הכל באשמתי, הוא אומר לי בבוקר במבט מיוסר, לא הייתי צריך לקחת אותך להופעה של החבר שלך לשעבר, הייתי צריך לזכור שסיפרת לי עליו
מה זה משנה, אני עונה
הוא מסתכל עלי במבט בוחן ושואל, בטוח שסיפרת לי עליו?
סיפרתי סיפרתי, אני אומרת, כואב לי הראש נורא, חוץ מזה, מה זאת אומרת 'לא הייתי צריך לקחת אותך לשם', מה אני, חבילה?
אני כועסת על משהו אחר לגמרי
אולי כועסת זו לא המילה המדוייקת.
זה היה אולי שבועיים אחרי הלידה, אולי חודש, תמיד אני מופתעת מגמישות הזמן בזכרונות שלי, מהצורה שבה הוא מצליח לתעתע בי. זה היה זמן קצר אחרי הלידה, ימים או שבועות מעטים.
אני רוצה לצאת, התגנבה מחשבה לליבי כמו נחש כתום, לצאת, לצאת, כמו פעם, לשתות ולרקוד ולשכוח שאני אמא, אני רוצה להיזכר שגם אני בעצמי קיימת, כאדם נפרד, כישות. ישות שיכורה, זה מה שאני רוצה להיות, אמרתי לעצמי וביקשתי ממנו למצוא לנו הופעה ממש שווה, לא מאוחר מדי, ולצאת
אני רוצה לצאת.
בארון אני מוצאת שמלה ממש יפה, בכחול וירוק. השמלה כמעט צמודה והרגליים חשופות ומסביב לקרסול אני עונדת שרשרת זהב דקה, להרגיש יפה. להרגיש יפה. ואנחנו יוצאים, ואנחנו עומדים בתור, ואנחנו עומדים ברחבה גדולה לפני ההופעה ואני משתדלת להיות זוהרת, וצעירה, ויפה ואני מרגישה את חוסר השינה, ואת ההתאמצות שלי. כן כן, אני מודעת אלייך, התאמצות, אבל אני לא נכנעת. את יפה, אני אומרת לעצמי, את ממש ממש יפה, אם לא תספרי אף אחד לא יידע שילדת לפני רגע ושבבית מחכה לך תינוק רך עם עיניים ענקיות. אני לא רוצה לחשוב עליו היום, יסלחו לי אלוהי האימהות, אני רוצה לחשוב עלי. רק עלי.
לפני שאנחנו נכנסים להופעה אני מספרת לו, בהבעה אגבית, שמי שעומד להופיע על הבמה היה פעם, ממש מזמן חבר שלי
מתי? הוא שואל
אני לא זוכרת, סיפרתי לך על זה
מה? הוא מסתכל עלי, מתי סיפרת לי?
אני מושכת בכתפיי ומסתכלת לעבר הדלפק שבו מוכרים משקאות, אתה מוכן להביא לי בירה, לא לא, בירה, תביא לי עראק, אני אוהבת עראק, תשים לי קצת קרח בפנים, והוא הולך לשם, ואני עומדת בין המון אנשים ומחכה לו.
אחר כך יש רעש, סליחה מוזיקה (לא ישנתי מאז הלידה, סלחו לי) ואחר כך הוא מכיר אנשים שבמקרה עומדים לידנו, ואחר כך אני, ואחר כך אני מסתכלת על הזמר בהופעה, שפעם היה חבר שלי ואני לא רוצה שהזכרונות יגיעו, אני רוצה לחיות בהווה, אני מבקשת ממנו עוד עראק, והוא מביא, כמה פעמים אני מבקשת והוא תמיד הולך להביא, אחר כך אני נשענת עליו, אחר כך רוקדת, אני שמה לב כמה הוא גאה שהחברה שלו כל כך יפה היום ואני שמחה בזה, אחר כך אני רוקדת עוד קצת, ושותה עוד קצת, ואני לא רוצה להיזכר בזמר שעומד על הבמה, אני לא רוצה להיזכר באהבות קודמות. אני אוהבת אותך, אני אומרת לו, והוא מתכופף אלי כי הוא גבוה ושואל מה אמרתי, אני אוהבת אותך, אני צועקת לו באוזן, ואני מנשקת אותו, ואני מבקשת לצאת החוצה כי אין לי אוויר.
כמה שתית?
מלא
אני לא מרגישה כל כך טוב, ואני מבקשת שנלך לכר דשא ונשכב קצת ונסתכל על השמיים
כר דשא? הוא צוחק, איפה יש כאן כר דשא?
גם סתם דשא זה בסדר, אני אומרת לו, אני מכירה את האיזור, יש דשא לא רחוק מכאן, בא.
אנחנו שוכבים על הדשא, הוא עם הגוף הארוך והכבד שלו לא מרגיש נוח, אני מרגישה נוח בהתחלה ולא אכפת לי שהדשא יבלע אותי תיכף ומיד, אדרבא, אני שוקעת לתוכו. תסתכל על השמיים אני אומרת לו.
הם שחורים, אני אומרת לו, ואני מתחילה לבכות
פתאום אני מתחילה לבכות.
הדשא הירוק נעשה טובעני יותר ויותר, אולי זו האדמה שמתחתיו? אני לא יכולה להרשות לעצמי לטבוע, יש לי תינוק קטן בבית, אני מחבקת אותו חזק, הוא מחבק אותי ואז אני אומרת את הנורא מכל
תציל אותי, אני אומרת לו, בבקשה אהובי, תציל אותי, תציל אותי.
בבת אחת הגוף הארוך שלו מתקשה, בבת אחת הוא מתרומם לישיבה, גם אני נעשית צלולה פתאום כאילו מים ממש קפואים הותזו על פניי, גם אני מתיישבת
מה קרה?
הוא שותק
מה קרה? אני שואלת שוב, נחש החרדה הערמומי זוחל בדשא לעברי, מה עשיתי, עשיתי משהו רע, אולי תגיד לי מה עשיתי?
הוא רוצה לחזור הביתה.
אחר כך בבית אני נופלת לשינה עמוקה כמו לבור, עד שבכי התינוק החדש שלי מעיר אותי.
ימים ארוכים אחר כך הוא יספר לי.
הוא יספר לי כמה נבהל מהמילים שלי, מזה שביקשתי שיציל אותי. את מבינה, הוא יאמר לי, שנים חייתי עם אישה שהיתה תלויה בי כל כך (עם האצבעות הארוכות שלו הוא מסמן לולאה סביב צווארו), זה חנק אותי, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה להציל אף אחד, אף אחת ואף אחד, אני רוצה אישה עצמאית.
אני לא אומרת לו שאני מבינה
אני מסתכלת עליו ושותקת.
ממילא ניפרד עוד זמן קצר, ואני לא מוצאת טעם להגיד הכל, אני מסתכלת עליו עוד קצת, אנחנו שותקים יותר ויותר בזמן האחרון.
אחר כך יבואו ימים עוד יותר ארוכים, וממש כמה ימים לפני שניפרד הוא יספר לי מה אמרה המטפלת שלו, או מה שהבין בעצמו, בעקבות המקרה הזה, בדשא.
מה הבנת?
הוא הבין שהוא לא יכול היה לקבל את הבקשה שלי כי אין לו אומץ
אין לך אומץ להציל אותי?
לא, אין לי אומץ להיות מוצל, הוא יאמר, את מבינה, קינאתי בך כל כך על שאמרת את זה, גם אני רוצה שיצילו אותי לפעמים… קולו דועך בסוף המשפט עד שנעלם
כל אחד רוצה שיצילו אותו, אני עונה לו בתשובה כללית ובלי רחמים
אחר כך נפרדנו.
לפעמים, בלילות, אני חוזרת למקום ההוא, אני חוזרת אליו כשאני במצב דמדומים לפנות בוקר, בין ערות לשינה.
ואני מציירת את הדשא בירוק בהיר בהיר והוא לא טובעני הדשא, בקצותיו טיפות טל זוהרות והשמים לא שחורים, הם בכחול כהה כהה והכוכבים צהובים, כמו בספרי הילדים.
אני מציירת לי אהוב חדש
לא אותו
חדש
קשה לי לדמיין את הפנים אבל אני מדמיינת דמות ארוכה ורזה.
האהוב החדש שלי לא מפחד כשאני אומרת לו, תציל אותי, הוא לא מפחד, הוא לוחש לי בקול חם בטח שאציל אותך מותק, תמיד תמיד אציל אותך, רק תבקשי
אז אני מבקשת.
ואחר כך שנינו קמים ועומדים על הדשא הזוהר, ואנחנו צוחקים
כל הרגשות והתחושות באים ועומדים לידנו, השנאה ליד האהבה, החולשה ליד החוזק, זוגות זוגות, הפחד גדול ושמן והוא עומד ליד האומץ שהוא גרום אבל חזק, אנחנו מסתכלים אחד על השני וצוחקים
זה כמו תיבת נוח
אנחנו לא מפחדים מהם, לא לא, ואנחנו יכולים להגיד הכל אחד לשני, הנשימות שלנו עמוקות
ואולי דווקא בגלל זה, בגלל שאנחנו יכולים להגיד הכל, המילים שלנו לרוב עדינות ורכות
כמו הדשא
תעשה גלגול, אני אומרת לאהובי החדש
תעשי את
ואני עושה, כמו אז, שהייתי ילדה
ואני צוחקת עוד.
נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה
בדובאי לא תימצא נוסחה לפתרון משבר האקלים
השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':
"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".
עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועדיין- פוליטיקה היא עולם תוכן שחובה ללמוד אותו כדי להיות אפקטיבי ולהשפיע. לא רוצה לקרוא לכך מקצוע? תקרא בשם אחר. אבל עם כל ההוקרה והכבוד מעשיהם של מי שהזכרת, מס' שבועות אינו זמן מספיק להכיר את התחום כדי להמשיך להשפיע מעבר לנושא האישי .
עוד אחד שמסוגל להסתכל תמיד רק מצד אחד של המפה והעיקר מדבר על אומץ…אסור לנו להפקיר את גורלינו לאנשים כמו אברמוביץ וחבריו בתקשורת השמאלנית, ובטל לא לאנשים כמו גנץ, לפיד, מיכאלי וחבריהם שדוחפים כבר שנים לנתק אותנו מהזהות היהודית שלנו ולערער על צדקת דרכינו, זאת ארץ אבותינו, והיא שייכת לעם היהודי
את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.
הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.
מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מר ירושלמי הסססמאלני, אני אצביע בן גביר בגלל מה שהוא עושה, הרחוב הערבי שקט בגלל חלוקת הנשקים ומדיניות אפס ההכלה, לא בגלל הבל פיו והבל הניתוח שלך, זה שהוא שמח על חזרת החטופים לא אומר שזו החלטה נכונה , לו היו ממשיכים העיסקה הייתה הרבה יותר טובה, אבל הפראבדה הססמאלני שלך לא יודע מעצור שקר
"אני לא מצליח לראות כרגע עתיד. הכול חסום. קשה לי לראות את פני הילדים התמימים ולחשוב איזה עתיד אנחנו משאירים להם"
קיבוץ עין השלושה. סטודנט. פונה לאילת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם