שתי קבוצות בחברה הישראלית סובלות מאלימות כרונית – נשים וערבים. בשני המקרים אנחנו, כחברה, עוברים בקלות משוועת לסדר היום והממשלה אינה מקדישה את המשאבים הנדרשים למניעת אלימות ולהצלת חיים.

שתי קבוצות בחברה הישראלית סובלות מאלימות כרונית – נשים וערבים. בשני המקרים אנחנו, כחברה, עוברים בקלות משוועת לסדר היום והממשלה אינה מקדישה את המשאבים הנדרשים להצלת חיים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בשני המקרים מדובר באוכלוסיות מוחלשות בשל האפלייה כלפיהן שמושרשת בחברה שלנו. לשני האתגרים קיימים פתרונות, אבל הם מצריכים משאבים משמעותיים וקשב מצד הממשלה. הקשב לא ייווצר ללא זעקה שתעלה את הנושאים בסדר העדיפויות ואף תאיים לגרום נזק פוליטי למי שלא יעסוק בהם.

האדישות אל מול שתי "המגיפות" הללו נובעת מזלזול מובנה, שכל ניסיון להתמודד איתו מייצר התנגדויות בקרב "אבירי הסטטוס קוו", המתקשים לשנות את הרגלי העבר וחשים מאויימים מכל ניסיון "להזיז להם את הגבינה".

דוגמה בולטת לכך היא התגובה כנגד האקטיביזם הלשוני שמרב מיכאלי נוקטת בניסיון ההרואי שלה לשנות את השפה שלנו. מיכאלי מבינה, שהשפה משפיעה על התודעה, והתודעה משפיעה על ההוויה. אנחנו מורגלים לשפה הפטריאכלית בה נשים הן ישות לשונית רק כשמדובר במזכירות, עוזרות בית וכו'.

השימוש בשפה הפטריאכלית משמש צידוק בלתי מודע לאלימות והטרדה כנגד נשים אצל גברים לא מעטים ואדישות לפגיעה בנשים אצל רבים אחרים. בכל השפות קיימת פטריאכליות אבל השפה העברית מקשה הרבה יותר על שימוש בנייטרליות מגדרית משפות לטיניות.

דוגמה בולטת נוספת לשפה פטריאכלית היא השימוש במושג "בעל" לתיאור הצד הגברי בזוגיות. יש המתלוננים על כך ששימוש בתחליפים למושג בעל נובע מתקינות פוליטית מוגזמת, אולם גברים רבים שרצחו את נשותיהם עשו זאת מתוך תפיסה שיש להם בעלות על נשותיהם, ואם הנשים אינן עומדות בציפיותיהם הן צריכות להיענש ולעתים גם לסיים את חייהן.

דוגמה לשפה פטריאכלית היא המושג "בעל" לתיאור הצד הגברי בזוגיות. יש המתלוננים על השימוש בתחליפים כתקינות פוליטית מוגזמת, אולם גברים רבים רצחו את נשותיהם מתוך תפיסה שיש להם בעלות על נשותיהם

במובן הזה, כשמרב מיכאלי עושה שימוש פמיניסטי בשפה, היא ממלאת את אותו תפקיד שמילאה רוזה פרקס נגד ההפרדה הגזעית, כשסירבה לקבל את הנוהג המסורתי ששחורים צריכים לשבת  באוטובוס מאחור. כיום המחאה של פרקס נתפסת כמובנת מאליה, אבל לא כך היה בזמנה של פרקס. את מה שעושה מרב מיכאלי צריכה לעשות מערכת החינוך הפורמלית במדינת ישראל.

באשר לרצח בחברה הערבית, השוואה סטטסיטית פשוטה מראה את הפער הבלתי נתפס בהתייחסות האדישה של התקשורת הישראלית לרציחות בחברה הערבית מול מעשי רצח בחברה היהודית. בנוסף מקוממת וזועקת לתיקון העובדה שרוב הרציחות הללו לא פוענחו על ידי המשטרה לעומת מקרים שכאלו בחברה היהודית, והדברים קשורים.

המנהיגות של החברה הערבית, מאיימן עודה ועד מנסור עבאס, מדגישה פעם אחר פעם עד כמה נושא זה הוא מרכזי בסדר העדיפות של האזרחים הערבים במדינה, אבל זעקתם של 20 אחוז מאוכלוסיית המדינה זוכה לתשומת לב חלקית רק כשצריכים אותם להרכיב קואליציה.

בשני המקרים דרושה לא פחות ממהפכה בהתייחסות ובהשקעת משאבים. בשני האתגרים הפתרונות נמצאים בתחומי החינוך והטכנולוגיה.

לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל שנרצחה על ידי בן זוגה, הקימה את פורום מיכל סלה, שמקדם פתרונות טכנולגיים חדשניים למניעת אלימות כלפי נשים ומניעה של טרגדיות כמו זו שחוותה אחותה. גם במגזר הערבי שימוש בטכנולוגיה יכול לסייע באופן דרמטי.

https://www.youtube.com/watch?v=4Bk5oTzZL3w

דוגמה מובהקת לשימוש אפקטיבי בטכנולוגיה למניעת רצח הוא האופן שבו השב"כ הצליח לצמצם באופן דרמטי את הפיגועים של מפגעים בודדים. הטכנולוגיה, כמובן, היא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במניעת טרור בכלל, אולם פיגועים על ידי "זאבים בודדים" שאינם מופעלים על ידי ארגוני טרור – דומים מבחינת האתגר הטכנולוגי לרוצחי נשים על ידי בעליהן וגם לרציחות בחברה הערבית, אשר בה חוסר אמון במשטרה מקשה מאד על השגת מודיעין יומינטי.

השוואה סטטסיטית פשוטה מראה את הפער בהתייחסות האדישה של התקשורת לרציחות בחברה הערבית מול מעשי רצח בחברה היהודית. בנוסף זועקת לתיקון העובדה שרוב הרציחות הללו לא פוענחו

הסטטיסטיקה מלמדת שהטרור גובה פחות קורבנות מאשר רצח נשים ורציחות בחברה הערבית, אבל זוכה לתקשורת רבה יותר ולהתייחסות ממשלתית נמרצת.

אינני מציע שהשב"כ יעסוק בתחום הפלילי, זהו תפקידה של משטרה במדינות דמוקרטיות. אולם ניתן לגרום לכך שלפחות חלק מהאמצעים שקיימים בידי השב"כ יופעלו על ידי המשטרה למניעת אלימות במשפחה ובחברה הערבית, תחת פיקוח משפטי הדוק, כדי למנוע פגיעה בזכויות אזרחים.

החברה הישראלית הוכיחה פעם אחר פעם שיש לה יכולת יצירתית וחדשנית יוצאת דופן, תכונה שהפכה אותנו ל"אומת החדשנות". ממשלות ישראל חייבות לתת עדיפות מרכזית להתמודדות עם אלימות בחברה הערבית ואלימות כנגד נשים על ידי תעדוף הנושא ותמרוץ החדשנות הישראלית בחינוך ובטכנולוגיה להתמודדות עם אתגרי האלימות. יפה שעה אחת קודם.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.