגם מוסרית.

וכך, תוכנית שהחלה בטענה על קבוצה קטנה, קרימינלית, בסביבתו של נתניהו ש"תעשה הכל" כדי לשמור על שלטונו (כולל פגיעה בשופטים) מתנקזת לקראת סופה לסיפור מקאברי על חבורה שלומיאלית שניסתה להילחם במאפייה ונגסה לעצמה ברגל.

וכך, תוכנית שהחלה בטענה על קבוצה קטנה, קרימינלית, בסביבתו של נתניהו ש"תעשה הכל" כדי לשמור על שלטונו, מתנקזת לקראת סופה לסיפור מקאברי על חבורה שלומיאלית שניסתה להילחם במאפייה ונגסה לעצמה ברגל

בסופו של יום, מי שאיים לחשוף מידע על גנץ הוא כנראה החוקר שגנץ עצמו שכר. בוגי אומר שמדובר בסוכן כפול, שידעו שהוא סוכן כפול כאשר שכרו אותו. ככל שגנץ שכר אותו – מגיע לגנץ כמעט את כל מה שקיבל. הוא שכר, הוא הסתבך, הוא שיקר, הוא הסתיר, ובסוף אף שילם לאיש דמי שתיקה נכבדים. גם אכל את הדגים המסריחים, גם שילם להם, וגם גורש מהעיר.

תיעוד מרתק אבל מחורר

מרגע שדיין נוטשת את הנקניקיות, היא מתמסרת לסוכריות. "הקרב על הגנץ" הוא ממתק מסוג אחר. יותר מותחן מאשר סרט אימה. כאן היא מביאה, בסיוע העיתונאים המצוינים שחר אלתרמן (גילוי נאות: חבר של הכותב) ואיל גונן, סיפור מורכב ומלא רבדים, סקופים וסוכריות צהובות ומתוקות. אבל ככזה, הוא גם עמוס בחורים שהצופה צריך להשלים לבדו. התוצאה על המסך הייתה מרתקת, אבל גם גורמת לגירוד הפדחת.

אילנה דיין (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

כי כשדיין מגיעה לדילמה גדולה, היא משאירה אותה פתוחה לפרשנות שלנו בבית. אם חסרה לה חתיכה בפאזל – היא מעדיפה להשאיר חור ולהמשיך הלאה, בתקווה שאולי לא נשים לב. וכשלא נעים לה להיות צהובה (אבל כטאלנטית בשידורי "קשת" היא מבינה כמה זה משרת את הרייטינג ומתבקש) היא מסתפקת בקווי המתחם ומשאירה למוח האנושי להשלים את הצבע החסר.

שוב ושוב מדברת דיין על "הסודות" של גנץ. לא מדובר בסודות פליליים, ככל הנראה, אלא ברומנים – ככל הנראה. תמונתה של ינקלביץ' מופיעה (לעיתים באמצעת אילוסטרציה של תמונות ב"חדר חושך", להגביר את התחושה שמסתירים מאיתנו משהו) והמרואיינים מתייחסים אליה כבסיס למבוכה עבור המועמד.

דיין מבינה שהאופן בו מפלגות ומועמדים סחרו ברומן שגנץ אולי הסתיר, והאיראנים אולי שמו עליו את ידיו – אינו סתם רכילות. היה בכוחו של הסחר הזה להשפיע על בחירות דמוקרטיות ולהניע שרשרת של פעולות פליליות. אבל כדי להרגיש טוב יותר עם עצמה היא מסתפקת ברמיזות ומשאירה לרשתות החברתיות להשלים את הפערים כמיטב דמיונם הלוהט.

דיין מבינה שהאופן בו סחרו ברומן שגנץ אולי הסתיר, והאיראנים אולי שמו עליו את ידיו – אינו סתם רכילות. אבל כדי להרגיש טוב יותר עם עצמה היא מסתפקת ברמיזות ומשאירה לרשתות החברתיות להשלים את הפערים

זה בעייתי. אם אינה יודעת על רומן – מוטב שלא תראה תמונות של צדדיו. אם היא כן יודעת, עדיף כבר להגיד. הרמזים בנוסח בני טיפש-עשרה המצחקקים מאחורי גבה של המורה מרחיקים את הצופה מהמסר החשוב: המידע הזה השפיע על הבחירות. וכמו שבארה"ב חשוב לדבר עליו, כנראה חשוב גם כאן.

עומר ינקלביץ' (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

דיין גם לא מתעכבת על השאלה למה כחול-לבן שילמה בדיעבד לחוקר הפרטי צביקה נוה חצי מיליון שקל, כדי שיימנע מלקחת את המידע הלוהט אליו נחשף בשירות גנץ ויעביר אותו לליכוד. נווה עצמו והיועץ האסטרטגי רונן צור מבהירים שהסכום העגול שולם כדי למנוע מנוה לחצות את הקוים – בעוד כחול-לבן עצמה מכחישה.

האם גנץ וסביבתו החליטו לשלם "דמי שתיקה" לנוה? תלוי בפרשנות. צור אומר שזה היה המחיר הנקוב בחוזה, וגם נווה רומז לכך. אבל כך או כך החוזה המדובר הופר, וכחול-לבן כנראה לא רצו לשלם. כששילמו, עשו זאת מחוסר ברירה או מתוך רצון לסתום לנוה את הפה. בכל מקרה, תשלום רגיל עבור חוזה שירותים לא היה כאן. אז מה כן? דיין לא מתעכבת על כך ומעדיפה לא להיכנס לפינה החשוכה הזאת. היא מסתפקת בשאלה המיתממת לצור: "חשבת שגמרת את זה עם הכסף?"

תשלום רגיל עבור חוזה שירותים לא היה כאן. אז מה כן? דיין לא מתעכבת על כך ומעדיפה לא להיכנס לפינה החשוכה הזאת. היא מסתפקת בשאלה המיתממת לצור: "חשבת שגמרת את זה עם הכסף?"

דיין כל כך נמנעת מלהציק למי שפותח בפניה את הכספת, שאפילו את המשפט האירוני, המגוחך, של יעקב פרי, שמצהיר "בניתי את הקריירה שלי על יושר אישי" היא משאירה כך, ללא תוספת. "עובדה" היא התוכנית שחשפה כיצד פרי, ראש שב"כ לשעבר, שיקר בנוגע לרזומה הצבאי שלו. מה קרה מאז? פתאום יעקב פרי שותפו של צביקה נווה שפותח בפנינו את מגירות סודיות של אחורי הקלעים יוצא נקי וזך? או שאולי דיין מאמינה שהציבור חכם ויעשה לבד את הקישורים?

רונן צור בתוכנית "עובדה" (צילום: צילום מסך, עובדה)

צור, שנחשב לאחד מבכירי היועצים האסטרטגים בישראל, חושף בפנינו כי שני הצדדים פתחו במלחמת חורמה מודיעינית בחסות ה"השתוללות של הליכוד". זאת היתה הזדמנות פז לחזור אל "השיטה". אוקיי, אז גנץ למך. אבל החגורה שעוטפת את נתניהו "משתוללת" על כל מי שמאיים עליה: השופטים והתובעים, החוקרים והיריבים. הטענה על תפירת תיקים נשמעה או נרמזה על ידי רבים בשנים האחרונות. לדיין יש עכשיו את המפתח לדלת הקסמים. צריך רק לסובב את המפתח.

אבל דיין נשארת עמומה אפילו בנוגע לסיפור הנקודתי שאותו היא כן מספרת. היא מבקשת שנעשה אחד ועוד אחד בעצמנו. אבל כאשר עושים את החשבון יוצא שלוש או ארבע. האם ינקלביץ' היא "תיק"? באיזה עולם? הרי גם אם היה רומן (עליו נרמז שוב ושוב ושוב) הוא לא פלילי, הוא לא הטרדה מינית, הוא לא אמור לחסל מועמד. האם ינקלביץ' מופיעה בחומר שבידי האיראנים? האם נעשו מעשים אסורים כדי להתחקות אחרי הפרשה?

דיין נשארת עמומה אפילו בנוגע לסיפור הנקודתי שאותו היא כן מספרת. היא מבקשת שנעשה אחד ועוד אחד בעצמנו. אבל כאשר עושים את החשבון יוצא שלוש או ארבע

דיין אומרת שעוקבים אחרי ינקלביץ' במקומות ציבוריים. אבל שימוש ציבורי במעקבים אינו בהכרח פלילי, ועיתונאים עושים זאת לא מעט אף הם. וממילא העיקוב הזה לא היה אמור לגרום נזק לאיש אם גנץ היה מלכתחילה מתמודד עם השמועות. המסקנה המתבקשת מהצפייה ב"עובדה" היא שגנץ הוא הפחדן – ונתניהו הוא הנוכל שמנצל זאת.

ואכן, כל מי שצפה ב"עובדה" ביום חמישי, היה משוכנע שהמעקבים אחר ינקלביץ' באו מסביבת נתניהו, כמצופה וכנרמז. אלא שבערב למחרת, חשף עמית סגל באולפן שישי, כשהוא יושב בפאנל לצדה של דיין, כי מי שבעצם הזמין את המעקבים אחרי חברת הכנסת הוא "בכיר מאד" בכחול-לבן.

* * *

תל אביב נראית נהדר ממעוף הקומות העליונות של מגדלי האלפיון העליון. שם כולם מלכלכים ומלוכלכים. לציבור למטה, שמתמודד עם הפקקים והרעש, הכל נותר מבולבל. מחר הם יתקשרו למכרים שלהם בעולם העיתונות או הפוליטיקה כדי לשאול למי באמת היה רומן עם גנץ.