במרץ 2019 עתרה, בין היתר, גם תנועת הליכוד (תנועה לאומנית לא-ליברלית) לפסילת רע"ם. כן, למנוע ממפלגה זו לרוץ לכנסת. מדובר היה בבקשה לפסול את רשימת בל"ד-רע"ם לקראת בחירות 2019א. ועדת הבחירות הפוליטית אכן פסלה רשימה זו. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה.

במרץ 2019 עתרה הליכוד (הלאומנית והלא-ליברלית) לפסילת רע"ם. כן, למנוע ממפלגה זו לרוץ לכנסת. מדובר היה בבקשה לפסול את רשימת בל"ד-רע"ם לקראת בחירות 2019א. ועדת הבחירות הפוליטית אכן פסלה

הלאה: זמן קצר לאחר בחירות מרץ 2020. נתניהו הסביר בפניקה לאחר הפסדו 58:62, שהישענות פרלמנטרית על קולות כ-ל חברי הכנסת של המשותפת (נכון, לרבות רע"ם) היא חרפה. טוב, רק כשגנץ נשען זו חרפה. בדיוק כמו שרק אולמרט צריך להתפטר מראשות הממשלה כבר בשלב החקירות. בדיוק כמו תמיכת נתניהו של 2008 בהצעת החוק למניעת כהונת ראש ממשלה תחת כתב אישום.

בנו-בכורו האהוב כתב שרע"ם היא סניף האחים המוסלמים במדינת ישראל. מפלגה אחות של חמאס שהיא סניף האחים המוסלמים, כך טען הג'וניור, בעזה ובגדה.

יאיר נתניהו כתב על רע"מ שהיא מפלגת אחות של חמאס והאחים המוסלמים. לפיכך, מנסור עבאס צריך להיות מטורף לחלוטין כדי לכרות ברית פוליטית עם משפחת נתניהו בבלפור. עדיף לעבאס להיכנס למרתון שיחות עם לפיד, בנט וסער. pic.twitter.com/DcUBYTrgtM

— אורי ברייטמן Uri Breitman ⁦????????⁩⁦ (@uribreitman) March 24, 2021

אורלי לוי-אבקסיס הסבירה אז את גניבת קולותינו בכך שאסור להישען על המשותפת. נזכיר שהיא מספר 26 ברשימת הליכוד דהיום. נראה שכעת מחקה את הפוסט ההוא, כי אינו נמצא עוד ברשת.

כל מדבררי נתניהו בכנסת ובממשלה אמרו אז בבליץ על התודעה הקולקטיבית, שכ-ל חברי המשותפת אינם לגיטימיים ליצירת רוב פרלמנטרי לצורך הרכבת ממשלת מיעוט בראשות גנץ.

נו, מה אתם אומרות/ים?@Orly_levy
תתמוך בממשלה הנשענת על המשותפת? pic.twitter.com/IbrlJ0In6L

— Gonen Ben Itzhak גונן בן יצחק (@GONENB1) March 25, 2021

ההתפתלויות שלהם דהיום מייצרות מין תחושה מביכה כזאת. מין רצון להניח כרית על הפנים כדי לא להביט בדברי ההיפוך המוחלט. אבל אי אפשר באמת להניח את הכרית הזו על הפנים. כי הצביעות המוחלטת הזו, הסלטה הזו, סיבוב הפרסה המרהיב הזה, והציניות בשם המנהיג לו הם סוגדים, הם דברים שלא ניתן להתיק מהם את העיניים.

הכי קורע: לראות את דברי ריקלין בטוויטר דאז לצד דבריו בטוויטר דהיום. שואל את עצמי אם יש גבול לתחתית החנופה והריצוי.

השם ישמור pic.twitter.com/lOm7WAksRG

— Chaim Levinson (@chaimlevinson) March 24, 2021

ואם תתעקשו ותגידו שההתנגדות שלהם הייתה לבל"ד בלבד, אזכיר לכם שזה שקר מוחלט. הדה לגיטימציה הופנתה כלפי כ-ל חברי הרשימה המשותפת. נטען שהם כולם תומכי טרור. לרבות העתירה מטעם הליכוד המוזכרת בתחילת הפוסט נגד רשימת רע"ם-בל"ד לקראת בחירות 2019א.

(בבחירות 2019ב כבר שבה לפעול הרשימה המשותפת של 4 המפלגות. בבחירות 2020 אף זכתה רשימת השיתוף של 4 המפלגות ב-15 מנדטים שהטריפו את אבו-יאיר. כלשונו של איימן עודה דאז: שמע, אבו-יאיר, להסתה יש מחיר).

אחרי בחירות מרץ 2020 נתניהו הסביר בפניקה שהישענות פרלמנטרית על קולות הח"כים של המשותפת (לרבות רע"ם) היא חרפה. טוב, רק כשגנץ נשען זו חרפה. כמו שרק אולמרט צריך להתפטר מראשות הממשלה כבר בשלב החקירות

ונקנח בדברי מספר 10 ברשימת הליכוד דהיום, כלת פרס ספיר הכפול, הגברת גלית דיסטל-אטבריאן, מיום 11 במרס 2020:

"אנסח זאת בקצרה – נציגי המשותפת הם פח, פשוט פח, פח אדיוטי, יהיר, צדקני, אנתיפטי (צריך להיות אנטיפתי. לא נורא) ומזיק, האנשים האלה הם פגע רע, דור המדבר שחייב לעוף".

עכשיו כתבה שעבאס הוא קול מרענן. גם פליק-פלאק מושלם היא תבצע בשם הסגידה לראיס המושחת.

פופקורן. הרבה פופקורן.

כסופר עברי, אני מלא דאגה לעמיתתי, הסופרת זוכת פרס ספיר גלית דיסטל אטבריאן. אני חושש שחלתה בערביטיס, או שמא, וזה נורא עוד יותר, בדלקת התוספתן. שימו לב לשינוי החמור במצב בריאותה. pic.twitter.com/oaP7BiDPy0

— Ilan Sheinfeld אילן שיינפלד ???? (@ilanshpr) March 24, 2021

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

באופן אידאלי אנו חושבים על המוח האנושי כעל מכונת היגיון, אך במציאות בכלל, וזו הפוליטית שלנו בפרט, ברור שיותר מכל דבר אחר – מוח זו מכונה לדפיקה סדרתית של הראש בקיר.

משום מה אנו נוטים לראות במוח שלנו סוג של מחשב, בעוד שמחשב ומוח הן שתי מכונות שונות לגמרי. המוח הוא יצור אבולוציוני שניבנה כמכונה אובססיבית ליצירת מטרות, בעוד שמחשב הוא כלי עזר לבני אדם. איננו מעוניינים שמחשב ייצר לעצמו מטרות, אלא רק שיעזור לנו להשיג את המטרות שלנו.

החל מהקפה של הבוקר ועד להתגייסות למלחמה, מה שמניע אותנו הוא המטרה התורנית, שמשום מה הקפיץ לנו המוח דווקא עכשיו, ואנו חייבים, חייבים, להגשימה. ומה שמעצבן בהמצאה האבולוציונית הזו הוא, שהטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה. או כפי שחז"לנו ניסחו כה יפה "אין אדם עובר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

הטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו, המוח, לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה

למעשה, הבעיה הגדולה עם מנגנון המטרות שלנו היא לא שאיננו מגשימים אותן, אלא דווקא אם הצלחנו להגשימן. הגשמת המטרה לא רק מייצרת ריקנות, המחייבת מאמץ מוחי להעלות ולגבש לנו מטרה חדשה, אלא, חמור מכך, היא עלולה לזרוק אותנו מהדרך הכל-כך מוצלחת בה הלכנו – אל ישימון חסר דרך.

דוגמה טובה היא הציווי האלוהי הראשוני של: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציווי שבנה מטרה ארוכת טווח, ולאורה אנו חיים כבר אלפי שנים. הבעיה נעוצה כמובן בכך שמטרה ארוכת טווח שכזו לא קיבלה פרמטר תפוגה. כמה זה "מלאו את הארץ"? מיליארד אנשים זה כדור מלא? עשרה מיליארד? מאה מיליארד? ומתי הארץ נחשבת כבושה? כשנכלה את משאביה? את זה הציווי לא ניפק, אך רבים עדיין חיים לאור הציווי הזה רק משום הסיפוק שבהליכה בדרך הסלולה, ולעזאזל התוצאות.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד. כך למבני כוח פוליטיים קיימת נטייה מובנת לשמר מטרות, בפורמלין אם נדרש, מבלי להתחשב במציאות המשתנה.

כך בריטניה משמרת בית מלוכה וטקסים פוליטיים משונים שאבד הכלח על מטרתם, רק כדי להימנע מערעור המערכת. כך המערכת הפוליטית האמריקנית משמרת פחד מיסטי מסוציאליזם וקומוניזם למרות שאיומים אלו כבר חוסלו מזמן, וכך גם אצלנו.

המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה סביב מטרה אחת – הקמת בית לאומי ליהודים שנרדפו בעולם. תשובה לבעיה הסופר-בוערת בימים שלאחר השואה. מטרה זו גיבשה תנועה חזקה ודינמית שפעלה ביעילות והצליחה בצורה יוצאת דופן, ובית לאומי אכן הוקם ליהודים, מדינה – היא מדינת ישראל.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות שלנו במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה הרבה יותר – כל המבנה השלטוני יוצר עבור מטרה זו. מבנה שתוכנן לאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מאפשרות של הגעה למוקדי כוח. כך, כדי להימנע מבניית מוקדי כוח ערביים, המבנה של הייצוג לכנסת לא נבנה במתכונת הרגילה של נציגי אזורים, כפי שנהוג בדמוקרטיות אחרות. כך, הדומיננטיות שהוקנתה למשרד הפנים במישור המוניציפלי היא עוד מכשיר שכזה, שלא לדבר על מערכת ניהול הקרקעות שנבנתה בעליל לטובת המטרה הציונית.

כל האנרגיה הציונית הזו לטיפול בעם שלנו אכן צלחה. המטרה הושגה, וכיום, כשמרבית העם היהודי נמצא בישראל, ואלו שלא כאן עושים זאת מבחירה, אפשר להגיד לא רק שהציונות הגשימה את מטרתה המיידית, אלא שהצורך בהגנת היהודים ומדינתם חרג מגבולותינו והפך לקונצנזוס גלובלי במרבית מדינות העולם. אנו השגנו את המטרה מעבר למשוער, ודווקא ההצלחה הזו היא אם המשבר הפוליטי הקשה אותו אנו חווים היום.

אנו תקועים היום עם אוכלוסייה שעיקר עניינה הוא איכות החיים שלה והצלחתה האישית, אך עם מערכת פוליטית לא רלוונטית שמחפשת לשמר את המטרה שהושגה דרך מבט טלסקופי – המחפש, מעצים, ולעיתים אף ממציא איומים על המטרה. כל זאת תוך התעלמות מהנוף החדש של מדינה בה מרבית האוכלוסייה רוצה ושואפת לנורמליות אזרחית.

חוסר הרלוונטיות נמצא בשימור האידאות הפוליטיות, אך יותר מכך הוא נמצא בשימור מבנה הדמוקרטיה שלנו. מבנה בו הנציגים אינם נבחרים ישירות ולא על בסיס גיאוגרפי, מה שמקנה כוח יתר לאוכלוסיות מסוימות (המתנחלים למשל) וכוח חסר לאוכלוסיות אחרות (ערבים למשל).

אלה מבנים השואפים לשמר את עצמם גם במחיר של אובדן רלוונטיות והגעה למשבר, ונראה כי המשבר הפוליטי המתמשך בו אנו נמצאים הוא אכן משבר שכזה. משבר בו הטרמינולוגיה סובבת סביב המטרה הציונית ומי משרת אותה, אך הגרעין שלה הוא רלוונטיות מבנה המשטר לאזרחי המדינה.

חוסר הרלוונטיות של הדיאלוג הפוליטי עתיד להימשך, וכך גם משבר הבחירות בו אנו שרויים, אלא שאגב המשבר המתמשך הזה, מה שאנו עדים לו הוא שינוי זוחל של שיטת הממשל שלנו. שינוי שמגיע בשיטת הסלמי, בפיסת שינוי אחת בכל מערכת בחירות.

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה בהרבה – כל המבנה השלטוני יוצר עבורה. מבנה שמאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מהגעה למוקדי כוח

השינוי החל ברעיון ההזוי לראש ממשלה חליפי וממשיך ברעיון ה"רק לא ביבי", וללא ספק יתחולל גם בסיבוב הנוכחי. סיבוב, שעם או בלי השבעת ממשלה חדשה, יהיה גם הוא ללא ספק קצר, וללא ספק ייצר גם הוא פיסה נוספת של שינוי במבנה השיטה הדמוקרטית שלנו. ורק נותר לקוות ששינויי המבנה שיביא יהיו טובים וחכמים מספיק כדי לבנות לנו אג'נדה שלטונית חדשה, שתוכל להוביל אותנו בדרך טובה יותר מזו בה אנו הולכים היום. ושלא נזדקק לבחירות שישיות לשם כך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

בשנה שעברה הופנתה למעבדה שלנו משפחה לצורך מחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם. המשפחה בהחלט התאימה למחקר אבל הייתה בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. הסיבה לכך היא, שגם בשיחה עם הצוות המאבחן וגם בדו"ח האבחון שנמסר להם נאמר להם, שלילדם יש "בעיית תקשורת".

משפחה, שהופנתה למעבדתנו למחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם, התאימה למחקר – למעט בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. בשיחה עם הצוות המאבחן ובדו"ח האבחון נאמר להם שלילדם יש "בעיית תקשורת"

המונח הבעייתי הזה נפוץ היום במידה כזאת, שהשם הרשמי לכיתות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוא "כיתות תקשורת". ריכוך זה של המונח להורים אינו משרת אף אחד, והוא גם לא מדויק.

כדי לאבחן א/נשים עם אוטיזם, צריכים להימצא ליקויים בתקשורת ובאינטראקציה החברתית, כמו גם התנהגויות מוגבלות וחזרתיות ו/או תחומי עניין סטריאוטיפיים, שמקשים על היכולת של האדם לתפקד באופן יומיומי. תקשורת נמצאת במרכז הסיפור, אך אינה עומדת בפני עצמה. כאן ראוי לציין כי ישנם אנשים עם אוטיזם בעלי יכולות תקשורת תקינות (כלומר מסוגלים להעביר ולקבל מסרים מאחרים), המתקשים רק בשימוש החברתי או הפרגמטי בשפה.

השימוש היופמיסטי ב"תקשורת" אינו האתגר היחיד בטרמינולוגיה בתחום האוטיזם כיום. האם עלינו לומר שמישהו הוא "אוטיסט" או "על הספקטרום"? "הפרעת ספקטרום האוטיסטי" או פשוט "אוטיזם"? במקרה הזה אין נכון או לא נכון, אלא רק ביטוי של השקפות שונות בנוגע לקטגוריה האבחנתית ומוגבלויות בכלל.

לעומת זאת, למונח "תקשורת" אין מקום בשיח על אוטיזם. תחשבו רגע על המשפחה מהמחקר שקבלה אבחנה אבל למעשה לא קבלה. שעברה את כל החששות והספקות, לגבי ילדם ולגבי עצמם כהורים, שעברו את רשימת ההמתנה, את התהליך האבחוני ובסוף יצאו עם אבחנה שהיא לא אבחנה. בלי לדעת לאן פניהם ואפילו אילו מילים להכניס לגוגל. כל זה בגלל שמישהו חשש לפגוע, להגיד ולכתוב משהו שאולי יוביל לדמעות, לעצב, לכעס. אלא שזה גם עלול להוביל לתמיכה, ולתהליך של השלמה והתקדמות.

אפשר רק להניח, באופן דומה, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מפני אמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך אנחנו יודעים שכאשר אנו נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה וגדלה, מהדהדת דרך גני ילדים, חצרות בית ספר ומקומות עבודה. כך המונח "אוטיסט" הופך למונח שנעשה בו שימוש מפחית ערך על-ידי ילדים ומבוגרים כאחד. אולי אם ילדים לא-אוטיסטים היו שומעים את התלמידים מהכיתה בהמשך המסדרון, או את הילד בכיתה שלהם, מדברים בפתיחות על היותם אוטיסטים, הם היו מרגישים פחות בנוח עם שימוש בלתי הולם במונח.

אפשר להניח, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מאמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך כאשר נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה

בתחילת מרץ פרסמה אגודת האוטיזם באמריקה וארגוני מוגבלויות מובילים אחרים הצהרה כי תפסיק לקרוא לחודש אפריל חודש המודעות לאוטיזם ותתחיל לקרוא לו חודש קבלת האוטיזם. אי לכך, הוחלט על ידי רבים ברחבי העולם כי התאריך שצוין בשבוע שעבר, ב-2 באפריל, הוא יום המודעות והקבלה הבינלאומי לאוטיזם.

מודעות? כולם שמעו כבר על אוטיזם, החברה מודעת למונח. בכך שאנו מקבלים ולא רק מודעים לשם הזה, על ידי אמירתו בקול רם, על ידי דחיית הסטריאוטיפים וההטיה הנמשכים, אנו יכולים להתקדם כחברה ממודעות לקבלה.

ד"ר ג'ודה קולר הוא ראש המגמה לחינוך מיוחד ומרצה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטה העברית. שם הוא מנהל את המעבדה לחקר אוטיזם בילדים ומשפחות ובין מייסדי המרכז לאוטיזם של האוניברסיטה. צילום: ארקדי ורונין