במסגרת החיפוש המייאש של היסטוריונים אחר הדוגמאות הראשונות להכחשת שואה אחרי המלחמה, האצבע המאשימה מופנית לרוב אל הפשיסטים, אנטישמיים ודמויות ימין קיצוניות בצרפת, שוודיה וארה"ב.
אבל לפי ספר חדש, הנטייה הזאת מחמיצה את התפקיד המשמעותי שהיה לתומכי הנאצים בבריטניה, הן במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, בפיתוח תוכנית שממנה שואבים השראה עד היום אלה שמבקשים להכחיש את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה.
"הכחשת השואה בצורתה המסורתית לא התחילה בצרפת או באמריקה, כמו שהרוב טוענים, אלא בכלל בבריטניה", אומר ד"ר ג'ו מולהול, מחבר הספר British Fascism After the Holocaust: From the Birth of Denial to the Notting Hill Riots 1939-1958 (פשיזם בריטי אחרי השואה: מלידת ההכחשה ועד המהומות בנוטינג היל 1939-1958).
מולהול, חוקר בכיר בקבוצת Hope Not Hate האנטי-פשיסטית בבריטניה, מזהה את המנהיג הבריטי הפשיסטי אוסוולד מוסלי כשחקן מרכזי בהתפתחות הכחשת השואה באירופה אחרי המלחמה.
כפי שהספר מפרט, הפשיסט הצרפתי מוריס ברדש, ביחד עם בני ארצו פול רסינייה ופרופ' רנה פאברה והאנטישמי הוותיק אינר אברג השוודי, הם בין אלה שהוענק להם הכבוד המפוקפק של להיות האדם הראשון שהכחישו בכוונת זדון את האמיתות והייחודיות של פשעי המלחמה הנאצים.
מנגד, לדברי אחד ההיסטוריונים, הכחשת השואה המוקדמת בבריטניה נתפסת כגרסה חיוורת של זאת שהתקיימה במדינות כמו צרפת.
"על אף שאין קונצנזוס עקבי בקרב היסטוריונים לגבי מי היה מכחיש השואה האמיתי הראשון", כותב מולהול, "הקו המנחה הוא להתעלם או לפסוח על מכחישים בריטים מוקדמים".
מולהול מייחס את ההשמטה הזאת לגישה הרחבה יותר בקרב אקדמאים ביחס לפשיזם הבריטי.
![ד"ר ג'ו מולהל (צילום: באדיבות המצולם)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/03/img_0827.jpg "ד"ר ג'ו מולהל (צילום: באדיבות המצולם)")
"חלק מהסיבה שהאנשים שמכחישים את השואה בבריטניה היו בעיקרם פשיסטים בריטים, והפשיזם הבריטי נתפס לעיתים קרובות על ידי חוקרים שעוסקים בפשיזם בצורה רחבה יותר כמדשדש מאחור", הוא אומר בריאיון לזמן ישראל.
יחד עם זאת, מולהול מאמין שהתפיסה של הפשיזם הבריטי סייעה לסלף את ההיסטוריוגרפיה של הכחשת השואה. המחקר שלו מראה שמרגע שהתחילו להופיע עדויות מוחשיות של הזוועות שביצעו הנאצים במלחמה, פעילים ימנים קיצונים בבריטניה לא בזבזו זמן בניסיונותיהם להקטין ולהפריך את הראיות.
למשל, ב-1942 הדוכס של בדפורד, שעזר לממן את המפלגה הימנית הקיצונית British People, פרסם עלון שמתייחס בזלזול גמור להיקפים של הרציחות הנאציות. הוא טען שהצילומים מזויפים ושהדיווחים מוגזמים.
ב-1942 הדוכס של בדפורד, שעזר לממן את המפלגה הימנית הקיצונית British People, פרסם עלון שמתייחס בזלזול גמור להיקפים של הרציחות הנאציות. הוא טען שהצילומים מזויפים ושהדיווחים מוגזמים
"ביחס לביצוע אכזריות ממשית על היהודים, מסתמן שזה אכן אירע באירועים רבים, אך באותה מידה של ודאות ניתן לקבוע שההתאכזרות הזאת נופחה במידה רבה על ידי התעמולה", טען הדוכס.
שנה מאוחר יותר, אלכסנדר רטקליף, אנטישמי נודע ומייסד הליגה הפרוטסטנטית הסקוטית, פרסם את "האמת אודות היהודים", שהלך צעד אחד קדימה.
![העלון "האמת אודות היהודים" של דניאל רטקליף](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/03/41ULF-HkPfL._SX325_BO1204203200_.jpg "העלון "האמת אודות היהודים" של דניאל רטקליף")
"הדיווחים השונים בתקשורת בנוגע לרדיפה האיומה של היטלר אחרי היהודים נכתבה ברובה על ידי יהודים ומופצת על ידי יהודים. רוב הדיווחים האלה הם המצאה שנרקחה במוחו הקודח של היהודי", טען.
"ההיסטוריון, מיד אחרי המלחמה, יוכיח ש-95% מסיפורי ומתמונות 'הזוועה' היהודיים של הזוועות האלה שהופיעו בעיתונות, במגזינים ובכתבי העת, הם בסך הכל המצאה".
הוא גם תקף את "התמונות השקריות" שהדפיסו העיתונים, והשווה בין סיפורים לא אמינים ותעמולה שהטעו את הציבור במהלך מלחמת העולם הראשון. רטקליף אף המשיך וטען ש"אין שום מקרה אותנטי אחד שמתועד של ולו יהודי אחד שנטבח או הוצא להורג שלא כחוק תחת שלטונו של היטלר".
כך, מציין מולהול, בעוד שהיסטוריונים טוענים שברדש היה הראשון לטעון שהראיות המצולמות של הנאצים רוצחים יהודים היו מזויפות, השקר הזה הופץ עוד קודם לכן על ידי רטקליף.
כשהמלחמה התקרבה לסיומה ב-1945, רטקליף התחיל לשנות את המנגינה. הוא כבר לא הכחיש יותר את עצם קיומן של הזוועה, אלא ניסה להרחיק את האשמה ממכונה ההריגה הנאצית. כשהתייחס לתמונות שהגיעו מהמחנות, הוא שאל: "הגופות האלה הורעבו למוות! ולמה האנשים האלה רעבו למוות? כי לא היה אוכל בשביל האנשים האלה! ומי אשם בזה? בצורה ישירה, או עקיפה, בנות הברית".
כשהתייחס לתמונות שהגיעו מהמחנות, הוא שאל: "הגופות האלה הורעבו למוות! ולמה האנשים האלה רעבו למוות? כי לא היה אוכל בשביל האנשים האלה! ומי אשם בזה? בצורה ישירה, או עקיפה, בנות הברית"
קשה לקבוע את מידת התפוצה לפרסומיהם של אנשים כמו הדוכס מבדפורד או רטקליף. בנוסף, מסביר מולהול, "במובנים מסוימים הם היו דמויות שוליים קיצוניות".
"לא סביר שהם יצרו תוכן שהשפיע על התפיסה הגורפת בחברה לגבי השואה", אומר מולהול. "יחד עם זאת, הוא טוען, אין לבטל את חשיבותם. למעשה, הם יצרו את המקורות הראשונים ואת התוכניות ששימשו מכחישי שואה בשלבים מאוחרים יותר", כמו דיוויד אירווינג ורוברט פוריסון.
הוא מצטט את ההיסטוריון קולין הולמס שקבע שרטקליף היה גם "נשא חשוב של אנטישמיות אידיאולוגית" וגם "רוויזיוניסט חלוץ".
ההקטנה של ההכחשה
הנושאים המוקדמים האלה – ההצעה שהיקפי השואה "הוגזמו במידה רבה", שהנאצים הם לא האשמים המרכזיים בהרג, והסירוב לקבל את העדויות המצולמות – הם אלו שחוזרים על עצמם, ומתווספים למוסלי.
"מוסלי, במידה מסוימת, הוא דמות יותר חשובה ממה שרוב האנשים חושבים", אומר מולהול. "כל הדברים שהפכו להיבטים מרכזיים בהכחשת השואה, הוא כבר דיבר עליהם בשנות ה-40. הוא היה דמות מרכזית בהכחשת השואה בבריטניה וליצירת רבים מהטיעונים שהפכו ללחם ולחמאה של הכחשת השואה בזירה הבינלאומית".
מוסלי, שהוביל את ועד הפשיסטים הבריטים בשנות ה-30 והקים מפלגה ימנית קיצונית חדשה, The Union Movement בשנת 1948, נתפס לרוב כמי שנטש את ההגזמות החמורות ביותר של האנטישמיות שלו מלפני המלחמה אחרי תבוסת הרייך השלישי.
אבל, טוען מולהול, "זה פשוט לא מה שמוכיח התיעוד ההיסטורי. זה לא מה שמראים העיתונים מהתקופה. זה לא מה שמוסלי עצמו מדבר עליו. הוא היה אנטישמי מופגן ונשאר כזה".
אפילו אחרי המלחמה, מנהיג החולצות השחורות לשעבר זכה לפלטפורמה ציבורית רחבה יותר מכל דמות אחרת בימין הקיצוני של בריטניה. "הוא עדיין דמות לאומית – אולי דמות לאומית שנואה, אבל דמות לאומית", אומר מולהול. "אנשים עדיין מסתכלים על מה שהוא עושה".
בזמן שרבים מחבריו הפשיסטים נהרגו, הועמדו למשפט או הורידו פרופיל, למוסלי יש עכשיו עמדה חזקה יותר בתוך הימין הקיצוני באירופה, ויכולת חסרת תקדים להפיץ את הכחשת השואה בתוך הרשתות שלו.
על אף שהכיר בקיומם של מחנות הריכוז, מוסלי, בדומה לרטקליף, חיפש דרכים להפריך את הדימויים שהגיעו משם.
"בוכנוואלד ובלזן הם לחלוטין לא מוכחים", טען בספרו "האלטרנטיבה" מ-1947. "ראיות מצולמות לא מוכיחות שום דבר. אין לנו שום הוכחה אובייקטיבית".
אכן, הוא כותב, המחנות היו, עובדתית, פשוט הכרח לא נעים. "היה מחסור בגברים, היה מחסור במזון, הכאוס השתולל וכל שירותי האספקה קרסו תחת ההפגזות הבלתי פוסקות. הם הכניסו לבתי הכלא או למחנות כמות ניכרת של אוכלוסיה עוינת, חלקה גרמנית אבל ברובה זרה, ואלה דרשו מאבטחים ואספקת מזון טובה", טען בספרו.
המנהיג הפשיסטי, שלרוב הכניס את המילה זוועה לתוך גרשיים, לעג ל"עסקי הזוועה". העיתון המפלגתי שלו בז ל"אגדות על מחנות הריכוז", בזמן שהוא ביקש להכחיש את תוכנית החיסול המתוכננת והמודעת של הנאצים, ולהעביר את האחריות לכל המיתות שהתרחשו במקומות אחרים.
התנאים במחנות היו תוצאה של "הפצצות של בנות הברית ומגפות שפרצו בעקבותיהן", טען. "אם יש לך התפרצות טיפוס, אתה כמובן תגיע למצב שבו אתה נאלץ להשתמש בתנורי גז כדי להיפטר מהגופות. אם הפציצו אותך בבתי הכלא ובמחנות הריכוז, היו גם כאלה שהיו נכנסים לתנורי הגז", אמר במסיבת עיתונאים ב-1947.
לצד בנות הברית, גם היהודים עצמם אחראים לגורלם. "המלחמה המודרנית היא סופה של המוסריות. אלה שאחראים להתחלת המלחמה אחראים, אם כך, גם לסיום המוסריות", כתב מוסלי, שגינה שוב ושוב את מה שכינה "המלחמה של היהודים" בספרו "האלטרנטיבה".
לתערובת הזאת הוא הוסיף גם את הרעיון שלהיטלר לא היה מושג בנוגע לפתרון הסופי, מחשבה שאומצה בהמשך בהתלהבות רבה על ידי מכחישי שואה כמו אירווינג.
השוואה לא מוסרית
התקפותיו של מוסלי על משפטי נירנברג, שאותם כינה "גן חיות ומופע מציצנות" היו גם הן חלק מהנושאים המרכזיים בהכחשת השואה המוקדמת בבריטניה.
המתקפות האלה היו חיוניות לקידום הרעיון של "השוואה לא מוסרית", מונח שטבעה ההיסטוריונית האמריקאית דברה ליפשטדט, טקטיקה שמבקשת לחתור תחת הייחודיות של פשעי הנאצים באמצעות השוואתם לפשעים שבוצעו לכאורה על ידי כוחות בנות הברית.
![דברה ליפשטדט והמו"ל של פנגווין אנתוני פורבס ווטסון מגיעים לבית המשפט העליון בלונדון, 11 בינואר 2000 (צילום: AP Photo/Max Nash)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/03/AP_00011102095.jpg "דברה ליפשטדט והמו"ל של פנגווין אנתוני פורבס ווטסון מגיעים לבית המשפט העליון בלונדון, 11 בינואר 2000 (צילום: AP Photo/Max Nash)")
העלון של מפלגת British People, כישלון בנירנברג, מומן על ידי הדוכס מבדפורד וזכה לכיסוי תקשורתי נרחב במגזינים מימין ומשמאל אחרי פרסומו ב-1946. "אם החוק בנירנברג אכן מעל לכל, לכן, יש במבט ראשון עילה לתביעה נגד ההנהגה הרוסית והאמריקאית כאחד, ואלה מבינם ששרדו צריכים לעמוד למשפט בחשד לפשעי מלחמה", נכתב בו.
כפי שמולהול מציין, הפרסום הזה היה רק מרכיב אחד במאמץ המתמשך של המפלגה להפוך את השואה למשהו יחסי שניתן להשוות לדברים אחרים. "אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהמרתפים בהמבורג, השממה שהייתה פעם הירושימה ונגסקי, לא יישפטו", ציין עיתון המפלגה, פיפל'ס פוסט, בדצמבר 1945, אחרי שתמונות מהזוועות הוקרנו בבית המשפט בנירנברג.
במאמר מספטמבר 1945 הצביע הדוכס מבדפורד על אירועים במרכז ובמזרח אירופה שהתרחשו מיד אחרי המלחמה, בניסיון להפחית בחשיבותו של הפתרון הסופי. "גירוש הגרמנים על ידי הצ'כים והפולנים, שאושר על ידי רוסיה ונסבל על ידי בריטניה וארה"ב, מתרחש בתנאי אכזריות זהים לאלו שמיוחסים למשטר הנאצי ומתרחש בקנה מידה גדול בהרבה", כתב.
בנוסף למפלגה, העיתונאי הבריטי מונטגמרי בלג'יון פרסם ב-1946 "הספד על נירנברג" ובו הוא הציע התקפה חריפה לא פחות על המוסר הכפול של נירנברג, שאליו הוא מתייחס בביטול כ"פיסה ענקית של תעמולה".
הספר ממשיך ומתאר את ההפצצות של בנות הברית כ"שואה של חיל האוויר המלכותי", וטוען שהן הובילו למחלה ורעב בגרמניה. המו"ל היהודי, ויקטור גולנץ, שעודד בתחילה את בלג'יון לכתוב את ספרו, הזדעזע מ"הטיוטה שלא ניתן לפרסם".
מולהול החליט לכלול בספרו את כתביו של ההיסטוריון הצבאי וההתיאורטיקן קפטן בזיל לידל הארט, לרוב אדם מכובד יותר מאשר מוסלי או מנהיג מפלגת British People.
בספרו מ-1948, הגנרלים הגרמנים מדברים, "על אף שהוא בשום אופן לא מחקר על הכחשת שואה, אומר מולהול, "הוא מגן בקנאות על הוורמאכט ועל הפיקוד הגרמני הבכיר, ומחפש דרך למחול להם על האחריות לפתרון הסופי".
"מה שמדהים במיוחד בכניעתם של הגנרלים הגרמנים להיטלר הוא המידה שבה הם הצליחו לשמור על קוד ההגינות הצבאי, דבר שעמד בקונפליקט מתמיד עם הרעיונות הנאציים", כתב לידל הארט.
"מה שמדהים במיוחד בכניעתם של הגנרלים הגרמנים להיטלר הוא המידה שבה הם הצליחו לשמור על קוד ההגינות הצבאי, דבר שעמד בקונפליקט מתמיד עם הרעיונות הנאציים"
אבל כפי שההיסטוריון גרהם מקלין טען, ספרו של לידל הארט "מתעלם מהנכונות של הוורמאכט לשתף פעולה במדרון התלול אל רצח עם" ו"שיתוף פעולה בצורה אקטיבית בטיוח הפשעים המחרידים שלהם".
השפעת מכחישי השואה הבריטים מופיעה בספרו של ברדש מ-1948, נירנברג או הארץ המובטחת, אומר מולהול. גם הוא מפקפק בראיות המצולמות, שאותן הוא מכנה "אתר צילומים", ואת נירנברג "עוד משפט דרייפוס".
לטענתו: "אאמין בקיומם המשפטי של פשעי מלחמה כשאראה את גנרל אייזנהאואר ואת מרשל רוסקובסקי יושבים על ספסל הנאשמים בבית המשפט בנירנברג".
הוא גם תמך ברעיון של "השוואה לא מוסרית" ואמר שבנות הברית היו מעורבות ב"שיטות שונות אך לא פחות אפקטיביות, שיטה של הכחדה שהייתה נפוצה לא פחות". זה, אומר מולהול, "לא רק צירוף מקרים".
בספר מאוחר יותר שפורסם ב-1950, ברדש מכיר בחובו לעמיתיו מעבר לתעלה האנגלית, ומציין בשמותיהם את הדוכס מבדפורד, את מפלגת British People, לידל הארט ובלג'יון, שאותו הוא מצטט בהרחבה.
באופן דומה, מולהול מציין שמכחיש השואה האמריקאי הנודע ביותר, פרננס פרקר יוקי, הושפע מאוד מהטקסטים שהגיעו מבריטניה. "הטיעונים והטון של ההכחשה של יוקי מזכירים מאוד את הכתבים של הרוויזיונרים החלוצים", כותב מולהול.
"יוקי האמריקאי פעל בבריטניה, עם פשיסטים בריטים, לאורך רוב שנות ה-40, והספר שלו, Imperium, פורסם קודם כל בבריטניה, מה שמסביר את הדמיון שלו לספרות מוקדמת בריטית על הכחשת השואה".
שוליים ככל שיהיו, נשכחים וקיצוניים, כתביהם הרעילים של הבריטים שבחרו להצדיק ולהגן על הנאצים בתקופה שמיד אחרי המלחמה, המשיכו להרעיל את העולם זמן ארוך ואין להפחית מחשיבותם, מאמין מולהול.
"הכחשת השואה הפכה לתופעה בינלאומית עשור או שניים מאוחר יותר, ולתוך שנות ה-70 – הדבר הבאמת מסוכן הזה מילא תיאטראות ומכר כמות עצומה של ספרים, והוא מבוסס על רעיונות שנוצרו בתקופה הזאת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו