מקור הלגיטימציה בדמוקרטיה הישראלית הוא אזרחי המדינה, המעניקים לכנסת זכות זמנית לנווט את הדרך. קיום הבחירות הוא הדרך לממש את זכותם של אזרחי ישראל לקבוע מי יהיו נציגיהם בכנסת. אולם כשהבחירות מתקיימות בפעם הרביעית בתוך פחות משנתיים, ניתן לתהות האם רצון העם הוא כה קפריזי או שמישהו אחר עושה בו שימוש.

בחירות הן הדרך לממש את זכותם של אזרחי ישראל לקבוע את נציגיהם בכנסת. אך כשהבחירות מתקיימות בפעם ה-4 בפחות משנתיים, ניתן לתהות האם רצון העם הוא כה קפריזי, או שמישהו אחר עושה בו שימוש

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ברשומה זו אטען כי בנימין נתניהו נאבק לשנות את שיטת המשטר בישראל, במסגרתה הוא יהפוך לריבון במקום אזרחי ישראל. אנחנו בעיצומו של התהליך. למטרה זו הוא משתמש בפופליזם, כשלי השיטה הדמוקרטית הישראלית, החלשת שיטתית של שומרי הסף ויכולותיו הבינאישיות, בניסיון לרכז את העוצמה הפוליטית אצלו. כל זאת בדרך לבנות משטר שבו הוא יהיה הריבון הבלעדי. איך הוא עושה את זה?

הבחירות מתקיימות כסידור עבודה עבור נתניהו ועבור ממשלות הימין בראשותו. הוא הצליח לשכנע חלקים גדולים בציבור הישראלי – גם מעבר לגבולות הגזרה של מחנה הימין – כי הבחירות מתקיימות בגלל הסדר הדמוקרטי ומהותו ולא בגלל החלשת הדמוקרטיה ושחיקת כוחה ומוסודתיה. כלומר, לדידו של נתניהו הדמוקרטיה הינה מסגרת תוכן שלתוכה ניתן ליצוק את רצונו הפרטי במסווה של רצון הכלל. הוא הצליח לקבל את ההסכמה של רבים מאזרחי ישראל לקחת חלק בתהליך על ידי האשליה כי שלטונו הוא זמני ובר החלפה. אולם לא כך הוא מצב העניינים.

בהמשך לכך, אפשר להסיק שלוש מסקנות עיקריות, המתארות מדוע האזרחים בישראל מאבדים את האחיזה באדני הדמוקרטיה, ואת היותם, לכאורה, מקור הלגיטימציה המכיל יותר ויותר את רצון השליט:

1

נתניהו מנסה לצבור באמצעים דמוקרטיים מספיק עוצמה כדי לשנות את שיטת המשטר. לדידו של נתניהו נלך שוב ושוב לבחירות עד שיבחרו בו ברוב גדול מספיק כדי שלא נצטרך יותר ללכת לבחירות לעולם, כי הוא כבר ידאג לשנות את שיטת הממשל. ואם לא בחרתם בו מספיק (עם כמות רצויה של קולות) אז אשמתכם – נלך שוב לבחירות.

לדידו של נתניהו נלך שוב ושוב לבחירות עד שיבחרו בו ברוב גדול מספיק, כדי שלא נצטרך יותר ללכת לבחירות לעולם. הוא כבר ידאג לשנות את שיטת הממשל. ואם לא מספיק מכם בחרו בו אז אשמתכם – נלך שוב לבחירות

נתניהו שכנע חלקים רבים בציבור בעזרת הסיסמה הקליטה "ראש ממשלה מחליפים בקלפי" כי זו הדרך היחידה להחליף את שלטונו.

בלי קשר לנכונות הטענה (ראשי ממשלה כמו שרון, אולמרט ואחרים הוחלפו בעבר ללא הליכה לקלפי) אתמקד כרגע בעצם יכולת השכנוע של נתניהו, ששלח שוב ושוב את אזרחי ישראל לקלפי, ובהם אפילו יריבים פוליטיים כגדעון סער, החוזרים על הטענה שראש ממשלה מחליפים בקלפי.

כך נתניהו משכנע את כולם לצאת להצביע שוב ושוב כי אין דרך אחרת להחליף את שלטונו, למרות שבמדינת ישראל ניתן להחליף ראש ממשלה בכמה דרכים נוספות, כמו נבצרות, רוטציה בממשלת אחדות, וכיו"ב.

2

השפה הפופוליסטית וסימון אויבים מבית ומחוץ. נתניהו שכנע את מצביעי הליכוד ומצביעי הגוש שלו שהסיבה שמתקיימות בחירות כל זמן קצר היא כי "אויבים מבית" (במקרה של החודשים האחרונים מדובר בגנץ ובכחול לבן, ששמרו את הסף ולא באופן מוצלח מדי) אינם מאפשרים למפלגת הליכוד לעשות ככל העולה על רוחה.

וכך, כאשר קיום בחירות מתאים לנתניהו מבחינת משבר הקורונה, אי העברת תוכניתו הכלכלית, משפטו המתנהל בעצלתיים או העברת התקציב – נתניהו מיד לוחץ על כפתור – והולכים לבחירות.

3

ניצול הכשלים של השיטה הדמוקרטית הפרלמנטרית בישראל. נתניהו מרכז מאמצים להחליש את שלטון החוק, את הרשות השופטת, המשטרה ואת הפרקליטות. חולשת הדמוקטיה הפרלמנטרית בעידן הפופליסטי איננה נחלתה של ישראל בלבד, אבל די לומר כי ישראל מספקת מקרה בוחן מצוין.

שורה של ליקויים נוספים בחקיקה, שאין זה המקום לדון בהם, העמידו את נתניהו בעמדה אבסורדית לחלוטין: בתור ראש הרשות המבצעת הוא יכול לפזר את הכנסת באמצעות החוק לפיזור הכנסת ב-2019 וב-2020. במילים פשוטות, במקום שהכנסת תצביע אי אמון בממשלה, נתניהו מצביע אי אמון בכנסת ומפזר אותה פעם אחרי פעם.

בנוסף, בישראל מתקיימים פריימריס, שהם לבדם מחלישים את יכולתו של ציבור האזרחים לממש את זכותו כריבון האמיתי בבחירה ישירה של נציגיו לכנסת. לכן, בהעדר אזורי בחירה, ומחסור בקשר ישיר בין נציגי הציבור בכנסת לבין אזרחי ישראל, לא מתקיים איזון דמוקרטי חשוב בין משמעת קואליציונית לבין הצורך בייצוג אמון הציבור.

שורת ליקויים בחקיקה העמידו את נתניהו בעמדה אבסורדית: כראש הרשות המבצעת הוא יכול לפזר את הכנסת. למעשה, במקום שהכנסת תצביע אי אמון בממשלה, נתניהו מצביע אי אמון בכנסת ומפזר אותה שוב ושוב

לסיכום, האם אזרחי ישראל הם עדיין הריבון? בבחירות הקרובות הדמוקרטיה עצמה עומדת לבחירות. רבים ממצביעי הגוש הימין בראשותו של נתניהו וגם מסיעות אחרות כנראה לא יסכימו עם הניתוח המובא לעיל. הם ככל הנראה עדיין סבורים כי "יום חגם" ויום חגה של הדמוקרטיה הישראלית מגיע שוב ב-23 למרץ וכי זו מצווה דמוקרטית חשובה לקיים בחירות (שוב). אולם כל עוד יש תקווה לשנות ולתקן, יתכן שכדאי לשקול להצביע למפלגות שעדיין תומכות ומכירות במקור הלגיטימציה בדמוקרטיה הישראלית – האזרחים.

ד"ר אלדד בן אהרון הוא היסטוריון של יחסים בינלאומיים ומומחה ליחסי ישראל-טורקיה ולמלחמה הקרה במזרח התיכון. מחקריו מתמקדים במדיניות החוץ של ישראל, בביטחון לאומי ולוחמה בטרור. כיום משמש כעמית מחקר במכון לחקר שלום ועימותים בפרנקפורט (PRIF). טוויטר: EldadBenAharon@