מרבים לעסוק, ובצדק, בהיבטים המשפטיים של החלטות הטריבונל בהאג, אבל יש לשים לב גם להיבטים המדיניים, שמחייבים את ישראל לתת את הדעת עליהם.

לפני כמה שנים פגשתי את סאיב עריקאת ביריחו והוא לא הסתיר את כוונתו שהטריבונל בהאג יטיל על ישראל פיצויים כל כך כבדים "על פשעיה", עד יגרמו לקריסתה הכלכלית.

לפני כמה שנים פגשתי את סאיב עריקאת ביריחו והוא לא הסתיר את כוונתו, שהטריבונל בהאג יטיל על ישראל פיצויים כל כך כבדים "על פשעיה", עד שיגרמו לקריסתה הכלכלית

לפיכך, כל מי שחושב שכוונת אש"ף היא להביא למציאות שתסייע לשלום מוטב שיתפכח. הפניות לטריבונל בהאג נועדו לחסל את ישראל, ועל פי הלוך הרוחות בהאג, הטריבונל הזה מוכן לשתף פעולה עם אש"ף, ומוטב שלא לחיות באשליות בעניין הזה.

בימים אלה נמצאים אש"ף וחמאס במהלכים מואצים לפיוס ביניהם, ומן הבחינה הזאת הודעת הטריבונל בהאג באה בעיתוי גרוע מבחינתם, מכיוון שעל מנת "לאזן" את החקירה, גם חמאס והג'יהאד האיסלאמי ייכנסו לחקירה. וכל זאת – דווקא כאשר האיש החזק בעזה, יחיא סינוואר, חותר לקבל לגיטימציה בינלאומית.

חמאס לא תיתן לכעס שלה ביטוי חיצוני, אבל בלי ספק יכשילו את הפיוס, ואם לא יהיה פיוס, ולא יהיו בחירות, טענת המדינה של פלסטין תרד לטימיון.

לא רק המאמץ של אבו מאזן להתפייס עם מי שהוא עצמו שלח להיחקר בטריבונל בהאג, אלא עצם ההגדרה של הרשות הפלסטינית כמדינה מטילה על אבו מאזן חשד של פושע מלחמה, כי הוא נשיא המדינה שיש לה אחריות על פשעי המלחמה היוצאים מעזה.

מה שאף אחד לא מוכן להכיר בו זה, שנוכחות צה"ל בגדה הוא יתד של יציבות אזורית, והוא מגן על ישראל, על הפלסטינים בגדה ועל ירדן. זה קלף חזק שיש לשקול מתי להוריד אותו על השולחן.

ישראל יכולה להכריז שאם איומי הטריבונל ממשיים, היא תגביל את נוכחות צה"ל רק להגנה על ההתנחלויות, ואם זה יגרור מלחמת מיליציות בגדה, ומבחינתה שחמאס תשתלט על הגדה, די אם האיום הזה יימסר לירדן. זה יהיה מספיק לסיוע ירדני בהורדת טריבונל האג מעל גבה של ישראל.

ישראל יכולה להכריז שאם איומי הטריבונל ממשיים, היא תגביל את נוכחות צה"ל להגנת התנחלויות, ומבחינתה שתהיה מלחמת מיליציות שתגמר בהשתלטות חמאס על הגדה, האיום יספיק לסיוע ירדני בהורדת טריבונל האג מעל גב ישראל

אבל זה יכול לחכות. כרגע התיאום הבטחוני הוא נכס ישראלי, אבל אם לא תהיה ברירה יש להוציא את הקלף הזה מן השרוול, ואם זה יסכן את ירדן, בבקשה שתעשה משהו בשביל הממלכה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':

"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.