מי שעקב אחרי הדיונים הפתוחים של מושב בג"ץ על חוק הלאום, לא יכול היה שלא להבחין בהפצרה של השופטים מן הכנסת לחוקק סוף סוף חוקה לישראל. אם קלטתי נכון את רוח הדברים, הרי ששופטי בג"ץ אמרו: חוק הלאום אינו תקין, אבל זה חוק יסוד, ואפשר לתקן אותו רק אם יכתבו חוקה, ובה יהיה פרק שיתקן את תקלת חוק הלאום שלא מכיר בשיוויון כל האזרחים.

אם קלטתי נכון את רוח הדברים, הרי ששופטי בג"ץ אמרו: חוק הלאום אינו תקין, אבל זה חוק יסוד, ואפשר לתקן אותו רק אם יכתבו חוקה, ובה יהיה פרק שיתקן את תקלת חוק הלאום שלא מכיר בשיוויון כל האזרחים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הדרישה לחוקה היא מן הדרישות העיקריות של ההפגנות בבלפור, ומה שמוזר הוא שאף פוליטיקאי לא הרים הכפפה של בג"ץ והפגנות בלפור, ועניין החוקה לא עולה כלל על סדר היום הציבורי.

במקום לומר דבר דבור על אופניו, כמה מן הפוליטיקאים דיברו על "אמנה חברתית", ניסוח שנתפס בצדק כבריחה מן האתגר האמיתי שעמו מתמודדת ישראל של היום.

הבעיה של החוקה היא, שלדעת החוגים הדתיים היא מתנגשת עם התורה, שהיא החוקה האמיתית של עם ישראל. כלומר חיקוק חוקה יבטל, על פי תפיסתם, את מהותה של ישראל כמדינה יהודית. עצם העובדה שבג"ץ מפציר במחוקקים להביא חוקה לישראל מעידה על כך שבג"ץ לא חושב כך, או שמבחינתו חוקה המבטאת את שיוויון האזרחים מגבירה את כף הדמוקרטיה על חשבון כף היהודית, ומבחינת בג"ץ טוב שכך.

הבעיה היא שבגלל רמת הפוליטיקה שלנו, לא רק שאין התקדמות לכיוון חוקה, אלא להפך, יש נסיגה. עד היום היה אפשר לומר שיש חוקי יסוד שהם הבסיס לחוקה שתבוא בשעה טובה אי פעם בעתיד, המצב כעת הוא שכבר גם אין חוקי יסוד.

חוקי יסוד הם התשתית המוצקה והמוסכמת של ערכי יסוד, הקובעים את כללי ההתנהגות הכללית והפוליטית, אבל הפוליטיקאים שלנו שינו חוקי יסוד כאוות נפשם על פי צרכים פוליטיים מיידיים, והדברים באו לידי ביטוי בוטה בשינוי חוקי יסוד לצורך הקמת ממשלת החילופים ההזויה. אחרי חוק ממשלת החלופים אי אפשר לומר שיש לישראל חוקי יסוד, וגם התשתית לחוקה לעתיד לבוא חלפה עם הרוח.

מה שיותר חמור – אף פוליטיקאי לא מצא לנכון להבהיר שזה מצב לא תקין שיש לשנותו.

בגלל רמת הפוליטיקה שלנו, לא רק שאין התקדמות לכיוון חוקה, אלא להפך, יש נסיגה. עד היום היה אפשר לומר שיש חוקי יסוד שהם הבסיס לחוקה עתידית כשתבוא בשעה טובה. המצב כעת הוא שכבר אין גם חוקי יסוד

ואני הייתי אומר שלא רק מדובר ב"מצב לא תקין", אלא בצורך דחוף, אולי הכי דחוף, על מנת להחזיר את ישראל למסילה, לפני שתיפול מתוכה בריסוק אברים.
בלי מערכת ערכים מוסכמת, שום חברה לא יכולה להתקיים, קל וחומר להתמודד מול אתגרים קיומיים כמו המלחמה בקורונה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

רב בישראל הוא מינוי פוליטי. ספק אם נותרו רבנים שהם במעמדם רק מכוח גדולתם בתורה. אמור לי מי אתה ואומר לך מיהו פטרונך. מי שאחראי לחלוקת הכוח הברוטלית הזאת הן המפלגות החרדיות והדתיות, שחילקו ביניהן לאחרונה את עוגת הרבנות ובתי הדין הרבניים.

מדובר במערכת משומנת של ג'ובים בשכר שערורייתי, שעלתה על גדותיה עד שלא נותר בה מקום לאלוהים. הדת אינה ערובה מפני משחיתיה. משרה רבנית היא תוצאה של יחצנות ואינה בהכרח תוצאת בקיאות במוסר ובהלכה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק משתנה – וזה לא היה בפרלמנט, לא בבית הלבן ולא ברחובות. זה היה בתמונה אחת מהשבעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים.

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.

לאחרונה, במסגרת "מועדון הסרטים" של "יד ושם", צפיתי ב"גבלס והפיהרר" (Führer und Verführer) העוסק ביוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. הסרט אינטנסיבי, מצמרר, מזעזע ומפחיד. רואים שם כמה היטלר חפץ במלחמה, וכמה שיותר ממנה. לצדו, עמד גבלס, ששאף יותר מכל לרצות את היטלר – מגלומן בפני עצמו וכן תועמלן מבריק.

גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.