משבר הקורונה הציף מספר סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך אם נתעלם מהתהליכים הפוליטיים המתקיימים בצילן, אנחנו עתידים לחזות בשינוי מהותי של המערכת, שאינו זוכה לדיון הציבורי הראוי לו. סוגיות אלו נוגעות לא רק לתפקידה הקריטי של המערכת בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל.

משבר הקורונה הציף סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך לא רק לתפקידה הקריטי בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

השבתתה של מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה לא רק פגעה במסלול החינוכי, בתחושת הביטחון וביכולת הלמידה של תלמידי המערכת, אלא גם ביכולתם של הורים רבים לשוב אל מקום עבודתם במהלך אסטרטגיית היציאה, כל עוד אין לילדיהם האפשרות לחזור אל בתי הספר.

בנוסף, הרצון העז של גורמים שונים, ובראשם השלטון המקומי וועדי ההורים, להוציא את השליטה בחינוך ילדיהם ממערכת ממשלתית מרכזית ולהעבירה לניהול הרשויות המקומיות – גרם לניצול משבר הקורונה כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד.

בהשוואה שעשה פורום ארלוזורוב בין התנהלות ממשלת ישראל אל מול התנהלותן של ממשלות במדינות אחרות בעולם, עולה כי אחד הכשלים המרכזיים בניהול המשבר במערכת החינוך נשען על חוסר היכולת לייצר קונצנזוס בנוגע לממדי התחלואה בקרב ילדים. מגמה זו העמיקה בשבועות האחרונים, כאשר שר החינוך מציג נתונים הפוכים מאלו המוצגים מטעם משרד הבריאות.

כך, למרות הסגירה המהירה מאוד של המערכת שבוצעה בזמן הסגר הראשון, ישראל התעכבה בצורה משמעותית ביישום המגבלות אל מול נתוני התחלואה, והפעילה את מערכת החינוך למשך כמעט חודשיים (לא רצופים) במהלך שיאו של גל התחלואה השני. כעת, בשיאו של גל התחלואה השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים), מעמיקים עוד יותר השסעים ואי ההסכמה בין משרדי החינוך והבריאות בכל בנוגע לפתיחתה או סגירתה של המערכת. חשוב לזכור כי בכל רגע בו מקבלי ההחלטות מתווכחים על המתווה הנכון, מיליוני תלמידי ותלמידות ישראל נמצאים במצב של אי ודאות בלתי נסבל.

המורכבות של מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל בחודשים האחרונים בכל הנוגע להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח הם התגשמות חלום למנהלי בתי ספר רבים בישראל.

מורכבות מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל באשר להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח, קורצים למנהלי בתיה"ס רבים

למרות זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו הדגישה את מרכזיותה של מערכת החינוך בחיינו, ועל כן עלינו ללמוד מהשנה הזו ולייעל את המערכת, לא להפריט אותה. למרות שאין יחסי ציבור טובים למונח הריכוזיות, המצב ההיברידי בו נמצאת המערכת, בו חלקה מופרט וחלקה ריכוזי, רק פוגע בה.

הדרישה לעצמאות ניהולית, תקציבית ופדגוגית של בתי ספר בישראל אינה דרישה חדשה, אך משבר הקורונה, מסתבר, ליבה את האש מתחת לרגליהם של מנהלי בתי ספר והוליד מאבק מחודש לביזור סמכויות.

הרציונל נשען על ההנחה כי "השטח" (יהיה מונח מופשט זה אשר יהיה) מבין ויודע את כלל צרכיו ואין צורך במנגנון ריכוזי, איטי וביורוקרטי בכדי להוליד חינוך טוב ואיכותי לילדי ישראל. גם אם הנחה זו נכונה, והיא לא, הרי שהרצון לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות מהיסוד את מערכת החינוך הוא בעייתי.  המהלך הנכון יותר הוא שיפור ערוצי התקשורת בין השטח לבין משרד החינוך, ולא הפקעת סמכויות מידי המדינה.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתי ספר, אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו.

טוב יעשה משרד החינוך כולו אם יכניס לתוך תהליכי קבלת ההחלטות גם אנשי שטח. באופן זה, המדיניות תייצג נאמנה יותר את האינטרסים המקומיים, ובה בעת תיקח בחשבון סוגיות רחבות יותר אשר לא פעם מתעלמים מהן מתוך הרצון להתמקד במצוינות לימודית גרידא. המהירות בה מקבלי ההחלטות שוקלים הפרטה של שירותי החינוך במדינה מעידה יותר מכל על פזיזות מקבלי ההחלטות בהקשר זה.

השורה התחתונה אם כן, ברורה למדי. משרד החינוך צריך רפורמה, אך הפרטה, ביזור ואוטונומיה אינן הנחלה אליה הוא משווע. ריכוזיות הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות, אז ריכוז נכון, אשר משלב אנשי מקצוע רלוונטיים ומייצר מדיניות הוליסטית יותר, היא היא הרפורמה אותה משרד החינוך צריך.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתיה"ס אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו

הדרישות למתן סמכויות רחבות לבתי ספר צריכה להיענות בפריסת ידיים רחבה של משרד החינוך ובקריאת "ברוכים הבאים". רק ככה, משרד החינוך צריך להשתנות לאור המשבר הנוכחי.

טל חסדאי-ריפא הוא חוקר בכיר בפורום ארלוזרוב. טל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בן 31, נשוי, אבא טרי. נע על התפר שבין אופטימיות להרמת ידיים, אבל מאמין גדול שראוי שיהיה כאן יותר טוב.