הריטואל ידוע מראש. בשבוע הקרוב יתכנס הרכב מורחב של תשעה או 11 משופטי בית המשפט העליון (לא בג"ץ) כדי לדון בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית, שניתנה אתמול, לפסול את מועמדותה של אבתיסאם מראענה מנוחין מרשימת מפלגת העבודה. יהיה דיון סוער ובסופו, או למחרת היום, השופטים יודיעו כי הם מבטלים את החלטת ועדת הבחירות ומאשרים את מועמדותה של מראענה במסגרת רשימת העבודה.

תהיה סערה, הימין הפוליטי מאיתמר בן-גביר ועד אסנת מארק ויריב לוין ינצל את האירוע כדי להשליך עוד רפש על בית המשפט העליון, והזירה הפוליטית שלנו תרשום עוד יום של עסקים כרגיל.

ההחלטה לפסול את מראענה התקבלה אתמול (רביעי) על ידי ועדת הבחירות המרכזית, המורכבת בחלקה מחברי כנסת ובחלקה מעסקנים פוליטיים, נציגי הסיעות בכנסת. אילו הייתה מופקדת בידיו של יו"ר הוועדה, השופט עוזי פוגלמן, יש להניח שהוא היה פוסק בהתאם להוראות הדין, ודוחה את בקשת הפסילה. במליאת הוועדה התלקחה סערה, שבסופה הוחלט, ברוב של 16 נגד 15 ושלושה נמנעים, לפסול את מראענה.

השופט עוזי פוגלמן, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-24 (צילום: צילום מסך, ערוץ הכנסת)

המחזה הזה הוא תסריט החוזר על עצמו בכל מערכת בחירות. זה פשוט יותר מדי משתלם. פעילי הימין הקיצוני מגישים עתירות נגד הרשימה המשותפת, או אחת המפלגות הערביות, או מועמדים ספציפיים מבין הח"כים הערבים, ומבקשים לפסול. אם יצליחו – מה טוב. לא יצליחו – יעבור לבית המשפט העליון. ושם אותו סיפור: אם העליון יפסול, יום חג. לא יפסול – יינתן האות לעוד סיבוב תקשורתי על הראש של השופטים. ווין-ווין.

גישה סובלנית באופן מופלג

הוראת החוק הרלוונטית המאפשרת פסילת מועמד או רשימה, מצויה בסעיף 7א(א) לחוק יסוד: הכנסת. זו לשונו:

רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
2. הסתה לגזענות;
3. תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.

הסעיף הזה מהווה חריג בחקיקה הישראלית, שכן יש בו הגבלה של הזכות לבחור ולהיבחר – זכות יסוד בדמוקרטיה. החלטות פסילה מחייבות, בהתאם לחוק, אישור של בית המשפט העליון.

חנין זועבי (במרכז) בדיון בבית המשפט העליון על החלטת ועדת הבחירות לפסול את מועמדותה לכנסת, ב-27 בדצמבר 2012 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לכן, בכל מערכת בחירות, מובאים בפני בית המשפט הליכי "אישור" של החלטות הוועדה (כשהיא מחליטה לפסול), והליכי "ערעור" על החלטות הוועדה (כשהיא מחליטה לאשר התמודדות). השופטים מוצאים את עצמם בתפקיד הגננת, מתקנים פעם אחר פעם החלטות המנוגדות לדין, שהתקבלו על ידי ועדה שהחליטה על בסיס שיקולים פוליטיים ולא ענייניים.

בית המשפט העליון נקט לאורך השנים גישה סובלנית באופן מופלג ואיפשר את התמודדותם של מועמדים, גם כאשר נאספו נגדם ראיות המלמדות על התבטאויות הנשמעות על פניהן כהתנגדות לעצם קיומה של המדינה היהודית.

בעניין זה קיים היזון חוזר בין עמדת השופטים לבין עמדת היועץ המשפטי לממשלה, המשתתף בהליך כמופקד על האינטרס הציבורי. משפטני משרד המשפטים "ספגו" את גישת שופטי העליון, והם ממשיכים ומהדהדים אותה בבית המשפט ובכך מסייעים לשמירת הרצף בתפיסה המניעה את הפסיקות.

לפעמים מוצא את עצמו בית המשפט העליון בדילמה של ממש, כאשר התבטאויות או מעשים של פוליטיקאים ערבים מצויים בתחום האפור שבין הלגיטימי לאסור. בעניינן של חנין זועבי והיבא יזבק, חשבו חלק מהשופטים שיש הצדקה לפסול את התמודדותן בבחירות.

היבא יזבק בדיון על פסילתה מלרוץ לכנסת ה-23 בית המשפט העליון, 5 בפברואר 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

המקרה של מראענה, כך נראה, בכלל לא מצוי בתחום האפור. כל המהומה המתחוללת כעת סביבה נראית כמו ניסיון מלאכותי להעצים עשרות מונים כמה התבטאויות שנויות במחלוקת מעברה של המועמדת.

הנה החומר שנאסף נגדה:

• בראיון עמה משנת 2008 במקומון של זכרון-יעקב, ציינה שב"תסריט אפוקליפטי (…) הייתי משמידה את זכרון-יעקב (…) שתחזרו לארצות הברית או לפולניה".
• בפוסט בפייסבוק ב-2013 ציינה שלא עמדה בצפירה, אלא המשיכה לנסוע בכביש וכי אלה היו "שתי דקות מופלאות".
• בנובמבר האחרון פירסמה בפייסבוק פוסט ובו תמונה של אסיר פלסטיני שובת רעב, המצוי במעצר מינהלי.

לטענת בן-גביר, מראענה "מסיתה לטרור ואף תומכת בהסתה לרצח ראש הממשלה", "מתנגדת למדינת ישראל ולציונות ואף קראה בעבר להשמיד את מדינת ישראל", ו"פועלת לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

אבתיסאם מראענה מנוחין (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

היועץ המשפטי לממשלה התייצב להליך, בהוראתו של פוגלמן, וקבע כי נוכח גישתו של בית המשפט העליון, שגיבש את אמות המידה לפסילת מועמדים, "חומר הראיות המצומצם, שאינו מבסס אף לא אחת משלוש עילות הפסילה, אינו מקים תשתית ראייתית לקבלת החלטות הפסילה. בוודאי שלא הצטברה אותה 'מסה קריטית ראייתית' של ראיות חד-משמעיות, ברורות ומשכנעות, המתחייבת לפי פסיקת בית המשפט לשם פסילת מועמד מלהתמודד בבחירות לכנסת".

האמת היא, שמלבד הרווח הפוליטי הצפוי לימין הקיצוני בכל מקרה, כנראה שבן-גביר צריך להודות לבית המשפט העליון וליועץ המשפטי לממשלה, המציבים מבחן כל כך מחמיר ביחס לבקשות פסילה של מועמדים בבחירות. רק במקרים נדירים שבנדירים – כאשר הראיות כל כך חד-משמעיות עד שאין אפשרות אחרת אלא להסיק שהמועמד תומך אקטיבית בטרור או שולל את קיומה של המדינה – ניתן יהיה לפסול אותו.

בן-גביר צריך לומר תודה. אילו המבחנים היו רחבים יותר, הוא עצמו היה נפסל בוודאות.