הכל באשמתי, הוא אומר לי בבוקר במבט מיוסר, לא הייתי צריך לקחת אותך להופעה של החבר שלך לשעבר, הייתי צריך לזכור שסיפרת לי עליו

מה זה משנה, אני עונה

הוא מסתכל עלי במבט בוחן ושואל, בטוח שסיפרת לי עליו?

סיפרתי סיפרתי, אני אומרת, כואב לי הראש נורא, חוץ מזה, מה זאת אומרת 'לא הייתי צריך לקחת אותך לשם', מה אני, חבילה?

אני כועסת על משהו אחר לגמרי

אולי כועסת זו לא המילה המדוייקת.

זה היה אולי שבועיים אחרי הלידה, אולי חודש, תמיד אני מופתעת מגמישות הזמן בזכרונות שלי, מהצורה שבה הוא מצליח לתעתע בי. זה היה זמן קצר אחרי הלידה, ימים או שבועות מעטים.

אני רוצה לצאת, התגנבה מחשבה לליבי כמו נחש כתום, לצאת, לצאת, כמו פעם, לשתות ולרקוד ולשכוח שאני אמא, אני רוצה להיזכר שגם אני בעצמי קיימת, כאדם נפרד, כישות. ישות שיכורה, זה מה שאני רוצה להיות, אמרתי לעצמי וביקשתי ממנו למצוא לנו הופעה ממש שווה, לא מאוחר מדי, ולצאת

אני רוצה לצאת.

בארון אני מוצאת שמלה ממש יפה, בכחול וירוק. השמלה כמעט צמודה והרגליים חשופות ומסביב לקרסול אני עונדת שרשרת זהב דקה, להרגיש יפה. להרגיש יפה. ואנחנו יוצאים, ואנחנו עומדים בתור, ואנחנו עומדים ברחבה גדולה לפני ההופעה ואני משתדלת להיות זוהרת, וצעירה, ויפה ואני מרגישה את חוסר השינה, ואת ההתאמצות שלי. כן כן, אני מודעת אלייך, התאמצות, אבל אני לא נכנעת. את יפה, אני אומרת לעצמי, את ממש ממש יפה, אם לא תספרי אף אחד לא יידע שילדת לפני רגע ושבבית מחכה לך תינוק רך עם עיניים ענקיות. אני לא רוצה לחשוב עליו היום, יסלחו לי אלוהי האימהות, אני רוצה לחשוב עלי. רק עלי.

לפני שאנחנו נכנסים להופעה אני מספרת לו, בהבעה אגבית, שמי שעומד להופיע על הבמה היה פעם, ממש מזמן חבר שלי

מתי? הוא שואל

אני לא זוכרת, סיפרתי לך על זה

מה? הוא מסתכל עלי, מתי סיפרת לי?

אני מושכת בכתפיי ומסתכלת לעבר הדלפק שבו מוכרים משקאות, אתה מוכן להביא לי בירה, לא לא, בירה, תביא לי עראק, אני אוהבת עראק, תשים לי קצת קרח בפנים, והוא הולך לשם, ואני עומדת בין המון אנשים ומחכה לו.

אחר כך יש רעש, סליחה מוזיקה (לא ישנתי מאז הלידה, סלחו לי) ואחר כך הוא מכיר אנשים שבמקרה עומדים לידנו, ואחר כך אני, ואחר כך אני מסתכלת על הזמר בהופעה, שפעם היה חבר שלי ואני לא רוצה שהזכרונות יגיעו, אני רוצה לחיות בהווה, אני מבקשת ממנו עוד עראק, והוא מביא, כמה פעמים אני מבקשת והוא תמיד הולך להביא, אחר כך אני נשענת עליו, אחר כך רוקדת, אני שמה לב כמה הוא גאה שהחברה שלו כל כך יפה היום ואני שמחה בזה, אחר כך אני רוקדת עוד קצת, ושותה עוד קצת, ואני לא רוצה להיזכר בזמר שעומד על הבמה, אני לא רוצה להיזכר באהבות קודמות. אני אוהבת אותך, אני אומרת לו, והוא מתכופף אלי כי הוא גבוה ושואל מה אמרתי, אני אוהבת אותך, אני צועקת לו באוזן, ואני מנשקת אותו, ואני מבקשת לצאת החוצה כי אין לי אוויר.

כמה שתית?

מלא

אני לא מרגישה כל כך טוב, ואני מבקשת שנלך לכר דשא ונשכב קצת ונסתכל על השמיים

כר דשא? הוא צוחק, איפה יש כאן כר דשא?

גם סתם דשא זה בסדר, אני אומרת לו, אני מכירה את האיזור, יש דשא לא רחוק מכאן, בא.

אנחנו שוכבים על הדשא, הוא עם הגוף הארוך והכבד שלו לא מרגיש נוח, אני מרגישה נוח בהתחלה ולא אכפת לי שהדשא יבלע אותי תיכף ומיד, אדרבא, אני שוקעת לתוכו. תסתכל על השמיים אני אומרת לו.

הם שחורים, אני אומרת לו, ואני מתחילה לבכות

פתאום אני מתחילה לבכות.

הדשא הירוק נעשה טובעני יותר ויותר, אולי זו האדמה שמתחתיו? אני לא יכולה להרשות לעצמי לטבוע, יש לי תינוק קטן בבית, אני מחבקת אותו חזק, הוא מחבק אותי ואז אני אומרת את הנורא מכל

תציל אותי, אני אומרת לו, בבקשה אהובי, תציל אותי, תציל אותי.

בבת אחת הגוף הארוך שלו מתקשה, בבת אחת הוא מתרומם לישיבה, גם אני נעשית צלולה פתאום כאילו מים ממש קפואים הותזו על פניי, גם אני מתיישבת

מה קרה?

הוא שותק

מה קרה? אני שואלת שוב, נחש החרדה הערמומי זוחל בדשא לעברי, מה עשיתי, עשיתי משהו רע, אולי תגיד לי מה עשיתי?

הוא רוצה לחזור הביתה.

אחר כך בבית אני נופלת לשינה עמוקה כמו לבור, עד שבכי התינוק החדש שלי מעיר אותי.

ימים ארוכים אחר כך הוא יספר לי.

הוא יספר לי כמה נבהל מהמילים שלי, מזה שביקשתי שיציל אותי. את מבינה, הוא יאמר לי, שנים חייתי עם אישה שהיתה תלויה בי כל כך (עם האצבעות הארוכות שלו הוא מסמן לולאה סביב צווארו), זה חנק אותי, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה להציל אף אחד, אף אחת ואף אחד, אני רוצה אישה עצמאית.

אני לא אומרת לו שאני מבינה

אני מסתכלת עליו ושותקת.

ממילא ניפרד עוד זמן קצר, ואני לא מוצאת טעם להגיד הכל, אני מסתכלת עליו עוד קצת, אנחנו שותקים יותר ויותר בזמן האחרון.

אחר כך יבואו ימים עוד יותר ארוכים, וממש כמה ימים לפני שניפרד הוא יספר לי מה אמרה המטפלת שלו, או מה שהבין בעצמו, בעקבות המקרה הזה, בדשא.

מה הבנת?

הוא הבין שהוא לא יכול היה לקבל את הבקשה שלי כי אין לו אומץ

אין לך אומץ להציל אותי?

לא, אין לי אומץ להיות מוצל, הוא יאמר, את מבינה, קינאתי בך כל כך על שאמרת את זה, גם אני רוצה שיצילו אותי לפעמים… קולו דועך בסוף המשפט עד שנעלם

כל אחד רוצה שיצילו אותו, אני עונה לו בתשובה כללית ובלי רחמים

אחר כך נפרדנו.

לפעמים, בלילות, אני חוזרת למקום ההוא, אני חוזרת אליו כשאני במצב דמדומים לפנות בוקר, בין ערות לשינה.

ואני מציירת את הדשא בירוק בהיר בהיר והוא לא טובעני הדשא, בקצותיו טיפות טל זוהרות והשמים לא שחורים, הם בכחול כהה כהה והכוכבים צהובים, כמו בספרי הילדים.

אני מציירת לי אהוב חדש

לא אותו

חדש

קשה לי לדמיין את הפנים אבל אני מדמיינת דמות ארוכה ורזה.

האהוב החדש שלי לא מפחד כשאני אומרת לו, תציל אותי, הוא לא מפחד, הוא לוחש לי בקול חם בטח שאציל אותך מותק, תמיד תמיד אציל אותך, רק תבקשי

אז אני מבקשת.

ואחר כך שנינו קמים ועומדים על הדשא הזוהר, ואנחנו צוחקים

כל הרגשות והתחושות באים ועומדים לידנו, השנאה ליד האהבה, החולשה ליד החוזק, זוגות זוגות, הפחד גדול ושמן והוא עומד ליד האומץ שהוא גרום אבל חזק, אנחנו מסתכלים אחד על השני וצוחקים

זה כמו תיבת נוח

אנחנו לא מפחדים מהם, לא לא, ואנחנו יכולים להגיד הכל אחד לשני, הנשימות שלנו עמוקות

ואולי דווקא בגלל זה, בגלל שאנחנו יכולים להגיד הכל, המילים שלנו לרוב עדינות ורכות

כמו הדשא

תעשה גלגול, אני אומרת לאהובי החדש

תעשי את

ואני עושה, כמו אז, שהייתי ילדה

ואני צוחקת עוד.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

בישראל חולמים שההישגים מול איראן יובילו לשינוי עמוק במזרח התיכון ובעיקר לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה ולוויתורים של חמאס על החטופים. אבל מדובר בתקוות שווא, שכן גם ההישגים במערכה מול טהראן לא משנים את העובדה הפשוטה – הפלסטינים פה כדי להישאר, וללא אופק מדיני משמעותי, גם איראן מוחלשת לא תוביל להסכם שלום בין סעודיה לישראל.

*  *  *

עוד בטרם הסתיימה המערכה מול איראן, ולפני שידוע האם באמת ישראל הצליחה לחסל את שאיפות הגרעין של איראן (המתקנים בוודאי נפגעו קשה, המוטיבציה – סביר שלא), החלו בישראל לחלום על "מזרח תיכון חדש" שבו חמאס משחרר את החטופים וסעודיה רצה לנורמליזציה עם ישראל.

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).

מאז השבעה באוקטובר, כל אימת שחטופים חזרו מהשבי – חיים או מתים – תגובות בני משפחותיהם נסרקו במסרקות ברזל בחיפוש אחר הכרת תודה אישית לבנימין נתניהו. היעדר תודה זיכה את המשפחה בסקילה מצד תומכי נתניהו ומכונת הרעל שלו, ואילו הופעתה גררה צקצוק נבגד מצד אלה שראו בו את האחראי הראשי להפקרה.

בעקבות פתיחת המלחמה מול איראן ועל רקע מהלומות הפתיחה הצבאיות המרשימות, התרחב אל החזית המזרחית גם מבחן התודה לנתניהו. כל תגובות האופוזיציה, התקשורת ודמויות בולטות בציבוריות הישראלית נסרקות בקפידה אחר הכרת תודה זו, שהפכה להיות אבן בוחן לממלכתיות דווקא מצד אלה ששואפים לכונן כאן מלוכה.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.

ישראל שוכנת לחופי הים התיכון, וזהו נתון גאוגרפי שמלווה אותנו כמו שירות מילואים, בלתי נמנע, חם, ודורש מגבת. יש לנו כמעט מאתיים קילומטר של חוף ים, מתנה שהטבע העניק לנו ושהרשויות עסוקות מאז ומעולם בלמנוע מאיתנו להנות ממנו.

כמו כולנו, חוץ מהירושלמים שהים עבורם הוא מושג מופשט כמו כביש אופקי, גדלתי על נסיעות משפחתיות לים. בקיץ היו הוריי חותכים אבטיח, ממלאים תרמוס במיץ פטל, אורזים צידנית ונוסעים לים בפורד אסקורט כחולה ורותחת, הרכב הראשון שאבי קנה, חמושים באופטימיות ודלק מלא עופרת.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.