הכל באשמתי, הוא אומר לי בבוקר במבט מיוסר, לא הייתי צריך לקחת אותך להופעה של החבר שלך לשעבר, הייתי צריך לזכור שסיפרת לי עליו

מה זה משנה, אני עונה

הוא מסתכל עלי במבט בוחן ושואל, בטוח שסיפרת לי עליו?

סיפרתי סיפרתי, אני אומרת, כואב לי הראש נורא, חוץ מזה, מה זאת אומרת 'לא הייתי צריך לקחת אותך לשם', מה אני, חבילה?

אני כועסת על משהו אחר לגמרי

אולי כועסת זו לא המילה המדוייקת.

זה היה אולי שבועיים אחרי הלידה, אולי חודש, תמיד אני מופתעת מגמישות הזמן בזכרונות שלי, מהצורה שבה הוא מצליח לתעתע בי. זה היה זמן קצר אחרי הלידה, ימים או שבועות מעטים.

אני רוצה לצאת, התגנבה מחשבה לליבי כמו נחש כתום, לצאת, לצאת, כמו פעם, לשתות ולרקוד ולשכוח שאני אמא, אני רוצה להיזכר שגם אני בעצמי קיימת, כאדם נפרד, כישות. ישות שיכורה, זה מה שאני רוצה להיות, אמרתי לעצמי וביקשתי ממנו למצוא לנו הופעה ממש שווה, לא מאוחר מדי, ולצאת

אני רוצה לצאת.

בארון אני מוצאת שמלה ממש יפה, בכחול וירוק. השמלה כמעט צמודה והרגליים חשופות ומסביב לקרסול אני עונדת שרשרת זהב דקה, להרגיש יפה. להרגיש יפה. ואנחנו יוצאים, ואנחנו עומדים בתור, ואנחנו עומדים ברחבה גדולה לפני ההופעה ואני משתדלת להיות זוהרת, וצעירה, ויפה ואני מרגישה את חוסר השינה, ואת ההתאמצות שלי. כן כן, אני מודעת אלייך, התאמצות, אבל אני לא נכנעת. את יפה, אני אומרת לעצמי, את ממש ממש יפה, אם לא תספרי אף אחד לא יידע שילדת לפני רגע ושבבית מחכה לך תינוק רך עם עיניים ענקיות. אני לא רוצה לחשוב עליו היום, יסלחו לי אלוהי האימהות, אני רוצה לחשוב עלי. רק עלי.

לפני שאנחנו נכנסים להופעה אני מספרת לו, בהבעה אגבית, שמי שעומד להופיע על הבמה היה פעם, ממש מזמן חבר שלי

מתי? הוא שואל

אני לא זוכרת, סיפרתי לך על זה

מה? הוא מסתכל עלי, מתי סיפרת לי?

אני מושכת בכתפיי ומסתכלת לעבר הדלפק שבו מוכרים משקאות, אתה מוכן להביא לי בירה, לא לא, בירה, תביא לי עראק, אני אוהבת עראק, תשים לי קצת קרח בפנים, והוא הולך לשם, ואני עומדת בין המון אנשים ומחכה לו.

אחר כך יש רעש, סליחה מוזיקה (לא ישנתי מאז הלידה, סלחו לי) ואחר כך הוא מכיר אנשים שבמקרה עומדים לידנו, ואחר כך אני, ואחר כך אני מסתכלת על הזמר בהופעה, שפעם היה חבר שלי ואני לא רוצה שהזכרונות יגיעו, אני רוצה לחיות בהווה, אני מבקשת ממנו עוד עראק, והוא מביא, כמה פעמים אני מבקשת והוא תמיד הולך להביא, אחר כך אני נשענת עליו, אחר כך רוקדת, אני שמה לב כמה הוא גאה שהחברה שלו כל כך יפה היום ואני שמחה בזה, אחר כך אני רוקדת עוד קצת, ושותה עוד קצת, ואני לא רוצה להיזכר בזמר שעומד על הבמה, אני לא רוצה להיזכר באהבות קודמות. אני אוהבת אותך, אני אומרת לו, והוא מתכופף אלי כי הוא גבוה ושואל מה אמרתי, אני אוהבת אותך, אני צועקת לו באוזן, ואני מנשקת אותו, ואני מבקשת לצאת החוצה כי אין לי אוויר.

כמה שתית?

מלא

אני לא מרגישה כל כך טוב, ואני מבקשת שנלך לכר דשא ונשכב קצת ונסתכל על השמיים

כר דשא? הוא צוחק, איפה יש כאן כר דשא?

גם סתם דשא זה בסדר, אני אומרת לו, אני מכירה את האיזור, יש דשא לא רחוק מכאן, בא.

אנחנו שוכבים על הדשא, הוא עם הגוף הארוך והכבד שלו לא מרגיש נוח, אני מרגישה נוח בהתחלה ולא אכפת לי שהדשא יבלע אותי תיכף ומיד, אדרבא, אני שוקעת לתוכו. תסתכל על השמיים אני אומרת לו.

הם שחורים, אני אומרת לו, ואני מתחילה לבכות

פתאום אני מתחילה לבכות.

הדשא הירוק נעשה טובעני יותר ויותר, אולי זו האדמה שמתחתיו? אני לא יכולה להרשות לעצמי לטבוע, יש לי תינוק קטן בבית, אני מחבקת אותו חזק, הוא מחבק אותי ואז אני אומרת את הנורא מכל

תציל אותי, אני אומרת לו, בבקשה אהובי, תציל אותי, תציל אותי.

בבת אחת הגוף הארוך שלו מתקשה, בבת אחת הוא מתרומם לישיבה, גם אני נעשית צלולה פתאום כאילו מים ממש קפואים הותזו על פניי, גם אני מתיישבת

מה קרה?

הוא שותק

מה קרה? אני שואלת שוב, נחש החרדה הערמומי זוחל בדשא לעברי, מה עשיתי, עשיתי משהו רע, אולי תגיד לי מה עשיתי?

הוא רוצה לחזור הביתה.

אחר כך בבית אני נופלת לשינה עמוקה כמו לבור, עד שבכי התינוק החדש שלי מעיר אותי.

ימים ארוכים אחר כך הוא יספר לי.

הוא יספר לי כמה נבהל מהמילים שלי, מזה שביקשתי שיציל אותי. את מבינה, הוא יאמר לי, שנים חייתי עם אישה שהיתה תלויה בי כל כך (עם האצבעות הארוכות שלו הוא מסמן לולאה סביב צווארו), זה חנק אותי, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה להציל אף אחד, אף אחת ואף אחד, אני רוצה אישה עצמאית.

אני לא אומרת לו שאני מבינה

אני מסתכלת עליו ושותקת.

ממילא ניפרד עוד זמן קצר, ואני לא מוצאת טעם להגיד הכל, אני מסתכלת עליו עוד קצת, אנחנו שותקים יותר ויותר בזמן האחרון.

אחר כך יבואו ימים עוד יותר ארוכים, וממש כמה ימים לפני שניפרד הוא יספר לי מה אמרה המטפלת שלו, או מה שהבין בעצמו, בעקבות המקרה הזה, בדשא.

מה הבנת?

הוא הבין שהוא לא יכול היה לקבל את הבקשה שלי כי אין לו אומץ

אין לך אומץ להציל אותי?

לא, אין לי אומץ להיות מוצל, הוא יאמר, את מבינה, קינאתי בך כל כך על שאמרת את זה, גם אני רוצה שיצילו אותי לפעמים… קולו דועך בסוף המשפט עד שנעלם

כל אחד רוצה שיצילו אותו, אני עונה לו בתשובה כללית ובלי רחמים

אחר כך נפרדנו.

לפעמים, בלילות, אני חוזרת למקום ההוא, אני חוזרת אליו כשאני במצב דמדומים לפנות בוקר, בין ערות לשינה.

ואני מציירת את הדשא בירוק בהיר בהיר והוא לא טובעני הדשא, בקצותיו טיפות טל זוהרות והשמים לא שחורים, הם בכחול כהה כהה והכוכבים צהובים, כמו בספרי הילדים.

אני מציירת לי אהוב חדש

לא אותו

חדש

קשה לי לדמיין את הפנים אבל אני מדמיינת דמות ארוכה ורזה.

האהוב החדש שלי לא מפחד כשאני אומרת לו, תציל אותי, הוא לא מפחד, הוא לוחש לי בקול חם בטח שאציל אותך מותק, תמיד תמיד אציל אותך, רק תבקשי

אז אני מבקשת.

ואחר כך שנינו קמים ועומדים על הדשא הזוהר, ואנחנו צוחקים

כל הרגשות והתחושות באים ועומדים לידנו, השנאה ליד האהבה, החולשה ליד החוזק, זוגות זוגות, הפחד גדול ושמן והוא עומד ליד האומץ שהוא גרום אבל חזק, אנחנו מסתכלים אחד על השני וצוחקים

זה כמו תיבת נוח

אנחנו לא מפחדים מהם, לא לא, ואנחנו יכולים להגיד הכל אחד לשני, הנשימות שלנו עמוקות

ואולי דווקא בגלל זה, בגלל שאנחנו יכולים להגיד הכל, המילים שלנו לרוב עדינות ורכות

כמו הדשא

תעשה גלגול, אני אומרת לאהובי החדש

תעשי את

ואני עושה, כמו אז, שהייתי ילדה

ואני צוחקת עוד.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. החברה לא פרסמה את תחשיביה ושיקוליה, אני עושה את הערכת המצב האישית שלי לפיכך, ומסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו.

כולנו רוצים לשלם פחות. ההיגיון בדרך-כלל אומר שלשלם פחות זה יותר טוב. זה עושה נעים בגב. במיוחד כשאתה יודע שיש בסביבה מחירים גבוהים יותר.

אבל אם כבר בהיגיון עוסקים אנו, ההיגיון גם אומר שריבוי ספקים מביא לתחרות ביניהם והתחרות מורידה את המחיר, וכך יש סיכוי שניהנה מהמחיר הכי נמוך שכלל הספקים יכולים לתת.

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. מסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו

אבל כשהמחיר הופך לכזה שבסבירות גבוהה אין אף אחד מהספקים שבאמת יכול לעמוד בו ולתת שרות לאורך זמן,  גם לא אותו ספק שהציע אותו, ברור הוא שהמחיר נועד לרסק את כל האחרים ולהשכיב אותם לרצפה.

מי שמציע מחיר שלא הוא ולא אחרים יכולים לעמוד בו מאמין בדרך-כלל שיש לו יותר אוויר לנשימה, ומאמין שכאשר היריבים יתרסקו וייצאו מהתחרות וישאירו לו לבדו את הזירה, הוא כבר ידאג לגבות מחיר כזה שיפצה אותו על מחיר-המבצע ההוא.

לאיש מאתנו אין רצון לרסק את הספקים בשוק, כי ככל שיתמעטו הספקים הם יעלו מחירים – לא צריך קרטל בשביל זה, זה התהליך הכי טבעי – וסופו של דבר שנמצא שוב את עצמנו ב-1992, בימים שקניתי את הסלולרי הראשון שלי – שילמתי בימים ההם משהו כמו שקל לדקה של שיחה. אולי יותר.

30 ש"ח שאני משלם כיום לחודש הוא מחיר הוגן כלפיי ומשאיר שולי רווח צרים מאוד לספק. אני מקווה שבמחיר הזה הספק שלי יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שהמחיר הזה ישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, ואחרי שהללו ייצאו ממנה על אלונקה והמחיר יזנק לגבהים, כולנו נתחרט על כך.

אבל כבר יהיה מאוחר מדי – לא יישאר מי שיציע לנו מחיר זול יותר.

עכשיו אתם יכולים להכניס כאן את השיר של מרטין נימלר.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, המחיר יזנק לגבהים וכולנו נתחרט על כך

סלולרי כולנו צורכים – חלק מאתנו ברמה היסטרית, אחרים ברמה עוד יותר היסטרית. זהו מוצר צריכה בסיסי כיום.

אני יודע שבמדינה שבה ראש הממשלה סוחב עימו כמה תיקי חקירה, שמחאה יומיומית לא מזיזה ליועץ המשפטי למשפחה את הביצה, ושבה אשת ראש הממשלה זורקת לארץ חלה טרייה – אין זמן לדברים טריוויאליים כאלה.

מצד שני, אני חושש לעמוד שוב במצב, שבו אני שוקל אם אני יכול להרשות לעצמי להעלות את הפוסט הזה, כי אמצא את עצמי משלם לפי מילה, ולפי זמן אוויר, ולפי הקריזה של בעל-המניות, שהתעורר בבוקר, הרטיב את האצבע ברוק, ולפי כיוון הרוח קבע את המחיר.

כמו פעם.

וכמו שקורה, אגב, במחיר של כמעט כל מוצרי המזון שאנחנו קונים.

ותחשבו על זה.

סיכוי גדול שלא שמתם לב לכך, אבל אתמול עצר מגזר שלם את נשימתו. אישה המתגוררת בארצות הברית הובאה לקבורה בישראל. יחד עימה, באו לטקס הלוויה גם בני משפחתה הקרובים והרחוקים.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל לידם את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, דוד לאו, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם.

זאת על מנת להפעיל לחץ על בנה, אשר מעגן את אשתו למעלה מ-10 שנים (ובינתים הספיק להינשא לאישה אחרת בהיתר מיוחד של 100 רבנים) – למסור לה את גיטה ולאפשר לה לצאת לחופשי לאלתר.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם

מאז פורסמה החלטת הרב הראשי, ניתן האות, וציבורים שלמים במגזר הדתי והחרדי החלו בדיונים קדחתניים ברשתות החברתיות (כן, גם דוסים משתמשים מושבעים ברשתות החברתיות) על עצם הלגיטימיות של ההחלטה.

מצד אחד, עומד לנגד עינינו סבלה המתמשך והלא יתואר של אישה עגונה, שקשורה בקשר מעוות עם התוקפן המעגן שלה, בעלה. היא אינה יכולה להקים משפחה על פי רצונה, כל עוד היא איננה משוחררת לחופשי על ידי בעלה הנוכחי.

גם אלו מן המגזר שלא מרוצים מתפקוד בית הדין, הביעו תמיכה במהלך הנדיר הזה. שהרי יותר מעשר שנות סבל יכולות להיפסק ברגע אחד, בעקבות הצעד ה'אמיץ' ויוצא הדופן שנקט בית הדין. אשריו של בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען אישה עגונה – טענו המצדדים בהחלטה.

מנגד, טענו מבקרי ההחלטה: איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשיו של בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשים – חמורים ככל שיהיו – אשר לא נעשו על ידיהם?

איזה תוקף חוקי יש להחלטה המענישה קולקטיבית בני משפחה, ועוד בשעה רגישה וקשה כל כך? שלא לדבר על פגיעה בכבוד המת, אשר הוא ראשון במעלה מבחינת ההלכה.

הדיונים הסוערים לא פסחו על אף מגזר, והיוו תעסוקה הולמת לתקופת 'בין- הזמנים', בה בני הישיבות והאברכים יוצאים לחופשה מהלימוד.

דבר אחד טוב וחשוב יצא מהסערה אמש. סוגיית הנשים העגונות עלתה על השולחן בכל בית ובית במגזר, בצורתה המכוערת והברורה ביותר. פעולה שוות ערך לעשרות קמפיינים יקרים ומתוחכמים להעלאת מודעות לנושא. האמפתיה שהופגנה כלפי העגונה מצד כל גווני הקשת בציבור הדתי והחרדי, ראויה לציון.

אשרי בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען עגונה – טענו המצדדים בהחלטה. מנגד, טענו מבקריה, איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשי בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשיו?

אתם בטח שואלים מה החידוש הגדול בהבעת אמפתיה למצבה של העגונה. אמנם זה נראה אך טבעי, להביע הזדהות עם כאבה של אישה כבולה, הסובלת מאלימות, אך זהו אינו דבר של מה בכך.

הזדהות עם החלש והמדוכא, במיוחד עם הוא שייך למגדר הלא נכון, לא נפוצה במיוחד בעולמנו. לרוב, אנו נעדיף להזדהות עם החזק, ולהתחבר למקור הכוח והשררה.

לבסוף, הסכים המעגן לשחרר את אשתו וגופת אמו שוחררה לאלתר. אז הנה לכם מעט מהסיבות מדוע אני תומך בהחלטת בית הדין:

1

בראש ובראשונה, הרווחנו את שחרורה הקרב של העגונה.

2

בית הדין מתוייג כאקטיבי ואגרסיבי יותר מול מעגנים.

3

מעגנים פוטנציאלים ירתעו ממהלך שעלול לסבך אותם עם בני משפחתם.

4

המודעות לסבלן של העגונות התפשטה כאש בשדה קוצים. בתפילה ליום בו אנשים אלימים לא יוכלו להשתמש בכלים דתיים, קדושים מיסודם, כדי להתעלל באחרים.

צביקי פליישמן - חב"דניק מקרית מלאכי. חי היום בירושלים הקדושה. נשוי ואב ל-2, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. מייסד 'לא תשתוק' . סמנכ"ל חקירות ב-JCW. אוהב את המקום שאני חי בו, ומשתדל להפוך אותו לטוב יותר.