"אני תמיד זוכר את מה שאימא שלי אמרה לי לפני שנים: האדם נותן פרס, אלוהים נותן גמול", אומר דנזל וושינגטון כשהוא נשאל על קריירת המשחק עטורת השבחים שלו בארבעת העשורים האחרונים. "כבר קיבלתי כל פרס אפשרי, ולמדתי שהאושר לא בא משם".

בגיל 66, דנזל וושינגטון הוא אחד השחקנים המוערכים ביותר בהוליווד – כולל שמונה מועמדויות לאוסקר שמתוכן זכה פעמיים, בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בסרט "גלורי" מ-1989 ובפרס השחקן הראשי הטוב ביותר בסרט "יום אימונים מסוכן" מ-2001. ואם לא די בכך, לפני חודשיים, ה"ניו יורק טיימס" בחר בוושינגטון למקום הראשון ברשימת השחקנים הטובים ביותר של המאה ה-21.

"דנזל וושינגטון הוא טיטאן המסך, אבל הוא גם אומן רגיש ועדין", כתבו עליו מבקרי העיתון, שבחרו בו פה-אחד. "הוא יכול לעשות שייקספיר, להיות הנבל או הגיבור. והוא גם אחד משחקני ה'אדם הפשוט' הגדולים. והוא גורם לעבודת השחקן להיראות טבעית כמו נשימה".

דנזל וושינגטון (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

השנה ייצאו שני סרטים בכיכובו. הוא מככב בעיבוד חדש של המחזה "מקבת" מאת ויליאם שייקספיר, לצידה של פרנסיס מקדרמונד ("פארגו") בתפקיד ליידי מקבת ובבימויו של ג'ואל כהן, מחצית מצמד האחים כהן ובעלה של מקדרמונד.

ובנוסף, החודש יוצא לאקרנים הסרט "הדברים הקטנים", מותחן פסיכולוגי שעלילתו מתרחשת ב-1990, בבימויו של ג'ון לי הנקוק ("הזדמנות שנייה") ולצידו של וושינגטון משתתפים שני זוכי אוסקר נוספים, ראמי מאלק ("רפסודיה בוהמית") וג'ארד לטו ("מועדון הלקוחות של דאלאס").

וושינגטון מגלם את דמותו של ג'ון "דיק" דיקון, סגן השריף של מחוז קרן בקליפורניה, שנשלח ללוס אנג'לס למשימה קלה ומהירה לכאורה. בפועל, הוא נעשה מעורב יותר ויותר בחיפוש אחר רוצח סדרתי. במהלך עבודתו לצד סמל ג'ים בקסטר (מאלק) ממחלק הרצח, החקירה מעלה פרטים מעברו של דיקון וחושפת סודות מטרידים שהיו קבורים זמן רב.

כתסריטאי וכבמאי, הנקוק מתייחס לטבעו הקשה של פענוח פשעים כאמצעי לחקירת הממדים הפיזיים, האינטלקטואליים והפסיכולוגיים של עבודת השוטרים: "חשבתי על הסיפור ב-1990, כשאולמות הקולנוע היו מלאים בסרטים על צמדי שוטרים, אז רציתי לעשות משהו שונה, לתת לזה יותר תחושה של סרט משנות ה-70", הוא אומר.

הנקוק חותר תחת עקרונות הניאו-נואר בכך שהוא פורם את התעלומה במקום לסיים אותה בצורה חד-משמעית. שני השוטרים עסוקים בפרטים מוטלים בספק במסעם מחשד לוודאות, ומגיעים לאזור אפור שדוחף אותם לפעולה בצורה המאיימת להרוס את החקירה שלהם ואת חייהם.

"זה היה סיפור ממש מעניין, שלא ראיתי קודם לכן, עם דמות מצולקת, צינית ומאופקת, שלא גילמתי קודם לכן", אומר וושינגטון. "אם לדיק הייתה פעם אמונה כלשהי, הוא איבד אותה, אבל הוא ממשיך במסע רוחני דרך סוג הגיהינום שרק שוטר יכול להבין".

דנזל וושינגטון בסרט "הדברים הקטנים" (צילום: יח"צ)

הוא מרחיב: "אני לא חושב שהדמות שלי פתרה, או תפתור אי-פעם, את המאבקים הפנימיים שלה, זה סוג המסע שהיא עוברת. דיק צריך להחלים, כי הוא תקוע בעבר. הוא מחפש פתרונות מחוץ לעצמו, בעבודה שלו ובתשוקה שלו לפענח פשעים, אבל התשובה היא למעשה בתוכו. יש אימרה, 'האויב הוא בפנים', וזה המקרה של דיק, וגם המקרה שלי כאדם".

אלוהים הוא התשובה

וושינגטון הוא נוצרי אדוק ומודה שהוא "מודאג יותר לגבי עתיד האנושות מאשר לגבי עתיד הקולנוע". הוא פחות מוטרד ממגפת הקורונה ומאמין שדווקא זו דווקא תחזיר את הקירבה בין בני אדם – אבל חושש מעידן ה"פוסט-אמת" שאנחנו חיים בו.

"גם הברית החדשה אומרת את זה – 'גם זה יעבור'", הוא אומר על הקורונה והריחוק החברתי שכפתה על כולם. "כבר מתחילים למצוא פתרונות וחיסונים. זה בטבע שלנו לרצות קהילה מאוחדת שחולקת חוויות משותפות. אנחנו כבר צמאים לזה, ואני חושב שכשיגיע הזמן, זה יחזור להיות אפילו חזק יותר מכפי שזה היה.

דנזל וושינגטון (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)

"רבים מאיתנו חווים תקופות קשות ומאתגרות שבהן אנחנו מרגישים תקועים, לכודים ופגיעים, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו במה אנחנו מאמינים. זה חלק בלתי נפרד מלהיות בן אנוש, ואתה פשוט צריך למצוא דרכים להתמודד עם התקופות האלה. בעולם שאנחנו חיים בו, אם אין לך עוגן רוחני כלשהו, אתה תיסחף לכל כיוון שהרוח תיקח אותך.

"אנחנו החיה היחידה על כדור הארץ שהתברכה ברצון חופשי, ואנחנו חיים בתקופה שבה זה כמו רצון חופשי על סטרואידים. אנחנו חופשיים לחשוב וללכת לכל כיוון שאנחנו רוצים בעידן המידע הזה, ואנחנו צריכים להגן על האוזניים שלנו, על העיניים שלנו, על התודעה שלנו.

"אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים לגבי המידע שאנחנו סופגים ומסתמכים עליו כאמת. אנחנו צריכים להסתכל פנימה, לא החוצה. התשובה שלי היא לא מחוץ לי, היא בתוכי. אנחנו זקוקים להתעמלות רוחנית".

"אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים לגבי המידע שאנחנו סופגים ומסתמכים עליו כאמת. אנחנו צריכים להסתכל פנימה, לא החוצה. התשובה שלי היא לא מחוץ לי, היא בתוכי. אנחנו זקוקים להתעמלות רוחנית"

עבור וושינגטון, המשמעות היא חיפוש מתמשך אחר השליחות בחייו ובעבודתו כשחקן קולנוע. כשהוא נשאל לתגובתו על הכבוד הרב שחלקו לו מבקרי ה"ניו יורק טיימס", הוא עונה: "אני מעריך את הניו יורק טיימס ואת הרשימות האלה של 'השחקנים הטובים של המאה', אבל לא בשביל זה אני כאן.

דנזל וושינגטון לאחר זכייתו באוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר, על סרטו "יום אימונים מסוכן", 24 במרץ 2002 (צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)

"המשימה שלי היא יותר משימה שניתנה לי מאלוהים, למצות את הכישרונות שלי כמיטב יכולתי ולנצל כל הזדמנות לנהוג על פי דרכי האל ולשתף אחרים במה שאני יודע וחוויתי, הטוב והרע.

"אני שמח בקריירה שלי, אבל אני לא מסתמך על העבודה שלי כדי להיות מאושר, והחוזק שלי לא בא מהשבחים שאני מקבל. אם יש בזה שמחה, זה מפני שאני מנצל את הכישרונות שקיבלתי מאלוהים.

"אני שמח בקריירה שלי, אבל אני לא מסתמך על העבודה שלי כדי להיות מאושר, והחוזק שלי לא בא מהשבחים שאני מקבל. אם יש בזה שמחה, זה מפני שאני מנצל את הכישרונות שקיבלתי מאלוהים"

"אני רואה את עצמי כאדם שמנסה לעזור, כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה. אני רואה יותר הזדמנויות לנצל את היכולות שקיבלתי מאלוהים כדי להפוך את העולם הזה לטוב יותר, בתקווה, אפילו בדרכים קטנות. אני יכול, רק באמצעות העבודה שלי, להסיח את דעתם של אנשים מהבעיות שלהם לזמן מה".

צריך הרבה פופקורן

לדברי וושינגטון, הוא נהנה מבחינה מקצועית לשמש מנטור לדור הבא.

"אני אוהב לדבר עם קולנוענים צעירים כמו ריאן קולגר או צ'דוויק בוזמן הנפלא, שהלך לעולמו (ושכיכב ב"הבלוז של מא רייני" מ-2020). אני נהנה לחלוק איתם את מה שיש לי בדרך הטובה ביותר שאני יכול".

רמי מאלק ודנזל וושינגטון בסרט "הדברים הקטנים" (צילום: Lifestyle pictures / Alamy)

בנוגע לשחקנים שמככבים לצדו ב"דברים הקטנים", הוא טוען כי "ג'ארד וראמי שניהם שחקנים צעירים נהדרים. החלק האהוב עליי בסרט היה לשבת בסצנת החקירה ההיא מאחורי הזכוכית, כשאני צופה בצעירים האלה שבפנים טייק אחרי טייק. הייתי צריך הרבה פופקורן כדי לצפות בהם עושים את זה.

"שניהם בשיאם, וזה היה מעורר השראה לראות את המסירות שלהם לאוּמנותם, את האופן שבו הם מבצעים את התפקיד שלהם. הם נתנו לי השראה ללכת הביתה ולהיות שחקן חד יותר וטוב יותר".

"כשאני קורא תסריט, אני לא חושב על זה מבחוץ במונחים של ז'אנר. אני רק שואל את עצמי, 'האם זה טוב לקריאה?', ו'הדברים הקטנים' הוא בהחלט כזה. זה היה מותח וזה היה מרגש, כי הייתי כאילו, 'אה, טוב, זה לא מה שאתה חושב, זה כאילו, רגע, מי הטוב ומי הרע כאן?'.

"אני אפילו לא רוצה להשתמש במילה מותחן, זה כמו להכניס את זה לקופסה קטנה. אנשים רוצים לשים תוויות על סרטים, להכניס אותם לקופסה, אבל 'הדברים הקטנים' גדול מזה, וזה מה שמקורי בו".

ג'ארד לטו בסרט "הדברים הקטנים"

כדי להתכונן לתפקיד, וושינגטון מספר כי צפה במותחנים "שבעה חטאים" של דיוויד פינצ'ר מ-1995 וזוכה האוסקר "שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי מ-1991.

"חשבתי כאילו, 'בנאדם, איזה סרט'. יש קטע שבו ג'ודי פוסטר מדברת עם אנתוני הופקינס מבעד לזכוכית, וזה בויים כך שהפנים של אנתוני משתקפים בזכוכית בצילום תקריב שלה. אז אני הייתי גונב את התמונה הזאת כמחווה האישית שלי לדמי, שהיה חבר שביים אותי ברימייק 'המועמד ממנצ'וריה' מ-2004".

ב'שתיקת הכבשים' יש קטע שבו ג'ודי פוסטר מדברת עם אנתוני הופקינס מבעד לזכוכית, וזה בויים כך שהפנים של אנתוני משתקפים בזכוכית בצילום תקריב שלה. הייתי גונב את זה, כמחווה האישית שלי לג'ונתן דמי"

הוא מודה שהוא "ממש לא משוגע לסרטים, אני לא צופה בהמון סרטים. אני נוטה לצפות יותר בסרטים ולחקור אותם כשאני מביים".

הוא נזכר בחיבה בשיחה עם סטיבן ספילברג, שאותו הוא מעריץ: "סטיבן אמר לי לפני שנים, כשהייתי לחוץ מלעשות סרטים, 'כולם גונבים, דנזל, אבל תוודא שאתה גונב מהטובים ביותר'. צפיתי שוב בסרטי 'הסנדק' של קופולה וגנבתי מהם כמה דברים. ואני אגנוב גם מספילברג".

דנזל וושיגנטון וג'וליה רוברטס ב-2019. השניים כיכבו יחדיו בסרט "תיק שקנאי" לפני 28 שנים (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

כשחקן הוא חושב על עצמו כעל עיתונאי חוקר: "אני עורך מחקר ומקיף את הנושא. אני זוכר שעבדתי על 'תיק שקנאי' (מותחן מ-1993 שבו כיכב לצדה של ג'וליה רוברטס – ע.ל.) וישבתי עם העיתונאי בוב וודוורד, והוא סיפר איך הוא יכול לחקור נושא בצורה מקיפה במשך כמה שנים לפני שהוא יושב לבסוף לכתוב את הסיפור. אני חוקר בצורה מקיפה את התסריט ואת הדמות, ההבדל היחיד הוא שאני מפרש את הדמות ולא כותב אותה".

הוא מודה שהוא גם לא צופה בהרבה תוכניות טלוויזיה או סדרות. "אין הרבה חדשות בטלוויזיה, יש הרבה דעות אבל לא הרבה חדשות של ממש". אבל יש יוצא מן הכלל אחד: "צפיתי המון ב'48 השעות הראשונות' (סדרה תיעודית אמריקאית על חקירות רצח – ע.ל.), שוב ושוב, זו התוכנית האהובה עליי. עקבתי מקרוב אחרי הבלשים, איך הם עובדים, ו'נורמלית' היא לא מילה שיכולה לתאר את ההתנהגות היומיומית שלהם.

"לא רציתי לגרום לדיק להיראות כמו שוטר או בלש בסגנון קולנועי. ב'48 השעות הראשונות' הם מדברים על מישהו שערפו לו את הראש בזמן שהם אוכלים כריך הודו, כי זה רק אחד מתוך עשרת התיקים שהם עובדים עליהם. שמתי לב כמה הם קפדנים, כמה ההתנהגות שלהם שגרתית".

דנזל וושינגטון ואישתו פולטה, בטקס גלובוס הזהב, ב-7 בינואר 2018 (צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)

יהיו ההשלכות אשר יהיו

וושינגטון מאמין שיש לו שלוש משימות עיקריות בחייו.

בראשונה, הוא מצהיר כי "מבחינה מקצועית, אני מתכוון להקדיש את שארית חיי להפקת מחזות של אוגוסט וילסון". הוא ביים את הסרט זוכה האוסקר "גדרות", שבו הוא גם שיחק, והיה אחד המפיקים של "הבלוז של מא רייני"  – שניהם מבוססים על מחזות של וילסון.

המשימה השנייה היא "המסירות שלי למשפחה היפה שלי, אשתי פולטה והילדים שלי. כל ארבעת הילדים שלי עושים דברים מדהימים בעסקי השעשועים בזכות עצמם, כשחקנים או כמפיקים".

והמשימה האחרונה, הוא אומר, היא "המסע הרוחני, פשוט לנסות להתקרב יותר ויותר לאלוהים. זו המשימה העליונה שלי. הייתי צריך לצמוח ולהגיע למקום שבו לא אכפת לי יותר מה אנשים חושבים על זה. למשך זמן מסויים הייתי יותר מוטרד במי אני עלול לפגוע, או שאם אני אגיד את זה אני עלול לאבד כמה מעריצים.

"אבל עכשיו אני לא פוחד ולא אכפת לי. יהיו ההשלכות אשר יהיו – אני אחיה איתן למשך שארית חיי".

דנזל וושינגטון (צילום: Rich Fury/Invision/AP)