בדיון שנערץ באולפן שישי של חדשות 12 על הישגיו של בנימין נתניהו, שמכהן כראש ממשלה יותר זמן מדוד בן-גוריון, טען הפרשן אמנון אברמוביץ' שנתניהו לא התאפיין במעשים גדולים.
הכתבת הפוליטית דפנה ליאל חלקה עליו: "גם לרסק את חזון שתי המדינות, שהיה הנרטיב ששלט פה הרבה מאוד שנים, זאת עשייה, שהוא עשה במיומנות רבה".
הפרשן עמית סגל חזר אף הוא לאחרונה בכמה הזדמנויות על טענה דומה, והודה אגב כך ששינה את דעתו על נתניהו, שאותו תפס בעבר כאופורטוניסט.
"במישור המדיני, עמידתו מול אובמה והברית עם טראמפ, ביססו את דמותו כאידאולוג ימני מובהק", כתב סגל בטורו ב"ידיעות אחרונות". "הציבור רואה, ומשתכנע שנתניהו צדק: הדרך להתעצמות לא עוברת בנסיגות מיותרות".
בשנים האחרונות נמצא נתניהו בקמפיין לשכנוע הציבור הישראלי, שמצבה של ישראל בזירה הבינלאומית מעולם לא היה טוב כל כך. הוא מתהדר בקשריו הקרובים עם מנהיגים לא דמוקרטיים, ספק-דמוקרטיים או שמרנים מאוד, כמו דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן, ז'איר בולסונראו ונרנדרה מודי.
כבר עתה תומכים 40% מהאמריקאים בסנקציות על ישראל בתגובה להרחבת התנחלויות, כמה יתמכו בכך בתגובה למהלכי סיפוח? כמה גדולה תהיה התמיכה באירופה?
ההשקעה הרבה של נתניהו בקמפיין הפכה את הכמות לאיכות. תמונת המציאות שהוא מתאר התנחלה בלבבות אזרחים רבים, כמו גם בקרב עיתונאים ומובילי דעה, והטענה שלפיה הוא עילוי במדינאות הפכה למוסכמה במיינסטרים בארץ.
מי שתרם לא מעט לדימויו של נתניהו כמדינאי מבריק הוא אהוד ברק, שאזהרתו ב-2011 מאסון מתקרב רק העצימה את נתניהו. "אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו", אמר ברק. "יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67'. הדה-לגימטציה של ישראל באופק".
שש שנים לאחר מכן, בסרטון פייסבוק, שבו סיפר נתניהו על פגישות עם שר החוץ הליטאי וראש ממשלת מקדוניה, הוא חזר על טענתו שהפך את ישראל למעצמה בזירה הבינלאומית. כדי לחזק את תפיסתו כמדינאי הרואה למרחוק, בניגוד ליריביו, הוא סיים בחיקוי מלגלג של ברק: "איפה הבידוד? איפה הצונאמי?".
אתרי הימין התומכים בנתניהו עושים גם הם שימוש תכוף באמירתו של ברק, שנים רבות לאחר שנאמרה, כדי לתאר את נתניהו כמדינאי בסדר גודל בינלאומי ואף היסטורי. דוגמאות לכך הן כתבות הזוכות לכותרות סרקסטיות כמו "ככה לא נראה צונאמי מדיני", ו"צונאמי מדיני: סיכום שמונה שנות יחסי חוץ תחת נתניהו".
השאלה היא אם כפי שטוענים ליאל, סגל או תומכי נתניהו, גישתו של ראש הממשלה ביחס למשטר הצבאי בשטחים היא עדות לגאונות המדינית המיוחסת לו. האם הוא אכן ריסק לתמיד את פתרון שתי המדינות, ושינה את מסלול ההיסטוריה בנוגע לנו ולפלסטינים?
יוזמות סיפוח מימין
הקונצנזוס בקהלים נרחבים בארץ על חוסר הרלוונטיות של פתרון שתי המדינות בטווח הנראה לעין, בא לידי ביטוי בשלל יוזמות סיפוח של פוליטיקאים מימין. זהו מבחינתם הצעד המתבקש הבא, אחרי שהפתרון הקודם ירד, לכאורה, מהפרק.
כך, מפלגת הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד, מציעה לספח מיידית את שטחי C, המהווים כ-60% מהגדה, ולהעניק לפלסטינים שם אזרחות ישראלית.
יו"ר איחוד מפלגות הימין רפי פרץ, מנגד, מציע סיפוח מיידי של כל שטחי הגדה, מבלי להעניק לפלסטינים זכויות אזרח שוות – כלומר להשליט אפרטהייד רשמי.
שתי ההצעות, למרות השונות ביניהן, מייצגות תופעה המקיפה לא מעט ח"כים.
יואב קיש מהליכוד, למשל, הגיש את הצעת "חוק הריבונות", המציע סיפוח מיידי של כל שטחי ההתנחלויות באשר הן. בפברואר 2018, לנוכח התעצמות שיח הסיפוח בימין, התייחס נתניהו בישיבת סיעת הליכוד להצעת קיש. "בנושא החלת חוק הריבונות אני יכול לומר לכם, שמזה זמן אני מנהל שיח בנושא מול האמריקאים", הפתיע ראש הממשלה את שומעיו.
הדברים האלה זיכו את נתניהו בתגובה מהירה ונחרצת מהבית הלבן. "הדיווחים לפיהם ארצות הברית דנה עם ישראל על תכנית סיפוח בגדה המערבית הם שקריים", נמסר בשמו של הנשיא טראמפ. נתניהו מיהר להוציא הודעת הבהרה: "ראש הממשלה לא הציג בפני ארצות הברית הצעות סיפוח ספציפיות".
בעשור האחרון הביא נתניהו את כפל הדיבור ואת הדיבור העמום בסוגיית עתיד השטחים הכבושים לדרגת אמנות. ביוני 2009 נשא את "נאום בר אילן" המפורסם, בו הביע הסכמה למדינה פלסטינית. ארבעה חודשים קודם לכן טענה ציפי לבני, כי נתניהו דווקא סירב להסכים לעקרון זה במסגרת המו"מ הקואליציוני.
יום לפני בחירות 2015 אמר נתניהו בראיון ל-NRG, כי אם יהיה ראש ממשלה לא תקום מדינה פלסטינית. יומיים לאחר הבחירות אמר נתניהו בראיון לרשת NBC, כי הוא מעוניין בהסכם של שתי מדינות.
חודשיים לאחר מכן אמר שוב נתניהו, הפעם לשרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, כי הוא תומך בחזון שתי המדינות. באוקטובר אותה שנה חזר על מחויבותו לשתי המדינות באו"ם, ומאז חזר על עמדה זאת כמה פעמים נוספות, כמעט תמיד בראיונות לתקשורת הזרה או בשיחות עם מנהיגים זרים.
את הטכניקה של נתניהו ביחס למדינה הפלסטינית ואת השפעתה על הציבור הישראלי, סיכם אברמוביץ' בשנינות אופיינית: "הימין תומך בו כי הוא לא מאמין לו. השמאל לא תומך בו כי הוא לא מאמין לו".
פגיעה בזכויות אדם
במסגרת ראיון עם נתניהו במגזין Time, אשר התפרסם לפני שבוע וחצי, נשאל ראש הממשלה אם אינו חושש שלאחר ממשל טראמפ יקום ממשל שידרוש מישראל ויתורים מרחיקי לכת בזירה הפלסטינית.
נתניהו טען בראיון ל-Time כי התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית צמחה ב-40 השנים האחרונות. אלא שסקרים מלמדים שהוא לא מדייק, ודאי אם הוא משווק את עמדת הימין כעמדת ישראל
נתניהו בחר לא לענות לשאלה ישירות.
במקום זאת הדגיש את חשיבות הפנייה לאזרחים האמריקאים. "בדמוקרטיות שלנו, שהן דמוקרטיות תאומות", הטעים, "הכוח נמצא אצל הציבור, אצל דעת הקהל. ישראל צריכה להציג את עמדתה באופן מתמשך בפני בציבור האמריקאי".
נתניהו טען כי התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית צמחה באופן דרמטי ומתמשך ב-40 השנים האחרונות. אלא שנתוני סקרים שונים מלמדים שהוא אינו מדייק, ודאי אם הוא משווק את עמדת הימין בשאלת הכיבוש כעמדת ישראל. יותר מ-70% מהאמריקאים מתנגדים להמשך הפגיעה בזכויות הפלסטינים.
בסקר מקיף של אוניברסיטת מרילנד, שתוצאותיו פורסמו בדצמבר במגזין Foriegn Policy, נשאלו 2,352 אמריקאים על עמדותיהם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: 36% תמכו בשתי מדינות, 35% במדינה דו-לאומית עם שוויון זכויות, 11% תמכו בהמשך הכיבוש, ורק 8% תמכו בסיפוח ללא זכויות לפלסטינים.
"בעוד שרוב האמריקאים לא שמעו ככל הנראה על ה-BDS, תנועת החרם נגד ישראל", נכתב במגזין, "הסקר מראה ששיעור גדול מהאמריקאים תומכים בהטלת סנקציות או בצעדים חמורים יותר, אם ההתנחלויות בגדה המערבית ימשיכו להתרחב: 40% מהאמריקאים תומכים בצעדים כאלה, כולל רוב בקרב הדמוקרטים (56%)".
הביקורת על ישראל אינה מצטמצמת רק לדמוקרטים. סקר גאלופ שהתפרסם במרץ גילה כי שיעור האמריקאים המעדיפים את ישראל על הרשות הפלסטינית ירד בין 2018 ל-2019 מ-65% ל-59% – הירידה השנתית הגדולה ביותר מאז בוצע הסקר לראשונה ב-2001.
בקרב הרפובליקנים חלה ירידה גדולה אף יותר: מ-87% שהעדיפו את ישראל ב-2018 ל-76% השנה. עוד עלה מהסקר, שההעדפה לרשות לא גדלה, ונותרה על 21%, מה שמלמד על "הישג" ישראלי בלעדי.
תגובת ממשל טראמפ לדברי נתניהו על הסיפוח, וטענת אבו מאזן בספטמבר האחרון, על כך שטראמפ הביע בארבע פגישותיהם תמיכה עקבית בפתרון שתי המדינות, מעידים שנתניהו צדק: לדעת הקהל השפעה חזקה אפילו על הממשל האוהד ביותר אי פעם לימין הישראלי.
החרמת ישראל בתגובה לסיפוח
נקודת המבט של הימין הישראלי ושל עיתונאים מסוימים אינה משקפת את המציאות הבינלאומית, הקובעת את גבולות הגזרה שבתוכן יכולה ישראל לפעול.
אם כבר עתה תומכים 40% מהאמריקאים בסנקציות על ישראל בתגובה להרחבת התנחלויות, כמה יתמכו בכך בתגובה לסיפוח? כמה תמיכה תהיה באירופה? ושמא, כפי שמניח נתניהו, דעת הקהל הביקורתית תגרום למנהיגי העולם הדמוקרטי לתמוך בפומבי בהחרמת ישראל בתגובה לסיפוח?
דעת הקהל הבינלאומית היא רק מרכיב אחד מתוך כמה, המעלים סימני שאלה ביחס לקביעה שנתניהו קבר את פתרון שתי המדינות וסלל את הדרך לסיפוחים.
מקרה חאן אל אחמר עשוי להניב את המסקנה, שגם אם בנט היה מרכיב ממשלה, הוא לא היה יכול לספח אפילו מחסום צה"לי, ובטח שלא את כל שטחי C.
המאבק על פינוי היישוב הבדואי הקטן, הסמוך להתנחלות כפר אדומים ולכביש ירושלים-ים המלח, מלמד על חולשת הימין בארץ ועל עוצמת המוסדות הבינלאומיים.
לאחר כמה שנים של מאבק, דחה בספטמבר האחרון בג"ץ את העתירות נגד הריסת הכפר. למרות לחצים בינלאומיים חזקים נגד הפינוי, בעיקר מכיוון האיחוד האירופי, העביר צה"ל בעקבות פסיקת בג"ץ אולטימטום לתושבי חאן אל אחמר: התפנו והרסו את הכפר עד תחילת אוקטובר, או שנהרוס את הכפר בעצמנו.
סאגת המאבק על פינוי חאן אל אחמד היא המחשה ברורה למגבלות הכוח ומרחב הפעולה הישראליים. נתניהו יודע זאת, ומתמרן בין הצורך לשמר את תמיכת הימין בו, לבין הכוחות הפועלים בעולם האמיתי
עשרה ימים לאחר התפוגגות האולטימטום הודיע נתניהו בחגיגיות בפתח ישיבת הממשלה: "חאן אל אחמר יפונה, עם או בלי הסכמה. זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר".
אלא ששבוע לאחר מכן חלה תפנית בעלילה.
ב-17 באוקטובר פירסמה פאטו בנדוסה, התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, הצהרה פומבית שבה הבהירה כי פינוי חאן אל אחמר הוא פשע מלחמה, העלול להביא מקבלי החלטות ישראליים אל ספסל הנאשמים.
"כתובעת הממונה על המצב בפלסטין, ברצוני להזכיר שהמצב נמצא תחת בדיקה של משרדי", הודיעה בנדוסה. "אני ממשיכה לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות בשטח, ולא אהסס לנקוט בכל פעולה הולמת שבתחום סמכותי העצמאית והבלתי תלויה על פי חוקת רומא, תוך כיבוד מלא של עקרון המשלימות".
נתניהו מצא את עצמו לכוד בין לחצי הימין לחששו מבית הדין הפלילי הבינלאומי. בתגובה עשה את מה שהוא עושה תמיד – שיחרר התחייבות ללא כיסוי. "חאן אל אחמר יפונה", הודיע שוב, חמישה ימים לאחר הודעת בנדוסה. "אין לי כוונה לדחות את זה עד להודעה חדשה, אלא למועד קצר".
ביוני השנה, במענה לעתירת עמותת רגבים לבג"ץ, ביקש נתניהו מביהמ"ש ארכה של חצי שנה לביצוע הפינוי של חאן אל אחמר, על רקע תקופת הבחירות. ה"מועד הקצר" הפך, אם כן, לשנה וארבעה חודשים – והיד עוד נטויה.
סאגת המאבק על פינוי חאן אל אחמד היא המחשה ברורה למגבלות הכוח ומרחב הפעולה הישראליים. נתניהו יודע זאת, ומתמרן בין הצורך לשמר את תמיכת הימין בו, לבין הכוחות הפועלים בעולם האמיתי.
כך הוא נהג גם ב-6 באפריל השנה, שלושה ימים לפני הבחירות, כשהתראיין לרינה מצליח בחדשות 12. מצליח שאלה בהתרסה מדוע לא סיפח עד כה את מעלה אדומים או גוש עציון, ונתניהו השיב ללא היסוס: "מי אמר לך שלא נעשה את זה? אנחנו בדרך, אנחנו בדיונים".
קריסת התיאום הביטחוני
הכוחות הבינלאומיים אינם המחסומים היחידים בפני המשך המצב הקיים או סיפוח. גם שיקולים פנים-ישראליים אינם תומכים בפתרון שאינו שתי מדינות.
בעוד פתרון המדינה הדו-לאומית הוא קץ המדינה היהודית, פתרונות הסיפוח השונים, מינימליסטיים או מקסימליסטיים, עלולים לקלוע את ישראל למשבר ענק.
עבודה מקיפה של תנועת מפקדים לביטחון ישראל, שניתחה את מה שצפוי להתרחש ברגעים שלאחר הכרזה על סיפוח, מתארת חלום בלהות: אינתיפאדה עוצמתית, קריסת התיאום הביטחוני עם הפלסטינים, וקריסה סופית של הרשות הפלסטינית. זהו התרחיש בסבירות הגבוהה ביותר.
במציאות כזאת לא תהיה לישראל ברירה אלא לכבוש מחדש את כל הגדה המערבית, כולל הערים הגדולות: רמאללה, חברון, בית לחם, ג'נין, שכם. כיבוש כזה יחייב את ישראל לקבל אחריות לחיי כ-2.6 מיליון פלסטינים, במחיר כלכלי עצום, ויציב את חיילי צה"ל בסכנה של לחימת גרילה שתימשך חודשים ואף שנים.
פתרונות לא ישימים
מהי, אם כן, האסטרטגיה של נתניהו ביחס לפתרון המדיני עם הפלסטינים? לא ברור. מה שברור הוא שפתרונות הימין לבעיה אינם ישימים. הם יגררו סנקציות של הקהילייה הבינלאומית, תביעות נגד מנהיגי ישראל על פשעי מלחמה, אינתיפאדה קטלנית, ומחירים כלכליים כבדים.
בניגוד לטענות עיתונאי חדשות 12, נתניהו לא הסיר את פתרון שתי המדינות מסדר היום ולא גרם לו לקרוס. הוא רק הצליח למשוך זמן, בעוד שזרמי העומק של דעת הקהל האמריקאית הופכים יותר ויותר ביקורתיים ביחס לכיבוש, ועשויים להגיע למסה קריטית שתשפיע בעשור הקרוב על הממשל, בעיקר אם יהיה דמוקרטי, לנקוט בקשיחות גדולה הרבה יותר עם ישראל.
הישגו העיקרי של נתניהו בשאלת סיום הכיבוש, אם כן, הוא גלגול הסוגיה המורכבת לאלה שיבואו אחריו. פעם אחר פעם הוא הוכיח, שהאמירות שלו בנושא מיועדות לטווח הקצר, לפעמים ממש ליום הבא, ללא שום חשיבה ארוכת טווח והעלאת פתרונות אסטרטגיים. הניגוד המוחלט לבן גוריון.
למרות הלגלוג על דברי אהוד ברק, אנחנו אכן חיים בשקט שלפני הסערה. גם אם יעבור זמן רב לפני שהיא תגיע, היא בוא תבוא.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומדינה ערבית , ללא יהודים , מזמן נוסדה ליד ישראל.
מיתוס שמאלני מתפוגג.
ערבים אינם זכאים לאזרחות של מדינה יהודית.
לאחר ש-2 מיליון ערבים יהפכו לאזרחים של מדינה שלהם, ללא צבא ,
הם ישלמו מיסים ברמאללה ובהדרגה כל ערבים יוקלטו ברמאללה, שכם, ג'נין, חברון, יריחו, אבו-דיס, בית-לחם, עזה וכו'.