השורה התחתונה של גל המהומות הנוכחי בירושלים היא שהסטטוס קוו בהר הבית לא השתנה. אז איך זה שישראל מוצאת את עצמה בעמדת מגננה, כשהיא סופגת קיתונות של גינויים, ואפילו מחברים קרובים כמו איחוד האמירויות, מצרים וארצות הברית?
התשובה לכך לא חד-משמעית וחותכת, אבל ללא ספק תרמו לה שורה של החלטות ישראליות בעייתיות – כשהבולטת בהן היא מינורית ברמת השטח אבל אסטרטגית בפרשנות הפלסטינית: סגירת המדרגות ברחבת שער שכם במהלך ימי החג.
כוונת מפקד מחוז ירושלים הייתה למנוע חיכוך בימי הרמדאן המתוחים בין מתפללים יהודים לפלסטינים. אלא שההחלטה נפלה כפרי בשל למתיחות הפנים-פלסטינית שהתלקחה סביב הבחירות לפרלמנט ברשות הפלסטינית. חמאס זיהה שאבו מאזן הולך "לדחות" את הבחירות ולכן מינף מיד את סגירת שער שכם לצרכיו.
הרשתות החברתיות הפלסטיניות התמלאו בהסתה כאילו מדובר בניסיון השתלטות מתוחכם על מתחם אל-אקצא, וכרגיל כשהעצב הזה נחשף, הלבה המזרח ירושלמית מתפרצת. ללבה הזו יש תכונה בולטת: היא מצופפת שורות, מאחדת מייד קיצונים ומתונים, תושבי מזרח ירושלים וערביי ישראל, תומכי חמאס ופתח.
שב"כ, שהתנגד לסגירת שער שכם, לא הסתיר את ביקורתו על החלטת ניצב דורון תורג'מן, ולא מן הנמנע ששב"כ היטה בסופו של דבר את הכף לקפל את המחסומים בקול ענות חלושה ועל רקע צהלות הפלסטינים.
שב"כ, שהתנגד לסגירת שער שכם, לא הסתיר את ביקורתו על החלטת ניצב דורון תורג'מן, ולא מן הנמנע ששב"כ היטה בסופו של דבר את הכף לקפל את המחסומים בקול ענות חלושה ועל רקע צהלות הפלסטינים
דווקא מראש הממשלה בנימין נתניהו, בוגר מנהרת הכותל ומשבר המגנומטרים, היה מצופה להבין את פוטנציאל הנפיצות של החלטת מפקד המחוז. בכלל, נראה שתורג'מן – שמכיר היטב את ירושלים מתפקידיו הקודמים – משדר לשטח קו נוקשה שספק אם הוא מתאים לסביבה הנפיצה הזו בעיתוי הנוכחי.
ניסיון העבר הוכיח ומוכיח – כל החלטה הנוגעת להר הבית חייבת סבב אישורים נרחב יותר, שקול יותר וגבוה יותר, כולל דרג מדיני.
אירועי סוף השבוע מוכיחים ששד הר הבית יצא שוב מהבקבוק. אמנם ישראל מנסה להחזיר אותו – בהפגנת כוח שטרם נראתה כמותה שנים בבירה, ובניסיון הידברות אינטנסיבי – אבל ספק אם היא תצלח לעשות זאת במהירות המקווה. לצורך כך היא חייבת מנופי לחץ חיצוניים כבדים כגון ירדן, מצרים והאמירויות.
העובדה שכל השלוש מיהרו לגנות את ישראל, מעידה על הלחץ בו הן נתונות כאשר הדברים מגיעים להר הבית. זה לא שהן חושדות בישראל – הן פשוט חוששות מאוד מתגובת הרחוב אצלן בבית. כאמור, אל-אקצא היא גורם מאחד – ולא בהקשר חיובי מבחינת ישראל.
בהקשר אחר, חמאס הצליח ליצור מציאות כאוטית בדיוק בעיתוי שרצה – השבוע האחרון של הרמדאן. על דחיית הבחירות הוא הבליג, על הר הבית הוא פתח באש ושלח למערה אפילו את מוחמד דף – איש הצללים ומפקד הזרוע הצבאית האגדי של הארגון. ללמדנו עד כמה הוא רואה באירועי ירושלים הזדמנות.
לרצף האירועים האחרונים מצטרפת הדרישה לבעלות יהודית על בתים בשכונת שייח' ג'ראח מתקופת קום המדינה ואף מוקדם יותר. מחר (שני) אמור בג"ץ לפרסם את החלטתו בעניין, אלא אם מישהו שם יחליט לדחות את הפרסום מתוך הבנת המשמעויות הביטחוניות.
שייח' ג'ראח הפכה בשבועות האחרונים לשדה קרב פוליטי: מצד אחד פלסטינים ואנשי שמאל בהנהגת ח"כ עופר כסיף ומהצד השני פעילי ימין בהנהגת ח"כ איתמר בן-גביר. מבחינת הרשתות החברתיות הערביות, שייח' ג'ראח והר הבית חד הם, והמסר ברור: ישראל מנסה להשתלט על טריטוריה פלסטינית.
שייח' ג'ראח הפכה בשבועות האחרונים לשדה קרב פוליטי, אך מבחינת הרשתות החברתיות הערביות, שייח' ג'ראח והר הבית חד הם, והמסר ברור: ישראל מנסה להשתלט על טריטוריה פלסטינית
גורם בטחוני שעמו שוחחתי בסוף השבוע הביע דאגה רבה מהתעוזה שמגלים הצעירים הפלסטינים בירושלים: "הדהוד המסרים ברשתות הללו עצום. זה גורם לקצב הסלמה מהיר מאד בהשוואה לאינתיפאדה השנייה, ומביא את המתפרעים להעז יותר.
"התנפלות על שוטרים וניסיונות חטיפת נשק הן תופעות שלא ראינו בעבר. זה בהחלט אמור להדליק נורה אדומה לגבי הלך הרוחות ברחוב המזרח ירושלמי".
הסכנה מבחינת ישראל היא הקרנה של אירועי הר הבית לגדה ולרצועה. ניצנים ראשונים כבר ראינו עם הפיגועים בצומת תפוח ומחסום סאלם. שניהם תולדה של אדי הדלק באוויר, וההסתה ברשתות.
בינתיים בסבב הנוכחי חמאס נוצר את האש ומסתפק בהצהרות והסתה. אם יחליט לפתוח באש, ישראל הפעם תצטרך להגיב בכדי לשנות את הנוסחה שחמאס מנסה לייצר: הר הבית שווה ירי לנגב. במקרה הזה, סכנת המדרון החלקלק לעימות נרחב היא ממשית, לשני הצדדים.
לכן , בדיוק כמו מנהרת הכותל, משבר המגנומטרים וסגירת רחבת שער שכם, המסקנה המתבקשת היא שהטיפול במזרח ירושלים חייב להיות באזמל מנתחים ולא באזמל בנאים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם