העונה הראשונה של הדרמה הדיסטופית "סיפורה של שפחה" מתוארת בעיקר מנקודת מבט אישית את סיפורה של הגיבורה, שהייתה אזרחית עצמאית בארה"ב של פעם, והפכה לעבד המשמש כלי להולדת ילדים בשירות דיקטטורה דתית אלימה.
העונה השנייה, לעומתה, פותחת מבט רחב יותר, על התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתרחשו בארה"ב, אשר שאיפשרו הפיכה צבאית פנימית, שהפכה למלחמת אזרחים שבה ניצחה "גיליאד" את ארה"ב, והכריזה על משטר חדש, דתי ורגרסיבי.
המסרים הולמים בצופה: עד כמה שברירית היא הדמוקרטיה, במיוחד זו הרואה עצמה ליברלית ומכילה, המאפשרת לעצמה להכיל התארגנויות שנוצרו במטרה מוצהרת לתקוף את הרחם הדמוקרטי המארח אותן. וגם, כמובן, עד כמה תרחיש עוועים שכזה עלול להתרחש במציאות.
מה צריך להתרחש במציאות כדי שהצופה יאמר לעצמו – זה לא "נראה כמו", זה לא תיאטרון ולא העמדת פנים, זה לא תרגיל על יבש. זוהי אזעקת אמת: זה הזמן לצפירות עולות ויורדות.
המחזות שזרמו הלילה מוושינגטון נראו בתחילה כמו ניסיון מגושם של כמה אלפי תמהונים לעשות שריר אל מול מוסד מרכזי של הדמוקרטיה האמריקאית – ישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס, בעודם עוסקים בטקס הארכאי של ספירת קולות האלקטורים של כלל המדינות, כדי להכריע רשמית שג'ו ביידן וקמלה האריס נבחרו לנשיא ולסגנית הנשיא הבאים של ארה"ב. מעין הצגה של הפגנה, אולי הפגנת כוח, בסגנון קומנדו הקשישים של רן כרמי בוזגלו.
אך ככל שנקפו השעות, ההיבט הקומי נעלם, ונותרנו עם האמת הפשוטה: ארה"ב נתפסה הלילה בלתי מוכנה, בעת התקפה פרועה על מוסדות הדמוקרטיה שלה.
ככל שנקפו השעות, ההיבט הקומי נעלם, ונותרנו עם האמת הפשוטה: ארה"ב נתפסה הלילה בלתי מוכנה, בעת התקפה פרועה על מוסדות הדמוקרטיה שלה
לעומת ההסתערות של תומכי טראמפ, שצעדו לכיוון הקפיטול היישר מעצרת של המנהיג שעודד אותם למנוע בכל דרך את אישור הבחירה בביידן ובהאריס, נראית לפתע ההשגה שהגישו הסנאטור טד קרוז וקבוצה של רפובליקאים מבית הנבחרים, כשיא ההתנהגות הדמוקרטית – תראו, הם משחקים לפי הכללים, הם מכבדים את הוראות החוקה, הם פשוט מממשים את זכותם להגיש התנגדות, ולייצר מעין פיליבסטר חוקתי.
מדינה היא סך סמליה וטקסיה. כמו מצעד הדגלים בפיקודו של איזה רס"ר ברחבת הר הרצל בערב יום העצמאות, רגע אחרי הדלקת המשואות על-ידי מי שנבחרו בהליך עקום בניצוח שרת התרבות.
שוטרי הקפיטול איחרו להבין את המשמעות של התפרצות המפגינים אל בניין בית הנבחרים, ואיפשרו לתמונות שלמדינת חוק דמוקרטית אסור לאפשר: אספסוף מוסת המשתלט על אולם המליאה של בית הנבחרים, מנפץ חלונות, משתלט על חדרה של יושבת ראש בית הנבחרים, ומביאים לפינוי נבחרי הציבור למקלט תת-קרקעי אטום.
התוצאה היא שעות ארוכות של מחזות שנראים, הולכים ומגעגעים בדיוק כמו ניסיון הפיכה שלטונית. פאסט-פורוורד כמה חודשים קדימה. אם חלילה תפרוץ בארה"ב מלחמת אזרחים, אפשר יהיה להביט לאחור על ה-6 בינואר ולומר, אה, כן, זה היה הרגע שבו מוסדות המדינה איבדו שליטה על המתרחש.
ובהתאמה – מבט לאחור על ארבע השנים האחרונות. נשיא בבית הלבן המדבר אל נאמניו במילים התואמות מנהיג מיליציה. שאינו מוכן לקבל את תוצאות הבחירות והמסרב להשמיע מסרים של העברה שקטה של הכוח השלטוני.
כל הסימנים היו שם. הם עדיין שם. זוהי אזעקת אמת: ארה"ב של אמריקה, האימפריה הגדולה והחזקה עדיין על פני הגלובוס שלנו, עמדה הלילה על סף טלטול משטרי שעשוי להשפיע על מהלך ההיסטוריה.
כל הסימנים היו שם. הם עדיין שם. זוהי אזעקת אמת: ארה"ב של אמריקה, האימפריה הגדולה והחזקה עדיין על פני הגלובוס שלנו, עמדה הלילה על סף טלטול משטרי שעשוי להשפיע על מהלך ההיסטוריה
גם אם מכאן והלאה כוחות הביטחון ומקבלי ההחלטות יתעשתו ויביאו את האירוע החמור לסיומו, הקונגרס ימהר לאשר את בחירת הנשיא החדש, וטקס ההכתרה של ג'ו ביידן יעבור ללא תקלות בעוד שבועיים – גם אם כל זה יקרה ביעילות המרבית, כל שניתן יהיה לומר הוא שארה"ב ניצחה את אויביה-שמבפנים, אבל זה כבר לא ניצחון בנוק-אאוט.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו