תרשו לי חברים לטמון את מקלדתי בסחי הפוליטי ולנסות להבין את ההרכב. חתיכות לא מעוכלות של פשיזם וכהניזם עם שאריות ממלכתיות מתה ודייסת ביביזם, המחלות הצפויות והריח. בעיקר זהו ניסיון להבין את האנשים הטובים שנפלטו מהמרוץ.

ישראל נקלעה לבור שופכין שהכל בו מסתובב ונשאב לתוך מדמנת פשעיו ומעשי השחיתות של נתניהו (לכאורה, לכאורה, בסדר), משפט השוחד שלו, הקומבינות הפוליטיות שלו, הזחיחות והשחצנות שלו, סחיטת חבריו למפלגה ושותפיו לקואליציה, חנפנותו לחרדים המשמנים את כסאו למרות כל אלה, ורצף מעשים מגונים שהוא מבצע בדמוקרטיה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית.

ישראל נקלעה לבור שופכין שהכל בו מסתובב ונשאב לתוך מדמנת נתניהו, משפט השוחד, הקומבינות, הזחיחות והשחצנות, החנפנות לחרדים ורצף מעשים מגונים שהוא מבצע בדמוקרטיה ובפוליטיקה הישראלית

מול אויב כזה צריך לדעת להיאבק. צריך תחבולות פוליטיות, צריך להבין את נפש האויב, לאסוף מודיעין, לתקוף באיגוף, מהאוויר מהים ומהיבשה, דרך הרשתות וכלי התקשורת הקלאסיים, בהפתעה ובאיחוד כוחות שלעיתים נראה בלתי אפשרי.

צריך להכיר את בג"צ יום וליל. את חוקי המדינה ואת תקנון הכנסת, את האפשרויות להעמיד ממשלה על טעויותיה ומחדליה. לחשוף אותם כל יום, כל שעה, ישירות למוחם של מיליונים.

צריך להיאבק בשטיפת המוח של נתניהו ושופריו. צריך לדעת לגייס ציבור גדול להפגנות מחאה וצריך לעבוד יומיום במאבק נגד ממשלה כושלת כשאתה מציע לאזרחים דרך אחרת שתמשוך אותם לסלק את ידיהם בקלפי מהפתק הרעיל של הממשלה הנכחית.

ומה היה לנו כאן? אנשים טובים שמבינים היטב את עומק הבור שבו מצויה ישראל בגלל האיש נתניהו ומעשיו הנכלוליים, פשוט החליטו ללכת בחושך ולשרוק לעצמם.

מה חשב לעצמו רון חולדאי שהתגאה בקרדיט הניהולי של תל אביב לאורך עשרים שנה? שאם הוא רק יעלה שלט חוצות מול נתניהו, העם יפנה לאחור וירוץ אחריו במקום אל התהום שמציע נתניהו כבר 12 שנה? חולדאי כך נראה, לא עשה סקרים מוקדמים, לא בדק מי יביא לאיחוד כוחות, לא תכנן כיצד לתקוף את שלטון נתניהו, לא הכין מצע שימשוך אחריו בוחרים ממגוון אוכלוסיות, כולל מצד תומכי נתניהו. כל מה שעשה עשה כמו שהוא עושה כשהוא רץ לראשות העיר תל אביב – העמיד את עצמו בחזית. זה לא מספיק. זה אפילו לא מספיק בקושי.

ומה היה לנו כאן? אנשים טובים שמבינים היטב את עומק הבור שבו מצויה ישראל בגלל האיש נתניהו ומעשיו הנכלוליים, פשוט החליטו ללכת בחושך ולשרוק לעצמם

ומה חשב לעצמו משה בוגי יעלון? שר ביטחון לשעבר, רמטכ"ל, איש טוב במובן הטוב של המילה. הקים מפלגה שמעולם לא התמודדה לבד, הצטרף לכחול לבן של גנץ, חבר איתה ליש עתיד, נבגד בידי אותו גנץ, וכעת הוא העריך שאותה מפלגה אישית שהוא הקים יכולה לרוץ לבד ולהביא 150 אלף קולות כדי לעבור את אחוז החסימה?

בוגי? היית בטוניס. חיסלת את אבו ג'יהאד. ככה מתכננים מבצע? ברצינות? מהיכן הבאת את הנתונים על כך שיש לתל"ם שלך תמיכה כה גבוהה אם לא התמודדת איתה לבד עדיין? הפוליטיקה היא אמנות האפשרויות אבל גם כדי להיות אומן צריך היגיון וצריך תחבולות וצריך ניסיון וצריך לפעול בשיקול דעת. בוגי הוכיח שאין לו את היכולות הללו לגייס ציבור גדול לתמוך בדברים ההגיוניים שהוא אומר על פרשת הצוללות ולהביא אותם אל הקלפי כדי שיפילו את נתניהו.

מה חשב לעצמו עופר שלח? איש ראוי לכל הדעות. האם הוא, שכתב ספרים על כשלונות הלחימה של צה"ל בלבנון ובשטחים, תכנן את המהלך היחיד שהוא עצמו אחראי להצלחתו או כישלונו – דרכו הפוליטית? כיצד עשה זאת? האם היו לו סקרים או נתונים אחרים שמצביעים על כך שכשהוא יפרוש מיש עתיד יילכו אחריו עשרות אלפי בוחרים של יש עתיד או מפלגות אחרות ויתנו לו להיכנס לכנסת הבאה עם הדברים הנכונים שהוא אומר?

פשוט אי אפשר להבין את האנשים הטובים האלה. אולי הם לא יודעים לקרוא את המפה הפוליטית, אולי הם לא מבינים את נפש הבוחר הישראלי. ברור שכישלונם מונח לפתחם. רק הם עצמם אשמים שהדרך הזו של הקמת מפלגה אישית – אינה נכונה. היא כישלון ידוע מראש.

פשוט אי אפשר להבין את האנשים הטובים האלה. אולי הם לא יודעים לקרוא את המפה הפוליטית, אולי לא מבינים את נפש הבוחר הישראלי. רק הם עצמם אשמים. הקמת מפלגה אישית היא כישלון ידוע מראש

אפילו נתניהו, גדול הנחשים הפוליטיים, לא רץ בראשות מפלגה אישית (למרות שהפך את הליכוד למפלגתו האישית). הוא רץ בראשות הליכוד של בגין. זו המפלגה שיש לה כבר היסטוריה של עשרות שנים. מסורת של תומכים ותומכים מסורתיים. עליה הוא השתלט. אותה הוא סחב לצרכיו האישיים.

ומה חושב כעת פרופ' זליכה? אם יעבור את אחוז החסימה ינפנף בהצלחתו "המדהימה", ואם לא, הוא יסביר שעומק משבר הכלכלה חייב אותו לרוץ. אבל האם זליכה עשה את עבודת ההכנה הפוליטית לקראת ריצתו לבד בבחירות?

אי אפשר שלא להביט כמובן על בני גנץ וחבורתו. האנשים שזכו בפיס כאשר ציבור ענק האמין שהנה מגיעה אלטרנטיבה לנתניהו, וביום אחד פשוט התרסקו, התכופפו, קיפלו את זנבם ונכנסו לממשלת נתניהו הנאשם בפלילים.

זו התכנית שתכננו שלשה רמטכ"לים? ביציאה למבצעים צבאיים מקובל לתכנן דפ"א – דרך פעולה אפשרית. יש הדרך המסוכנת, יש הדרך האפשרית ויש הדרך הבלתי אפשרית. יש גם דרכים אחרות. אבל מה היו דרכי הפעולה של מובילי כחול לבנבן למקרה שבבחירות לא יקבלו רוב? האם תכננו לשבת באופוזיציה ולבנות אלטרנטיבה? כנראה שלא. האם תכננו מראש להיכנס להסכם קואליציוני עם נתניהו? אם כך הם פשוט בגדו מראש במיליון ורבע אזרחים שהאמינו להבטחותיהם ההפוכות. כך או כך הם מצביעים על כישורים פוליטיים אפסיים. על חידלון אישי. חוסר ערכים, חוסר אידאולוגיה או דרך פוליטית שיכולה להוביל ציבור מצביעים לאורך שנים.

עכשיו צריך להביט על מפלגת העבודה. בעיקר על אותם עשרות ח"כים שקרצו לימין הרך לאורך שנים. בזו וזלזלו במצביעי השמאל. באותם אזרחים שהיו נאמנים לערכי תנועת העבודה במשך שנים. חברי הכנסת של המפלגה שלא היו מספיק סבלניים נאמנים ואמיצים לשבת באופוזיציה ולא להצטרף לממשלת נתניהו. היכן בוז'י הרצוג? היכן נחמן שי? איתן כבל?

וחבורת 24 המנדטים של רשימת המחנה ההוא, מי זוכר את שמו? שאריותיו בדמות עמיר פרץ ואיציק שמולי כבר זחלו לממשלת נתניהו בתקופה שעל גבו היו כבר כתבי אישום ולא רק חקירות וחשדות. אלה הוסיפו חטא על פשע ושלחו את בוחרי העבודה למפלגות אחרות. האנשים הללו הם פשוט חלאת הפוליטיקה הישראלית. אין לשפוט אותם בכלים של פוליטיקאים כושלים כמו בוגי שלח וחולדאי.

עכשיו מנסה מרב מיכאלי לשקם את מפלגת העבודה עם אנשים חדשים. אולי זה אפשרי. מה שברור שהדנ"א של מפלגה לא יכול להשתנות בגלל שחבריה רוצים שלטון בכל מחיר. אם הם לא יודעים, לא רוצים ולא מוכנים להיאבק באופוזיציה על דרך ועל הקמת אלטרנטיבה לשלטון, אין להם זכות קיום.

כן, אני יודע שקל מאוד לכאורה לכתוב פרשנות ולשחרר את הכעסים על המקלדת במקום להיכנס לחיים הפוליטיים ולנסות שם את כוחך. אבל היי. לפחות לא קיבלתי 45 אלף ₪ כספי ציבור כדי לשבת בכנסת כמה שנים ולהוסיף למדמנה עוד הבטחות סרק ומעשים מהסוג שבהם יש להילחם.

אני יודע שקל מאוד לכאורה לכתוב פרשנות ולשחרר כעסים על המקלדת במקום להיכנס לחיים הפוליטיים ולנסות את כוחך. אבל היי, לפחות לא קיבלתי 45 אלף ₪ כספי ציבור כדי לשבת בכנסת ולהוסיף למדמנה הבטחות סרק

(למען הגילוי הנאות, כותב שורות אלה תומך במפלגה החדשה הדמוקרטית, והמליץ לחבריה לא להתמודד בבחירות הקרובות עד אשר ערכי המפלגה יוטמעו בציבור רחב, שיהווה בסיס איתן להצלחה בבחירות).

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

בני גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית שלושה עשר רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים בלבד (יצחק רבין ואהוד ברק) הפכו לראשי ממשלה (השני עם הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה נבחר בישראל). רמטכ"לים אחרים לא היו סיפורים של הצלחה בולטת בפוליטיקה הישראלית וחלקם היו לסיפורי כישלון פוליטי.

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית 13 רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים (רבין וברק) הפכו לרה"מ (השני עם הכהונה הקצרה ביותר רה"מ נבחר בישראל)

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

בסך הכל – רק בחמישית מן המקרים של כניסת קצינים בדרגות אלוף ומעלה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית לגנרלים בצבא. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, עובדה שהשפיעה גם היא על צביונה של הפוליטיקה הישראלית ובה תת ייצוג בולט לנשים. זה בוודאי נמוך בהרבה מרף הציפיות או מן האשליה הרווחת כאילו אנשי צבא בכירים יהיו לאנשי מדינה ופוליטיקה מובילים. הנחת כזב, האלילים הכזיבו, לרוב.

רוב ראשי ממשלות ישראל היו ברובם חסרי כל ניסיון צבאי משמעותי בדרגות בכירות או חסרי ניסיון צבאי כלשהו. כמה מן המוצלחים שבהם לא שירתו כלל בצבא.

במיוחד ככל שגדלה הקיטוביות הפוליטית בישראל, כך מתקיימת הציפייה כי רמטכ״ל כדוגמת גנץ יושיע את הפוליטיקה הישראלית מקיפאונה ויגאל אותה מבעיותיה הקשות. במסגרת זו אף נשמעו לאחרונה ציפיות לכניסתם של הרמטכ"ל הקודם אייזנקוט והנוכחי – כוכבי, ללבה הרותחת של החיים המפלגתיים.

הפוליטיקאים חוששים מאנשי צבא, לשווא. לכן כבר ב-2007, בעת ממשלת אולמרט, תוקן החוק והוא מחייב תקופת צינון משפטית של שלוש שנים, שמונעת מאישי צבא בכירים בדרגות אלוף או רב אלוף להיכנס מיידית לפוליטיקה לפני תום שלוש שנים מסיום שירותם הצבאי. מצד אחד, יש בתקופת צינון זו הגיון דמוקרטי של שלטון חוק אזרחי וצמצום הכדאיות של אישים צבאיים בכירים לעסוק בפוליטיקה מפלגתית עוד בתקופת כהונתם הצבאית. מצד אחר, אין למניעה החוקית הזו הרבה תכנים. היא באה להגן על פוליטיקאים מכהנים ולא על דמוקרטיה.  

רק לחמישית מהקצינים בדרגות אלוף ומעלה שנכנסו לפוליטיקה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, מה שהשפיע על צביון הפוליטיקה הישראלית ותת הייצוג הבולט בה לנשים

הציפייה מאישי צבא להיות פוליטיקאים טובים היא חסרת בסיס, לרוב. בארץ ובעולם גנרלים אינם נוטים להיות סיפור הצלחה פוליטי כביר. הסיבה אינה אישית אלא עמוקה יותר. הסיבה היא שיטתית. המקצוע הצבאי שונה במובנים רבים מן המקצוע הפוליטי. איש הצבא התחנך להביא לביטוי מיטבי מסגרת ממושמעת והיררכיה פיקודית, שבה הבסיס להובלת אנשים מעוגן בפקודות והוראות ברורות. פוליטיקה היא אמנות הפעלת הכוח הציבורי במסגרת תחרות נוקשה על הקצאות משאבים.

איש הצבא מתחנך להטעות את האויב. הפוליטיקה מבוססת לצערנו על הטעיית היריב הפוליטי. המקצוע הצבאי מבוסס על חשאיות, בפוליטיקה על ניצול הפומביות. הרטוריקה הצבאית מבוססת על חדות ובהירות תוך הפגנת נחישות. הרטוריקה הפוליטית מבוססת על השגת פופולריות. החזון הצבאי הוא המשך התכליות המדיניות באמצעים אחרים. החזון הפוליטי הוא ניצול העוצמה הצבאית להישגים מדיניים ואישיים.

אמנם המקצוע הצבאי רחוק מלהיות תמים. רמטכ"לים חייבים לעבוד מול ולעומת דרגים מדיניים אך בכך הם רוכשים רק ניסיון מסוים ולא ידע פוליטי הדרוש להנהגה מדינית. רשימת ההבדלים עוד ארוכה, אך לב העניין הוא כי ניתן ללמד פיקוד וניהול אך לא ניתן ללמד באופן נרכש כריזמה פוליטית. עכשיו – בשיא הקיטוביות ושפל המצב של החיים הציבוריים בישראל, אנו עלולים להילכד שוב במלכודת הפתאים של צפיות לגנרל שיגיע ויושיע. זאת במקום בדק בית יסודי של כשלי החיים האזרחיים בישראל.

פרופסור גד ברזילי הוא מומחה למשפט, חברה וממשל, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים. (צילום: פוטו נגבה).

למחנה הפוליטי שמעוניין בהחלפת נתניהו, ובראשו מפלגות "תקוה חדשה" ו"יש עתיד", יש אפשרות בטוחה אחת לחסום את דרכו של נתניהו – לוודא מעבר של כחול-לבן, "עבודה" ו"מרצ" מעל אחוז החסימה. תעדוף מפלגות אלה חיוני גם על חשבון מנדטים של סער ולפיד, שבכל מקרה יהיו חייבים לשתף פעולה אחרי הבחירות בקואליציה מורכבת שתצטרך לשלב את ליברמן ובנט עם גנץ, סער, לפיד ומפלגות השמאל או החרדים. קואליציה כזאת תוכל לקום רק אם דרכו של נתניהו להקמת ממשלה תהיה חסומה. בתסריט בו כל המפלגות הללו עוברות את אחוז החסימה – נתניהו, עם בנט, לא יכול לחצות את רף 60 המנדטים (ובסבירות גבוהה גם לא את ה-58).

*  *  *

בפעם הרביעית גרר בנימין נתניהו את מדינת ישראל לבחירות, בתקווה כי הפעם יצליח להשיג את מספר הקסם – 61 מנדטים. נתניהו כשל בכך 3 פעמים בשנתיים האחרונות, אולם בבחירות אלה יש מרכיב שונה שלא היה קיים בבחירות הקודמות ומשפר את סיכוייו: פיצול משמעותי בגוש המרכז-שמאל לשורה של מפלגות קטנות.

נתניהו כשל 3 פעמים בשנתיים האחרונות בהשגת מספר הקסם 61, אולם בבחירות אלה יש מרכיב שלא היה קיים בבחירות הקודמות ומשפר את סיכוייו: פיצול משמעותי בגוש המרכז-שמאל לשורת מפלגות קטנות

הדבר יוצר סיכון לאובדן קולות אל מתחת לאחוז החסימה ויכול בתנאים מסויימים לאפשר לנתניהו לחצות את רף ה-60. נכון לעכשיו, הפגיעה הקשה ביותר היא ברשימות הערביות שתרמו לגוש "לא ביבי" 15 מנדטים בבחירות האחרונות ועומדות היום בסקרים על מספר חד-ספרתי.

למרות זאת, בהתנהלות נכונה, יכול המרכז-שמאל למנוע אפשרות של נתניהו לנצח בבחירות. בכל הסקרים חוזרת תמונה זהה – במצב בו כל המפלגות הציוניות משמאל עוברות את אחוז החסימה, גוש הימין קטן מ-60. אפילו בסקרים בהם הרשימה המשותפת משיגה 8-9 מנדטים בלבד, נתניהו לא מצליח להשיג את מבוקשו, כל עוד מרצ, העבודה וכחול-לבן נמצאות מעל אחוז החסימה.

שני דברים יקרו בוודאות יום לאחר הבחירות: "יש עתיד" תהיה המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל וליאיר לפיד לא יהיה סיכוי להרכיב ממשלה. לא קיים תסריט שבו גדעון סער ובנט עוזבים את הימין בשביל להצטרף לממשלה תחת לפיד. לכן אין חשיבות אם ל"יש עתיד" יהיו 15 מנדטים, 18 או 20. נקודת המפתח היא בהבטחת גוש חוסם שמנטרל אפשרות להקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר. הסרת אפשרות זאת מסדר היום תאפשר (אולי) קואליציה שבבסיסה סער ולפיד ולצידם שורת מפלגות קטנות מבנט ועד מרצ.

לכן, לגוש המרכז-שמאל יש משימה פשוטה – להבטיח שכל המפלגות הנמצאות באיזור הסכנה יסיימו בצד הנכון של אחוז החסימה. מאיפה יבואו הקולות? מהמתלבטים ומהעלאת אחוז החסימה במוקדים הנכונים.

לא קיים תסריט בו סער ובנט עוזבים את הימין כדי להצטרף לממשלה תחת לפיד. לכן אין חשיבות אם ל"יש עתיד" יהיו 15 מנדטים, 18 או 20. המפתח הוא בהבטחת גוש חוסם שמנטרל אפשרות להקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר

למה לא להפריש את אחת המפלגות?

יש הטוענים שהדרך למנוע אובדן קולות הוא פשוט לגרום לפרישה של אחת המפלגות. בימים אלה יש קמפיין אגרסיבי מהצד השמאלי של המפה במטרה לגרום לכחול-לבן ובני גנץ לפרוש מתוך הנחה שזה "יציל" את השמאל.

טעות קשה! היציבות של 62 מנדטים נגד נתניהו היא בהרכב המפלגות הנוכחי. ראש מפלגה אינו אדמו"ר והמצביעים הם אנשים חופשיים, האשליה כאילו ניתן לדעת לאן ילכו קולות המצביעים של מפלגה שפורשת היא טעות מן היסוד.

בבחירות אפריל 2019 זכה הליכוד ב-35 מנדטים, וגוש הימין עמד על 60 מנדטים. באותן בחירות חצתה מפלגת "כולנו" את אחוז החסימה בקושי, עם 4 מנדטים ובמקביל מפלגת "זהות" של משה פייגלין לא עברה ושרפה לגוש הימין 119 אלף קולות (3.5 מנדטים). לקראת סבב 2 עבד נתניהו קשה למנוע ריצה עצמאית של כחלון ופייגלין מחשש לבזבוז קולות. נתניהו השיג את מבוקשו, כחלון נמהל לתוך הליכוד עם 4 שריונים, פייגלין פרש תמורת הבטחה למינוי כשר הבריאות.

בתאוריה, המהלכים הללו היו אמורים להוסיף לליכוד 7 מנדטים ולהבטיח לו הישג חלומי של יותר מ-40 מנדטים ונצחון וודאי. בפועל מצביעי כחלון התפזרו בין כחול-לבן, ש"ס, ישראל ביתנו ואפילו מפלגת העבודה (של פרץ ואורלי לוי). מצביעי פייגלין התפזרו ברוח ועד היום לא נודע מיקומם, פתק "מחל" הם לא שמו בקלפי. ביום הבחירות הליכוד התכווץ מ-35 ל-32 וגוש הימין צנח מ-60 ל-55!

החתך הנוכחי של מצביעי כחול-לבן רחוק מהפרופיל השמאלני הקלאסי ובחלקו כולל מצביעים שהאלטרנטיבה השנייה שלהם נמצאת דווקא אצל בנט וסער ויתכן שחלקם פשוט יעדיפו לא להצביע. ההנחה כאילו ניתן לדעת מה יעשו מצביעי כחול-לבן אחרי פרישה של גנץ היא הימור פרוע. כאשר כחול-לבן החלה לרדת בסקרים לאחר הכניסה לממשלה, המצביעים שנטשו אותה עברו בהמוניהם לבנט והזניקו אותו למספרים שלא חלם עליהם, בהמשך זזו קליק שמאלה לגדעון סער. נהירה ליאיר לפיד ועל אחת כמה וכמה למפלגות השמאל, לא נצפתה.

בתאוריה, המהלכים הללו היו אמורים להוסיף לליכוד 7 מנדטים ולהבטיח לו הישג חלומי של יותר מ-40 מנדטים ונצחון וודאי. בפועל מצביעי כחלון התפזרו בין כחל"ב, ש"ס, ישראל ביתנו ואפילו העבודה. מצביעי פייגלין התפזרו ברוח ומיקומם לא נודע

לכן, הקמפיין האגרסיבי משמאל לפרישת גנץ הוא הימור לא מבוסס שקשה לחזות את השפעתו. לדוגמה, פרישה כזאת עלולה לספק דווקא לבנט את המנדט הנוסף ומצד שני לא לסייע כלל למרצ והעבודה שעדיין עלולות ליפול מתחת אחוז החסימה.

לכן למחנה שרוצה בהחלפת נתניהו וחרד מהאפשרות של ממשלת נתניהו-בן-גביר יש מסלול בטוח אחד, שבוודאות ימנע מנתניהו את חלום ה-61 ויפתח סיכוי להקמת קואליציה חלופית – התגייסות להבטחת המעבר של כחול-לבן, "עבודה" ו"מרצ" מעל אחוז החסימה. בתנאים כאלה אין לנתניהו אפשרות לחצות את מחסום ה-60 וסער ולפיד יוכלו (אולי) להתחיל במו"מ מורכב על הקמת קואליציה רב-מפלגתית.

ד"ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. משלב בין המעשי למחקרי: בעברו 7 שנות עבודה בכנסת ובמשרד לפיתוח הנגב והגליל. בפן האקדמי, עבודת הדוקטורט שלו בנושא "כללי משחק בלוחמה א-סימטרית" זכתה בפרס הקרן ע"ש ענבר עטיה ז"ל למחקרים בנושא טרור. כיום מרצה באוניברסיטה הפתוחה במגוון תחומים - פוליטיקה השוואתית, נייר מדיניות, שלטון מקומי, החברה הערבית בישראל ועוסק בייעוץ לרשויות מקומיות וארגונים במגזר הציבורי. מקווה שתתעניינו ואשמח שתגיבו.