התרגלנו לכך שהפוליטיקה הישראלית בעידן נתניהו מתגמלת את מי שנוהגים ברוע (אמיר אוחנה וההסתה הכוזבת נגד הפרקליטות, שראויה כמובן לא אחת לביקורת עניינית. אמיר אוחנה וההוראה הלא חוקית להימנע מחיסון עצורים ואסירים. מירי רגב ורדיפת אמנים ערבים. מירי רגב וההתנפלות על חנין זועבי השעירה לעזאזל). את מי שנוהגים בחנופה זולה (מירי רגב ואסנת מארק בועדה לבחירת שופטים). את מי שבזים לכנסת ולמערכת המשפט (יריב לוין) אך ורק תומכי אפרטהייד נלעגים (מיקי זוהר ובצלאל סמוטריץ'). אופורטוניסטים שגונבים קולות (אורלי לוי-אבוקסיס). הכל כמובן בניצוחו של נתניהו במחיצת הגברת שלצדו.

ובמקביל כמובן התחולל משבר האמון הכי עמוק והכי בסיסי (שבר יהיה תיאור מדויק יותר) בעקבות כניסת כחול-לבן לממשלת הבלהות, תוך שגנץ חותם על הסכם עם האיש הכי רעיל והכי שקרן בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

משבר המנהיגות של המחנה הדמוקרטי והאנטי-לאומני מול נתניהו נמשך שנים רבות. מנהיגי מרכז וכאלה שמתיימרים להיות שמאל, זחלו לממשלות נתניהו וגזרו על עצמם כליון פוליטי. זכותם כמובן להתאבד פוליטית, אבל למה על חשבוננו? נדמה היה שגנץ ינהג אחרת. הוא החזיק מעמד מול הרעל לאורך 3 מערכות בחירות. וקרס ברעש מהדהד.

משבר המנהיגות של המחנה הדמוקרטי והאנטי-לאומני נמשך שנים. מנהיגי מרכז והמתיימרים להיות שמאל, זחלו לממשלות נתניהו וגזרו על עצמם כליון פוליטי. זכותם להתאבד פוליטית, אבל למה על חשבוננו?

לכן (ובעיקר בשל הסיבה הראשונה – סעיף 1 דלעיל: תיגמול הרוע והחנופה והשקרנות והעילגות וחוסר הבושה) היה משהו קטן ומעורר תקווה בבחירת מרב מיכאלי לראשות העבודה. לא מנהיגת החלומות. בעלת חסרונות ידועים. אבל פתאום היושרה ניצחה: זה בלט מול עמיר פרץ שהיה מנהיג אופורטוניסט ושקרן מהסוג הכי מביך, שפשוט קבר את העבודה והטביע אותה מתחת לקו הבוץ של אחוז החסימה, לאחר שבגד בכל מצביעיו, מעל באמונם באופן מוחלט ועשה את הדבר היחיד שנשבע בנקיטת חפץ ובגילוח שפם שלא יעשה.

פתאום דווקא היחידה שדבקה במה שהבטיחה, שהתעקשה על ערכיה, שלא הייתה מוכנה לשתף פעולה עם הרעל תמורת ג'ובים מעוררי קבס ושלא הסכימה להתבזות ולבזות אותנו כמו שמולי ועמיר פרץ, היא זו שניצחה. תחילה ניצחון משפטי מציל חיים: עתירה לבית המשפט המחוזי שקבע כי החלטתו העלובה הנוספת של פרץ למנוע פריימריס בעבודה אינה חוקית. ולאחר מכן ניצחון בקרב הקליל על ראשות המפלגה. משם כבר החל ההייפ. החלה לנשב רוח תקווה קלה.

אפילו היו פריימריס לרשימת המפלגה הצנועה שחזרה לחיים. ובחירת מספר מועמדות מצוינות (אני לא מתכוון לאפרת רייטן שייתכן שהיא אדם נהדר אך מעולם לא אמרה או עשתה דבר פוליטי ולא גילתה שום אומץ ציבורי. היא פשוט ידוענית, ואולי גם עורכת דין טובה. אני לא יודע. אני מתכוון לאמילי מואטי ואיבתיסאם מרעאנה ונעמה לזימי).

לכן נסקה המפלגה החבוטה מהקבר לחיים. מקו האפס לאפשרות להיכנס לכנסת. מתמיכה בשיעור נמוך מזו שזכה לה איתמר בן גביר בסקרים, להערכה מושכלת בדבר 4-6 מנדטים. עם פוטנציאל צמיחה נוסף.

פתאום דווקא היחידה שדבקה במה שהבטיחה, שהתעקשה על ערכיה, שלא הייתה מוכנה לשתף פעולה עם הרעל תמורת ג'ובים מעוררי קבס ושלא הסכימה להתבזות ולבזות אותנו כמו שמולי ועמיר פרץ, היא זו שניצחה

במובנים מסוימים (לא בכולם), נתניהו הוא רה"מ הגרוע בתולדות ישראל. ודאי המסוכן והרעיל ביותר. הוא יודע היטב שפרשנות היועמ"ש לחוק היא המחייבת. הוראת החוק (המעוותת, שהוא חוקק רק לצרכיו האישיים) בנושא ההצבעה הפריטטית בממשלה, פשוטה ובהירה. אך הוא מתגולל על היועמ"ש ושולח את אמיר אוחנה הנרצע לצרוח עליו בישיבת הממשלה לצורך קמפיין בחירות דוחה על חשבון חיינו.

מול הנבזות הזו, שמרסקת אותנו לאורך שנים, מול תרבות הרוע והכזבים, מול ההסתה השיטתית ושטיפת המוח הקונספירטיבית שתפסה אחיזה במוחות של מיליונים (לא, המשטרה והפרקליטות והשמאל הדמיוני לא קשרו קשר להדיח ראש ממשלה מכהן באופן משפטי. היועץ המשפטי לממשלה רחוק שנות אור מניסיון הפיכה משפטי. מדובר בתאורית קונספירציה פתולוגית לא פחות מהכזב העצום מבית מדרשו של טראמפ בדבר זיוף בחירות. כל זאת כמובן להבדיל ממספר טענות הגנה סבירות וענייניות שמצויות בפי הנאשם נתניהו), מול תרבות השיסוי, מול הכשרת תורת הגזע הכהניסטית, מול האפרטהייד, מול סירוס שומרי הסף, מול המתקפה המופרעת על שאריות שלטון החוק, מול רדיפת ארגוני זכויות האדם, מול חורבן הכלכלה לצרכים אישיים לרבות אי העברת תקציב, מול חורבן מדינת הרווחה, מול ההשתלטות על התקשורת, מול השיעבוד לבעלי הון מפנקים, מול חוסר הבושה והשקרים והשנאה ועידוד האלימות בקריצת עין, מול הדה-לגיטימציה למתנגדיו, ומול יכולת הניהול העלובה והספינים הבלתי פוסקים – מול כל אלו ניצב כיום מחנה דמוקרטי מדולדל ומפוצל שהסקרים מעניקים לו 38-40 מנדטים ביום טוב.

ועדיין ניתן לשכנע מצביעים מיואשים רבים שאינם מתכוונים להצביע (34 אחוזים מכלל בעלי זכות ההצבעה אמרו שלא יצביעו) לצאת מבתיהם ביום הבחירות ובכל זאת להצביע, חרף אכזבתם המובנת לאחר מהלך ההתאבדות של כחול לבן.

הצבעה המונית של מיואשים לרשימות שמצויות במתחם שנע מהמרכז הליברל-דמוקרטי של יש עתיד, דרך האופציה הסוציאל-דמוקרטית של העבודה ומרצ וכלה באופציה האזרחית והשוויונית של הרשימה המשותפת, יכולה בכל זאת להניב 42-48 ואולי אפילו 50 מנדטים למחנה הדמוקרטי הישראלי. זה יספיק לכל היותר ליצירת אופוזיציה ראויה לשמה. אולי אפילו להחלפת נתניהו בעזרת שיתוף פעולה זמני מאד וממוקד מאד עם גורמים מימין (אני כלל לא בטוח שהדבר אפשרי).

ועדיין ניתן לשכנע מצביעים מיואשים רבים שאינם מתכוונים להצביע (34% מכלל בעלי זכות ההצבעה אמרו שלא יצביעו) לצאת מבתיהם ביום הבחירות ובכל זאת להצביע, חרף אכזבתם המובנת לאחר מהלך ההתאבדות של כחול לבן

וזה יניח תשתית עתידית (ללא קיצורי דרך) לאופוזיציה דמוקרטית חדשה שתציג אלטרנטיבה עתידית: אלטרנטיבה של משטר דמוקרטי, סיום משטר האפרטהייד בגדה, עיגון זכויות אדם ואזרח וכלכלה סוציאל-דמוקרטית ואנושית. אופציה ישראלית חלופית לגהינום הנוכחי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.