הגלובוס הירוק:
אבירי הסביבה של השבוע

דומה שבשנים האחרונות יש ביזור של המאבקים הסביבתיים: המוקד עובר מארגוני הסביבה הממוסדים, המקצועיים, אל קבוצות תושבים שצצות ברחבי הארץ ונאבקות כנגד תוכניות ומהלכים שמתרקמים על סף דלתן.

לפעמים זה מריח כמו NIMBY (ראשי תיבות של 'לא בחצר האחורית שלי' – כינוי לפריבילגים שמבקשים להרחיק מפגעי סביבה מאזור מגוריהם), ולפעמים זו פשוט קהילתיות במיטבה – אזרחים אכפתיים שמתלכדים לקבוצה שמגינה בנחישות על הטבע והסביבה.

קבוצה כזו היא "מצילים את יער מכבים", והשבוע הייתה לחבריה קצת נחת:  אחרי יותר משנתיים של מאבק עיקש, הם הצליחו להגיע להסכם חתום(!) עם "מקורות" שיצמצם למינימום את הפגיעה ביער מכבים – ריאה ירוקה קסומה, בעיקר בתקופה הזו של השנה, שמשתרעת ליד מודיעין.

תחילתו של הסיפור לפני כשנתיים, כשהתושבים נדהמו לפגוש ביער שבו הם נוהגים לטייל ולעשות ספורט, כלים כבדים שמבצעים עבודות עפר וכורתים עצים. התברר ש"מקורות" מתכננת להניח ביער צינור גדול שמהווה חלק מהפרויקט הלאומי להובלת המים לירושלים.

התושבים נכנסו במהירות לעובי הקורה, למדו את התוכניות, ארגנו מחאות, החתימו יותר מ-3,600 אנשים על עצומה שקוראת למנוע את הפגיעה ביער, ובאחד מרגעי השיא של המאבק הצליחו לגרום לפקיד היערות של קק"ל לעצור את העבודות ולהטיל וטו על תוכניות כריתת העצים.

העלילה ידעה פיתולים, עליות ומורדות, אבל בשורה התחתונה התושבים הצליחו לגרום ל"מקורות" לספור אותם. ברגע שמוסדות וארגונים גדולים מפסיקים להתעלם מאזרחים ומתחילים לדבר איתם בגובה העיניים, ברגע הזה כללי המשחק נכתבים מחדש.

המאבק על יער מכבים (צילום: באדיבות חברי ועד הפעולה להצלת יער מכבים)

ואכן, לאחרונה נחתם הסכם בין "מקורות" לתושבים בו מפורט מה בדיוק עומד לקרות. צינור ומים צריך – על כך אין חולק; עבודות יהיו ותהיה גם פגיעה מסוימת ביער. אבל אלו יצומצמו למינימום האפשרי ולכריתה של כמה עשרות עצים.

שוב התברר שכשיש התנגדות נחושה מספיק, עם אורך רוח ודבקות במטרה, התוכניות הראשונות לא מוכרחות להיות התוכניות האחרונות, וש"אין ברירה" יכול להפוך ל"בואו נשב ביחד ונראה איך עושים את זה עם מינימום פגיעה".

העובדה שמדובר באוכלוסייה חזקה למדי מבחינה סוציו-אקונומית, ושחלק מראשי המאבק הם אנשי אקדמיה, בוודאי לא הזיקה; אבל כשתושבים חזקים משתמשים לטובה בכלים העומדים לרשותם, אין סיבה לבוא אליהם בטענות.

התושבים שהצילו את יער מכבים (צילום: באדיבות חברי ועד הפעולה להצלת יער מכבים)

הגלובוס השחור: מזהם השבוע

פרס המזהם של השבוע מוענק אחר כבוד לישראלי המטנף. למעשה, בצעד של כנות ראויה לציון, הוא העניק אותו לעצמו: במחקר שנערך באוניברסיטת חיפה השיבו 45% מהנשאלים שבמהלך השנה האחרונה הם השליכו פסולת בטבע לפחות פעם אחת. כשנשאלו למה, התשובה הנפוצה ביותר הייתה "כי לא היה פח". כשנשאלו למה אחרים מטנפים, התשובה הפופולרית הייתה "בשביל הכיף שלהם".

לפעמים נדמה שהציבור הישראלי מתחלק לשני עמים – עם אחד שמלכלך בלי למצמץ את הטבע והמרחב הציבורי, ועם אחד שלא חולם להשליך פסולת ברשות הרבים ומדי פעם גם נרתם לנקות אחרי כולם.

מהמחקר שנערך על ידי תלמידת המחקר נעמה לב בהנחיית פרופ' אופירה איילון וד"ר מיה נגב, עולה שאכן יש כאן מדינה אחת לשני עמים. בקרב חצי העם המלכלך, אגב, בלטה נוכחותם של צעירים, חרדים וירושלמים. נותר רק לתהות אם הם אכן יותר מלכלכים או פשוט יותר כנים מאחרים.

פסולת של בקבוקי פלסטיק ריקים על חוף ים המלח. נובמבר 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

החדשות הטובות הן ש-90% מהנשאלים סיפרו שבשנה האחרונה – שנת הסגרים והקורונה – יצאו לפחות פעם אחת לחיק הטבע.

רבים מהנשאלים סברו שהפתרון לזיהום הטבע הוא, בדיוק כמו בהפרות הקורונה, הרבה יותר אכיפה. בלי אכיפה קשה להגיע רחוק, אבל כמו שאמר לי פעם בתסכול איש רשות הטבע והגנים: אי אפשר להצמיד פקח לכל אזרח.

רבים מהנשאלים סברו שהפתרון לזיהום הטבע הוא, בדיוק כמו בהפרות הקורונה, הרבה יותר אכיפה. בלי אכיפה קשה להגיע רחוק, אבל כמו שאמר לי פעם בתסכול איש רשות הטבע והגנים: אי אפשר להצמיד פקח לכל אזרח

נדרש בירור מעמיק למה כל כך הרבה ישראלים מצחצחים את הבית שלהם פנימה, אבל רואים בכל מה שמחוץ לסף דלתם פח אשפה ענקי. בספרות הסביבתית קוראים לזה "הטרגדיה של נחלת הכלל" (Tragedy of the commons), מונח שטבע הכלכלן הבריטי בן המאה ה-19 ויליאם פוסטר לויד, שמשמעותו – מה ששייך לכולם בעצם לא שייך לאיש.

הבלוגר גיל דרורי אוסף פסולת בחופי ישראל (צילום: Meir Vaknin/Flash90)

לפי ההיגיון הזה, כדי שהישראלים יפסיקו להתייחס אל הטבע כאל שילוב בין פח אשפה למאפרה, הם פשוט צריכים להרגיש שהוא שייך להם. יש כאלה שכבר הפנימו את זה, למשל תושבי מודיעין-מכבים-רעות, זוכי הגלובוס הירוק השבוע.

טיפ ירוק לשבת

בשבת ראשונה אחרי הסגר, ועוד כזו שצפויה להיות שמשית ונעימה, מותר להמר שחוף פלמחים המוכרז שמנוהל על ידי רשות הטבע והגנים יתמלא במהירות.

כמה מאות מטרים לפני החניון הרשמי, מימין לכביש, יש שער כניסה לקטע נפרד של החוף שבדרך כלל הרבה פחות עמוס. בחודשים האחרונים השער היה סגור לכניסת רכבים כך שכנראה תצטרכו למצוא למכונית מקום בחוץ ולעשות צעידה קצרה לכיוון הים.

חוף פלמחים (צילום: אביב לביא)

זהו חוף המריבה המפורסם, שבו נהדפה ברגע האחרון התכנית לבנות כפר נופש לאלפיון העליון כמעט על קו המים. הוא הוכרז כגן לאומי, אבל הסכסוך בין היזמים למדינה עדיין מתנהל בבתי המשפט והם עדיין לא קיבלו פיצוי על ביטול התוכניות שלהם.

החוף, בכל אופן, נפלא, ובהחלט אפשר להבין את מי שראה בו בוננזה תיירותית. בינתיים אין תיירות, לא נכנסת ולא יוצאת, אז קחו לעצמכם שעתיים והיו תיירים בחוף פלמחים הלא-רשמי: אין בו מציל, אין חנייה, אבל יש המון קצף גלים ומי טורקיז מלוא העין.