בערב ראש השנה האחרון עדי גוזי, תושבת מצפה רמון, שמעה בכי מוזר של תינוק מאחת הדירות הסמוכות בבניין בו היא גרה. כשהתקרבה לדלת היא שמעה את קולה של שירה איסקוב: "תשברי את הדלת". כך תיארה גוזי את מה שקרה באותו הערב:

"מאותו רגע הגוף שלי נכנס לטורנדו כשאני עומדת וצורחת לבד 'תפתח את הדלת'. בעלה פתח ועמד שם מולי עם המערוך והסכין, דחפתי עליו את הדלת, האינסטינקט שלי היה חייתי, רציתי לעצור את הזוועה. לרגע היה בייננו עימות כשאני מנסה לפתוח והוא מנסה לדחוף אותי החוצה ולסגור. ראיתי אותו עומד עם מערוך מלא בדם במבט של אדם שאין בו נשמה אנושית, ממשיך להכות אותה ולדקור אותה בלחיים ובידיים. צרחתי לבעלי, לאבא שלי ולשכנים".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כבר בימי התנ"ך הובנה המשמעות של קהילה חזקה ותומכת. הביטוי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, פסוק י'), הוא דוגמה טובה להבנה הזו. אבל שכן או שכנים טובים אינם רק כתובת לכוס חלב או שתי ביצים לארוחת ערב ששכחנו לקנות. שכנה טובה כמו עדי גוזי לצד קהילה חזקה – מצילים חיים.

כבר בימי התנ"ך הובנה המשמעות של קהילה חזקה ותומכת, כמו בביטוי "טוב שכן קרוב מאח רחוק". אבל שכנים טובים אינם רק כתובת לכוס חלב. שכנה טובה כמו עדי גוזי לצד קהילה חזקה – מצילים חיים

רבים מאיתנו הפנימו את המשמעות הקלוקלת הבאה לידי ביטוי במילה "להלשין". עדי גוזי לא הסתפקה ב"להלשין", אלא עשתה מעשה. דמיינו כמה סבל היה נחסך אם כל מי שידע על מעשיו (לכאורה) של יהודה משי זהב, היה מדווח על כך. או אם בעלי המועדונים שנחשפו למעשיו של אלון קסטיאל, היו מדווחים או אפילו מזהירים את קסטיאל שיעשו כך. ויש כמובן עוד לא מעט דוגמאות כמעט בכל שכונה או קהילה.

בקהילות מתבדלות יותר כמו הדתית והחרדית נמצאו פתרונות המבוססים על כוחה של הקהילה לפעול למען חבריה. כך לדוגמה, מי שסייע לתחקיר הארץ אודות משי זהב היה ארגון "מגן", המלווה נפגעים ונפגעות תקיפות מיניות מהציבור החרדי. וכך גם הגוף המקביל בציונות הדתית, "פורום תקנה" שמשמש כתובת לתלונות של הקהילה, מנסה לטפל בעצמו ובמידת הצורך פונה לרשויות המדינה.

שני הגופים הללו התנדבותיים ואינם פועלים מכח חוק או תקנות. הם מנסים להתמודד עם הקושי באיסוף וטיפול בעדויות אך עצם קיומם ופעילותם מבהיר את הנחישות והרצון להתמודד עם אלימות מינית לסוגיה. המגזר הערבי צמא ל"פורום תקנה" משלו ואני מקווה שגם זה יקרה בקרוב.

אבל קהילה חזקה היא גם עמדה ואמירה מוסרית חזקה, כפי שהיטיב לנסח ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל. בנאום בבית הלבן ב-1999 אמר ויזל:

"ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות וההפך מחיים אינו מוות, אלא האדישות בין החיים למוות".

4 מערכות בחירות תוך שנתיים, כשהקמפיינים של מרבית המפלגות הפוליטיות הבהירו היטב שהסוגיות האזרחיות החשובות לכולנו כלל לא נמצאות על סדר היום. השינוי צריך להתחיל בבית, בבניין, בשכונה, בעיר ובכפר. אם הפוליטיקאים לא סופרים אותנו, אנחנו צריכים ויכולות לנהוג אחרת ולאמץ את מה שכבר היה ברור וידוע בתקופת התנ"ך.

קהילה חזקה היא גם עמדה מוסרית חזקה, כפי שניסח אלי ויזל: "ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות וההפך מחיים אינו מוות, אלא האדישות בין החיים למוות"

קהילה חזקה שמצמיחה הנהגה מקומית נחושה וחדורת מוטיבציה שמחוברת לתושבים וקשובה לצורכיהם, היא הבסיס לשינוי שכולנו מייחלים לו. קהילה חזקה ותומכת בה האזרחים לוקחים אחריות ופועלים ביחד לרווחתם, היא הדרך הנכונה לחיים טובים יותר גם היום.

נתי בירמן מנועים הוא מנהל המטה בתנועת "תנועה ישראלית".

אב אוחז בבתו הפעוטה. היא מתה. הוא בוכה וצועק. אני מביט בסרטון הזה ולא יודע מה לעשות.

הפלסטינים טוענים שהפצצת הפתע הלילית השבוע המיתה עשרות ילדים. המתת ילדים ופעוטות אסורה אבסולוטית. ישראל הרשמית טוענת שוב ושוב שהיא עושה כל מאמץ שלא לפגוע בילדים. הטענה הרשמית היא שהפצצותינו הורגות ילדים בטעות (שוב ושוב ושוב ושוב. בטעות) או "כשאין ברירה", כי איש טרור בכיר היה מוקף בהם, או לכל היותר בבחינת "נזק אגבי".

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

יש להטיל ספק ביעילותה של ועדת חקירה ממלכתית כוללת לחקר האירועים שקרו החל מה-7 באוקטובר. הוועדה לבחינת כישלון ה-7 באוקטובר צריכה לבחון היקפים עצומים של חומרים ולגבות עדויות, והדבר עשוי לקחת שנים.

היקף האירוע גדול, וועדה אחת לא תוכל להתמודד עם האתגר ויהיה צורך לפצל את האחריות. זה הופך לפרוצדורה משפטית ארוכה ומתישה. ולכן, ראוי בשלב ראשון למקד את המאמצים בחקירת האירועים שהובילו למלחמה עד מועד פריצתה. אין ספק כי הניהול המופקר של המערכה הוא נושא לבדיקה בפני עצמו.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

התקופה הנוכחית מתאפיינת בלחצים כבדים על בתי הספר הממלכתיים, בעיקר בשלושה תחומים: החינוך הממלכתי זוכה לתקציבים נמוכים יחסית לתקציבים הניתנים לבתי הספר הדתיים למיניהם, חל בו איסור על חשיבה עצמאית בנושאים מרכזיים של המציאות הישראלית ועל הזמנת מרצים בנושאים אלו לבתי הספר, ועולה בו הדרישה לאפשר פעילות דתית פומבית לתלמידים. אני מבקש להתמקד בתחום האחרון מבין השלושה בבתי הספר היהודיים.

העשורים האחרונים יצרו בלבול ואי-בהירות לגבי אופיים של בתי הספר הממלכתיים העל-יסודיים. לא ברור מהי זיקתם של משפחות התלמידים בהם למסורת היהודית ולדת היהודית, או מאידך לחילוניות. 25 שנותיה של המאה ה-21 בבתי הספר הללו החריפו את הבעיות הללו.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.