ארז דריגס אינו עבריין. לא הוגשה נגדו תלונה במשטרה, ולו הייתה מוגשת – סביר להניח שהייתה נסגרת. ברמה הפלילית הוא זכאי, וספק גדול אם קיימת פרשנות שתוכל לקבוע שעבר על החוק. ובכל זאת, הוא מוכה בזירה הציבורית והקלון דבק בו. והוא לא רק משלם מחיר בקריירה ובפרנסה, אלא בעיקר בשמו הטוב.
הסיבה לכך היא שבזכות מי-טו, הטרדה מינית היא ככל הנראה העבירה האחרונה שנותרה בעלת משקל גדול בזירה הציבורית לפחות כמו ואולי אף יותר מאשר בזירה הפלילית.
![ארז דריגס בסדרה "חזרות" (צילום: כאן 11)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/03/erezdriges-280x360.jpg "ארז דריגס בסדרה "חזרות" (צילום: כאן 11)")
על כל השאר – עושק, מרמה, חוסר שקיפות, התעמרות, רוע, ניהול מחפיר, הפרת החובה לבעלי מניות או בגידה בבוחרים – נוטים אצלנו לסלוח די מהר. אם אין חקירת משטרה, עוברים הלאה. אם התיק נסגר, אז הכול סבבה.
"תפנו למשטרה", "המשטרה בדקה וסגרה את התיק", "בית המשפט החליט שאני זכאי" – זאת התורה של אישי ציבור בעידן הנוכחי, ואל תבלבלו להם את המוח עם "נורמות" או "ערכים".
אבל עבירות מין הן עדיין עניין שונה. אלו הטיסו מכיסאם את ינון מגל, ארי שביט, עמנואל רוזן, רועי צ'יקי ארד ועכשיו גם את ארז דריגס, וזאת רשימה חלקית מאד.
כל אלה לא הועמדו לדין, וחלקם אפילו לא נחקרו במשטרה, ובכל זאת הציבור כועס עליהם ומוסדות ציבוריים או פרטיים מואסים בהם. הם מקיאים אותם מקרבם, שולחים אותם לעונש בפינה ומבהירים להם שספק אם יחזירו אותם למעגל. כי נורמטיבית, ההתנהגות שלהם לא מתקבלת בעידן הזה.
ואת המורכבות הזאת דריגס מתקשה לקבל. קשה לו לקבל שדווקא אותו – אדם אשר "לא אנס", "לא קיים יחסי מרות", "לא התכתב עם קטינות", כפי שהוא אמר אמש (שבת) בראיון לדנה ויס בחדשות 12 – שופטים כל כך קשה.
מבחינתו של דריגס, הסיפור היה ונשאר בגבולות התסריט שהוא כתב: בחור צעיר שסבל מהתמכרות קשה ולכן התנהג באופן פסול. בינתיים, עשה שינוי ולדבריו חדל מהתנהגות פסולה.
הוא "חש בושה", "לוקח אחריות", אבל מבקש לשים דברים בפרופורציה. את חלק הארי של הראיון הוא מקדיש לפרופורציה הזאת: לבחירה נכונה של מילים, לדקדוק בעובדות, לפרשנות שתואמת את הדיכוטומיה שיצר במוחו או בליבו.
התוצאה היא שלמרות שדריגס "לוקח אחריות", כפי שהוא מצהיר שוב ושוב ושוב, הוא יוצא אדם אטום וקר. הוא שוכח ש"השינוי" שלו (שהתבטא פומבית בעיקר בגילום דמותו הדושית דרך דמות אחרת, הרבה יותר סימפטית, בסדרה המצליחה שכתב, "חזרות") פחות מרשים את הבחורות בהן פגע. וככל שנותרה בהן צלקת מההתכתבויות הללו, ההתמכרות שלו היא רק סימפטום, לא מרפא.
ההתמכרות לא עוזרת להן להתגבר, וזה לא מרגיע אותן שהוא עשה זאת מתוך הפרעה אישיותית. גם לא מעניינות אותן דקדוקי עניות של כוונותיו האמיתיות, לנוכח המציאות שחוו. המציאות שלהן הייתה מטרידה, אובססיבית, אולי מעוררת פלצות. המציאות של דריגס היא קודם כל דרישה לדיוק במונחים המשפטיים.
התוצאה היא שיח חירשים. דריגס אמנם סובל, אבל לא באמת בגלל מה שעשה, אלא יותר בגלל מה שנהיה ממה שעשה. וכשוויס אומרת לו, ברגע המשמעותי ביותר של הראיון, "אנחנו מדברים על התכתבות בעלת אופי מיני, בוטה, בניגוד לרצון של חלק מהנשים", דריגס עוצר אותה ומותח את הקו הנורמטיבי שלו.
"לא, לא מקבל את זה, כי אני לא חושב שזה בניגוד לרצון", הוא אומר בנחרצות. "האם אני לא רגיש לחוסר הנוחות בצד שלהן? חד משמעית כן. האם אני רודף אחרי מישהו שסוגר את הדלת בפניי? חד משמעית לא".
כלומר, דריגס מתקשה להפנים שההבדל בין התקפה אמיתית להתקפה בהתכתבות הוא אמנם משמעותי מבחינה פלילית – אבל קצת פחות משמעותי בזירה הנורמטיבית. זאת זירה שבה הקורבן הוא הצד החלש בהתכתבות.
ולפיכך, די בכך שבחורה הביעה חוסר נוחות, רתיעה, חרדה, או תדהמה מהתנהגותו, ודי בכך שהביעה סלידה מהשיח – כדי להעיד שההתכתבות היתה "בניגוד לרצונה". וכשזה נמשך שנים, מדובר בהתכתבות המנוגדת לרצונה במשך שנים. דריגס לא מקבל זאת. מבחינתו אין מדובר בכפייה של התכתבות, אלא "בחוסר רגישות לחוסר נוחות".
"קטינה היא הייתה? לא!" הוא מתגונן בתרעומת, כמעט כעורך דין במשפטו. "כי הייתה בת 17?" תוהה ויס ודריגס מהנהן לחיוב: "שלא יהיה ספק בעניין. האחריות היא שלי. אבל אי אפשר להגיד קטינה". ויס מחדדת: "אז אי אפשר להגיד קטינה מבחינת ההגדרה בחוק?" דריגס מאשר.
במילים אחרות, דריגס עדיין עסוק בניקוי הרקורד החוקי שלו, ועדיין לא התפנה למירוק מוסרי. בואו נניח לרגע שהבחורה לא הייתה בת 17 אלא בת 16 ועשרה חודשים. זה משנה משהו? הרי ממילא לא הגישה תלונה, ממילא אין הליך פלילי. מדוע דריגס חושב שבגלל תאריך יום ההולדת שלה מותר להפיל עליה התכתבות כה מביכה, מרתיעה או פולשנית? כי זה "במסגרת החוק?"
דריגס יודע שהשיחות שקיים עם הבחורות פסולות. בהמשך הראיון יודה גם שמדובר בקצה הקרחון. במשך כעשור היו שני דריגסים, כהגדרתו: זה שנפגש עם בחורות, וזה שמתכתב איתן באובססיביות. הראשון, לדבריו, היה מכבד ויודע את הגבולות בעוד השני התפרע בחיפוש תזזיתי אחרי ריגושי מקלדת. אפשר לשער רק בכמה עוד בחורות פגעו ההתכתבויות האלה, גם אם לא הובילו למפגש פיזי.
"אני חושב שהדבר היותר חשוב הוא שהיא צעירה מדי בשביל שאני אנהל איתה את השיחה הזאת", הוא אומר. ושוב, הוא עושה לעצמו הנחות. גם עם אישה בוגרת לא ראוי להתכתב על זקפות או אונס אם היא מביעה סלידה מכך. גם אישה בוגרת אסור לחפצן.
שוב ושוב בורח דריגס, שטוען שהוא שופט את עצמו "הכי בחומרה", אל שיח של מגבלות החוק, עושה לעצמו הנחות, ומחפש הקלות. "אם מישהי פנתה אלי כי היא אהבה הצגה, אלה לא יחסי מרות", הוא מבהיר. הוא צודק כמובן, בממד החוקי.
אבל בממד הנורמטיבי, ההבדלים האלה קצת פחות חשובים. "איסור ניצול מרות" היא הוראה חוקית שנועדה בין היתר למנוע מצב שבו אדם חזק מנצל את כוחו על אדם חלש הכפוף לו במקום העבודה או במוסד הלימודים, ומשתמש בכוחו זה כדי לייצר חיבור בין הקשר המיני לחובה המקצועית.
דריגס ניצל את התפעלותה של בת 17 מיכולותיו המקצועיות, כדי לנסות לכפות עליה דבר-מה שלא רצתה בו ואשר הבהירה כי אינה רוצה בו. הוא ניצל את יראת הכבוד שלה כלפיו, את האופן שבו הסתכלה עליו בהערצה, כדמות מעוררת השראה.
אלה בוודאי לא "יחסי מרות" כהגדרתן בחוק, אבל במשוואת העוצמה ומשחק הציפיות, בממד הנורמטיבי, זה דווקא מזכיר ניצול מרות. כך לפחות רואה זאת חלק מהציבור: כניצול עוצמה ומעמד כדי לספק צרכים מיידיים, על חשבונו של אדם אחר.
הראיון ממשיך להיטלטל בים הפרשנויות המעוות, עד שהצופה מקבל בחילה מהגלים. דריגס מודה שההתכתבות מוזרה, שיש בה "פער בציפיות", שהיא נמשכת שלוש שנים. "על זה אני לוקח אחריות".
אבל לוקח אחריות על מה? דריגס רואה רק את הצד שלו. לדבריו, הבקשות האגרסיביות מצדו – לפגישה, לסיפוק מיני, לשיח מלא בריגושים – שנענות בשלילה, במבוכה או בתדהמה מהצד השני, הן לא רלוונטיות באמת, כי הן לא מציאותיות. הן תוצר של התמכרות, ולכן הן פיקציה.
"זה לא היה קורה", הוא אומר על הפגישה שהוא מציע שוב ושוב לבת 17. "עובדה (שלא קרה)… הפגישה היא לא העניין. (באותה תקופה) אני יכולתי להיות עם האישה הכי יפה והכי חכמה בדייט וללכת רגע הצידה לשירותים כדי להתכתב עם עוד כמה בנות. כי משם מגיע הריגוש".
הרבה מילים נאמרות בראיון שכותרתו היא "ארז דריגס מתנצל". יש "אחריות", ו"שינוי", ו"הבנה", ו"תיקון". למרבה האירוניה, המילה שבכותרת לא נאמרה אפילו פעם אחת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו