באופן אידאלי אנו חושבים על המוח האנושי כעל מכונת היגיון, אך במציאות בכלל, וזו הפוליטית שלנו בפרט, ברור שיותר מכל דבר אחר – מוח זו מכונה לדפיקה סדרתית של הראש בקיר.

משום מה אנו נוטים לראות במוח שלנו סוג של מחשב, בעוד שמחשב ומוח הן שתי מכונות שונות לגמרי. המוח הוא יצור אבולוציוני שניבנה כמכונה אובססיבית ליצירת מטרות, בעוד שמחשב הוא כלי עזר לבני אדם. איננו מעוניינים שמחשב ייצר לעצמו מטרות, אלא רק שיעזור לנו להשיג את המטרות שלנו.

החל מהקפה של הבוקר ועד להתגייסות למלחמה, מה שמניע אותנו הוא המטרה התורנית, שמשום מה הקפיץ לנו המוח דווקא עכשיו, ואנו חייבים, חייבים, להגשימה. ומה שמעצבן בהמצאה האבולוציונית הזו הוא, שהטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה. או כפי שחז"לנו ניסחו כה יפה "אין אדם עובר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

הטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו, המוח, לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה

למעשה, הבעיה הגדולה עם מנגנון המטרות שלנו היא לא שאיננו מגשימים אותן, אלא דווקא אם הצלחנו להגשימן. הגשמת המטרה לא רק מייצרת ריקנות, המחייבת מאמץ מוחי להעלות ולגבש לנו מטרה חדשה, אלא, חמור מכך, היא עלולה לזרוק אותנו מהדרך הכל-כך מוצלחת בה הלכנו – אל ישימון חסר דרך.

דוגמה טובה היא הציווי האלוהי הראשוני של: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציווי שבנה מטרה ארוכת טווח, ולאורה אנו חיים כבר אלפי שנים. הבעיה נעוצה כמובן בכך שמטרה ארוכת טווח שכזו לא קיבלה פרמטר תפוגה. כמה זה "מלאו את הארץ"? מיליארד אנשים זה כדור מלא? עשרה מיליארד? מאה מיליארד? ומתי הארץ נחשבת כבושה? כשנכלה את משאביה? את זה הציווי לא ניפק, אך רבים עדיין חיים לאור הציווי הזה רק משום הסיפוק שבהליכה בדרך הסלולה, ולעזאזל התוצאות.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד. כך למבני כוח פוליטיים קיימת נטייה מובנת לשמר מטרות, בפורמלין אם נדרש, מבלי להתחשב במציאות המשתנה.

כך בריטניה משמרת בית מלוכה וטקסים פוליטיים משונים שאבד הכלח על מטרתם, רק כדי להימנע מערעור המערכת. כך המערכת הפוליטית האמריקנית משמרת פחד מיסטי מסוציאליזם וקומוניזם למרות שאיומים אלו כבר חוסלו מזמן, וכך גם אצלנו.

המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה סביב מטרה אחת – הקמת בית לאומי ליהודים שנרדפו בעולם. תשובה לבעיה הסופר-בוערת בימים שלאחר השואה. מטרה זו גיבשה תנועה חזקה ודינמית שפעלה ביעילות והצליחה בצורה יוצאת דופן, ובית לאומי אכן הוקם ליהודים, מדינה – היא מדינת ישראל.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות שלנו במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה הרבה יותר – כל המבנה השלטוני יוצר עבור מטרה זו. מבנה שתוכנן לאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מאפשרות של הגעה למוקדי כוח. כך, כדי להימנע מבניית מוקדי כוח ערביים, המבנה של הייצוג לכנסת לא נבנה במתכונת הרגילה של נציגי אזורים, כפי שנהוג בדמוקרטיות אחרות. כך, הדומיננטיות שהוקנתה למשרד הפנים במישור המוניציפלי היא עוד מכשיר שכזה, שלא לדבר על מערכת ניהול הקרקעות שנבנתה בעליל לטובת המטרה הציונית.

כל האנרגיה הציונית הזו לטיפול בעם שלנו אכן צלחה. המטרה הושגה, וכיום, כשמרבית העם היהודי נמצא בישראל, ואלו שלא כאן עושים זאת מבחירה, אפשר להגיד לא רק שהציונות הגשימה את מטרתה המיידית, אלא שהצורך בהגנת היהודים ומדינתם חרג מגבולותינו והפך לקונצנזוס גלובלי במרבית מדינות העולם. אנו השגנו את המטרה מעבר למשוער, ודווקא ההצלחה הזו היא אם המשבר הפוליטי הקשה אותו אנו חווים היום.

אנו תקועים היום עם אוכלוסייה שעיקר עניינה הוא איכות החיים שלה והצלחתה האישית, אך עם מערכת פוליטית לא רלוונטית שמחפשת לשמר את המטרה שהושגה דרך מבט טלסקופי – המחפש, מעצים, ולעיתים אף ממציא איומים על המטרה. כל זאת תוך התעלמות מהנוף החדש של מדינה בה מרבית האוכלוסייה רוצה ושואפת לנורמליות אזרחית.

חוסר הרלוונטיות נמצא בשימור האידאות הפוליטיות, אך יותר מכך הוא נמצא בשימור מבנה הדמוקרטיה שלנו. מבנה בו הנציגים אינם נבחרים ישירות ולא על בסיס גיאוגרפי, מה שמקנה כוח יתר לאוכלוסיות מסוימות (המתנחלים למשל) וכוח חסר לאוכלוסיות אחרות (ערבים למשל).

אלה מבנים השואפים לשמר את עצמם גם במחיר של אובדן רלוונטיות והגעה למשבר, ונראה כי המשבר הפוליטי המתמשך בו אנו נמצאים הוא אכן משבר שכזה. משבר בו הטרמינולוגיה סובבת סביב המטרה הציונית ומי משרת אותה, אך הגרעין שלה הוא רלוונטיות מבנה המשטר לאזרחי המדינה.

חוסר הרלוונטיות של הדיאלוג הפוליטי עתיד להימשך, וכך גם משבר הבחירות בו אנו שרויים, אלא שאגב המשבר המתמשך הזה, מה שאנו עדים לו הוא שינוי זוחל של שיטת הממשל שלנו. שינוי שמגיע בשיטת הסלמי, בפיסת שינוי אחת בכל מערכת בחירות.

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה בהרבה – כל המבנה השלטוני יוצר עבורה. מבנה שמאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מהגעה למוקדי כוח

השינוי החל ברעיון ההזוי לראש ממשלה חליפי וממשיך ברעיון ה"רק לא ביבי", וללא ספק יתחולל גם בסיבוב הנוכחי. סיבוב, שעם או בלי השבעת ממשלה חדשה, יהיה גם הוא ללא ספק קצר, וללא ספק ייצר גם הוא פיסה נוספת של שינוי במבנה השיטה הדמוקרטית שלנו. ורק נותר לקוות ששינויי המבנה שיביא יהיו טובים וחכמים מספיק כדי לבנות לנו אג'נדה שלטונית חדשה, שתוכל להוביל אותנו בדרך טובה יותר מזו בה אנו הולכים היום. ושלא נזדקק לבחירות שישיות לשם כך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.