דודה אסתר הייתה גוערת בכולנו:"כולם לצאת מהמטבח! כולם לצאת מיד מהמטבח!"

הסדר היה מנוהל ביד רמה. מנות אינספור מוגשות אל השולחן בסרוויס ההונגרי של אמא מדוד חיים, כוסות קריסטל מנצנצות שהוצאו מהויטרינה רק בחגים, מפה מגוהצת עם רקמה ארץ ישראלית, חצילים מטוגנים בחומץ של דודה אילנה מתובלים בשירי לדינו, הגדות שפירורי מצה קבורים בהם מהסדר דאשתקד, כמה בני דודים רצים בסלון – סעודה שופעת ודשנה שהייתה משביעת רצון עבור הקיסר הממוצע שנתן השראה לליל הסדר של חז"ל.

היה לי ברור שבמטבח מתרחש כל הקסם – מרכז העצבים של האירוע רב המשתתפים השנתי. ייחלתי ליום שבו, אם אתאמץ ממש, אזכה לתואר "בלבוסטע"- ודודה אסתר תעניק לי אישור כניסה למטבח וגישה למתכון הפילאף, הביסקוצ'יקוס או הפסטל האהובים עלי.

היה לי ברור שבמטבח מתרחש כל הקסם – מרכז העצבים של האירוע רב המשתתפים השנתי. ייחלתי ליום שבו, אם אתאמץ ממש, אזכה לתואר "בלבוסטע"- ודודה אסתר תעניק לי אישור כניסה למטבח

בערך בגיל 11, אחרי שבראש השנה דודתי התענגה על לחמניות הדבש שאפיתי לחג, זכיתי לקריאה המיוחלת למטבח. היא הושיטה לי קנקן מנירוסטה וקערת תואמת לבנה, הניחה על זרועי מגבת רקומה, ופקדה עלי "לעשות נטילת ידיים לאורחים". הכרתי את ה"רחץ" של ההגדה, אותה נטילת ידיים סמלית ללא ברכה, ופניתי בהתלהבות לפי הסדר לכל היושבים.

כלומר, לכל היושבים והיושבות.

בת דודתי הושיטה ידיים מעל הקערה בהיסוס, תוך שהיא מלכסנת מבט שואל לדודה אסתר.

"גבירתי הצעירה, אצלנו נוטלים ידיים רק לגברים", אמרה דודה כשהיא מפקיעה את הקערה והקנקן מידי ומוזגת מים על ידיו של בן דוד שישב ליד, "התבלבלת".

האדמתי במבוכה וגם בכעס.

כמה אני אוהבת לארח. כמעט אמרתי – אהבתי. שהרי אני אחרי שנה כמעט ללא אירוח משמעותי. כמה התגעגעתי לבשל, להתקהל סביב השולחן, למזוג יין בכוסות, לצחוק בקול, להחליף סיפורים וחוויות, להיגרר לדיון על ענייני דיומא, להיזרק על הספה עוד לפני הקינוח.

עוד לפני שהוסמכתי לרבנות, הבנתי שאני לא מתכוונת לבחור בין שתי האפשרויות שהיו לפניי: להיות במטבח כמו בלבוסטע או לצאת ממצרים כמו גבר שמוביל את ליל הסדר המשפחתי כאילו היה בני ישראל במדבר.

עוד לפני שהוסמכתי לרבנות, הבנתי שאני לא מתכוונת לבחור בין שתי האפשרויות שהיו לפניי: להיות במטבח כמו בלבוסטע או לצאת ממצרים כמו גבר שמוביל את ליל הסדר המשפחתי כאילו היה בני ישראל במדבר

בכל שנה אני שואלת את עצמי, והשנה – יותר מתמיד לצד התפריט של הסדר שמתוכנן בקפידה ונתלה אחר כבוד על המקרר ליד רשימת הקניות, מהו התפריט הרוחני שלי השנה: איזה חמץ עלי לבער? מהי הגאולה הקטנה שלי השנה? איזו התחדשות אביבית עומדת לפתחי? מיהם האנשים שלצדי שעדיין משועבדים ומה אני יכולה לעשות כדי לשנות זאת? אילו מרכיבים של חרות ובחירה חופשית אני לוקחת כמובן מאליו ובערב הזה אני רוצה להלל ולהודות עליהם?

השנה, המובן מאליו שינה פניו – מצאתי עצמי חושבת כל יום מחדש על נושא השיעבוד – ל-500 מטר, לבית, לזום, למסכות, לילדים, ובעיקר – לפחדים.  ובתוך הפחד, האם תיתכן גאולה?

לקראת ליל הסדר השנה יתערבבו להם בסירים תכני השעבוד והגאולה. אמדוד אחרת את המסורות המשפחתיות, המצופות במעטפת בחירות ואקטואליות פריכה. השנה, יותר מתמיד, אתבל את הסיר הקהילתי בתבלין הנתינה והחסד,  את הסיר המשפחתי בהרבה הומור, ואזמין את כולם וכולן לצאת איתי למסע של קריאת ההגדה בצוותא, שבמהלכה אוכלים ושותים ומעודדים את האורחים כדי שהשיחה תמשיך לקלוח על בטן מלאה.

אני לא עושה זאת לבד. השנה במיוחד הבנו את כוחה של הקהילה. אנחנו מכינים קצת פחות אוכל וקצת יותר תוכן; מקבלים בשמחה את הצעות האורחים לקחת חלק בהכנות, ומתברכים בשותפות עם האיש לצידי, שביחד אנחנו מצמצמים את ההכנות והניקיונות הגשמיים למינימום ההכרחי ומעודדים את הדיון והשיחה סביב השולחן.

השנה, המובן מאליו שינה פניו – מצאתי עצמי חושבת כל יום מחדש על נושא השיעבוד – ל-500 מטר, לבית, לזום, למסכות, לילדים, ובעיקר – לפחדים. ובתוך הפחד, האם תיתכן גאולה?

אני לא עושה זאת לבד. השנה במיוחד הבנו את כוחה של הקהילה. אנחנו מכינים קצת פחות אוכל וקצת יותר תוכן; מקבלים בשמחה את הצעות האורחים לקחת חלק בהכנות, ומתברכים בשותפות עם האיש לצידי

אני שואפת להיכנס למטבח וגם לצאת ממצרים. אני מכינה לי צידה לדרך הארוכה, קוראת ולומדת ומתכוננת ומחפשת השראה, וגם אם בזווית העין רואה את האבק על המדף שקורא לי למלא את מצוות עונת ניקיון האביב – מזכירה לעצמי שאבק איננו חמץ, ושבזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים.

הרבה גלית קדם-כהן משמשת כרבת הקהילה הרפורמית "קודש וחול" בחולון, נשואה ואם לשלושה.