העזתי לקחת השבוע יום מחלה. ביום הזה, נתתי מענה לאורך כל היום לשני מקרים של בני נוער עם מצוקה אובדנית, האחד התגלגל לחירום קיצוני עד הלילה. אני עובדת שם בחצי משרה וזה אפילו לא היה יום העבודה שלי. זה היה בנוסף. כמובן שלא אקבל על כך תשלום.

העזתי לקחת השבוע יום מחלה. לאורך היום הזה נתתי מענה לשני מקרים של בני נוער עם מצוקה אובדנית, האחד התגלגל לחירום קיצוני עד הלילה. אני עובדת שם בחצי משרה וזה היה בנוסף. כמובן שלא אקבל על כך תשלום

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אלו היו שני מקרים מתוך שלושה השבוע. כבר הספקתי לפני כן לבצע הערכת סיכון אובדנית לתלמיד ביסודי. כך זה בכל שבוע כבר חודשים ארוכים. יש בעיקר חירום שהולך ומתגבר ובקושי מצליחים להגיע גם אליו. אני לא מצליחה להגיע לכלום והיועצות טובעות בים של מקרי מצוקה מכל הסוגים והמינים. זה צונמי שנמשך כבר שנה.

כמובן שאין מה לדבר על עבודה שוטפת ומניעה. איך אפשר כשאת אחת על יותר מ-1000 ילדים ולמעלה מ-100 אנשי צוות חינוכי?

אבל עולם כמנהגו נוהג ולא עוצר לרגע. שם למעלה לא שמעו על המצב כנראה והבירוקרטיה בשיאה, יחד עם המצאות חדשות שמונחתות חדשות לבקרים. רפורמה חדשה עם שם מכובס לצורך קיצוצים ובעקבותיה עוד ועוד וועדות ששותות את ימי ושעותיי.

מבזבזים ימים שלמים של דיונים על דיונים כדי לתת כלום שעות לילדים שזקוקים למענה ועכשיו כבר קורסים. הימים האלו, היקרים מפז, הם על חשבון שעות בהן יכולתי לסייע לצוותים חינוכיים, לילדים ולהורים, להתערב, לטפל, לאבחן, לייעץ, לפעמים ממש להציל! אבל הבירוקרטיה לא יודעת שובע ורוצה עוד.

הצוות החינוכי שיושב איתי באותן וועדות, מורות שילוב, יועצות, מנהלות, מחנכות,  גם הוא נאלץ להשחית את שעותיו היקרות. במקום לשבת ולעזור, ללמד, לקדם, למנוע, לטפל באירועים וליזום. אבל כמעט שאין מתי לעזור. מפלצת הבירוקרטיה שועטת ולאף אחד לא באמת אכפת.

יש לי המון לתת, המון. אני גם עושה המון.

אלו היו שני מקרים מתוך שלושה השבוע. כבר הספקתי לפני כן לבצע הערכת סיכון אובדנית לתלמיד ביסודי. כך זה בכל שבוע כבר חודשים ארוכים. יש בעיקר חירום שהולך ומתגבר ובקושי מצליחים להגיע גם אליו

אך אני יכולה לעשות עוד הרבה יותר, לעזור לכל כך הרבה, ובעיקר אני יכולה לעזור במניעה, להתערב לפני שהנזק כל כך גדול ובהתאם המחירים וההשלכות שמגיעים בעקבותיו. אבל אני לא מצליחה. לרוב אני מגיעה רק כשהעסק הגיע לרתיחה ולקריסה. טובעת בים של הזדקקות ונאלצת להדוף ולדחות את כל מה שלא בהול.

את כל זאת אני עושה באהבה גדולה. אני אוהבת את העבודה שלי ומאמינה בכל ליבי בנחיצותה ובחשיבותה. אני גם יודעת כמה שיניתי ולכמה ילדים והורים הצלחתי להגיע, בין אם באופן ישיר ובין אם עקיף. אני יודעת כמה שזה משמעותי, גם כאשר לרוב איני יכולה להגיע לכל מי שהייתי רוצה ובאופן שבו אני יכולה.

את כל זאת אני גם עושה בתמורה לכ-50 ש"ח לשעה ועוד שעות עבודה רבות על חשבון זמני הפרטי שאינן משולמות. לאחר שני תארים בפסיכולוגיה, התמחות תובענית וארוכה ולמעלה מעשור של ניסיון בעבודה. אני מאמינה בכל ליבי בצורך בשירות פסיכולוגי ציבורי, מאוד אוהבת את אופי העבודה ולכן נשארתי עד כה. רבים מחבריי התייאשו קודם ונטשו, עייפו מהעומס, מהתמודדות עם מערכות אטומות ומשכר מבזה.

ישנו מחסור עצום של פסיכולוגים בשירות הציבורי. אין מספיק תקנים ואת הקיימים קשה לאייש מפני שרבים מתייאשים ועוזבים למגזר הפרטי, הם אינם מוכנים להמשיך ולהתבזות ולעבוד כמעט בהתנדבות.

אני יכולה לעזור במניעה, להתערב לפני שהנזק כ"כ גדול ובהתאם המחירים וההשלכות. אבל אני לא מצליחה. לרוב אני מגיעה רק כשהעסק ברתיחה ולקריסה. טובעת בים של הזדקקות ונאלצת להדוף ולדחות כל מה שלא בהול

אני עדיין שם, נלחמת ומאמינה גדולה בצורך, וכדי להצליח לשנות, גם מייחלת לממשלה חדשה ומתפקדת עם אנשים טובים, קשובים, שליבם לא ערל. אני מייחלת ומתפללת לממשלה עובדת עם שרים רעננים, אכפתיים וערכיים במשרדים הרלוונטיים וכל כך חשובים, חינוך, בריאות ורווחה.

מחכה שסוף סוף יראו גם את צורכיהם ואת בריאותם הנפשית של ילדים ומבוגרים ויפעלו כדי לשנות. זה מה שמחזיק אותי בינתיים. אם זה לא יקרה, גם אני לא אוכל עוד להמשיך ואפנה לעשות לביתי.

החל מיום ג' השבוע, הפסיכולוגים החינוכיים בכל הארץ החלו בעיצומים. לאחר שזעקנו והתרענו בלי סוף, ואף אחד לא מקשיב. אנחנו "רק" יוצאים לעיצומים ולא שביתה כדי להמשיך לתת את המענה למצוקות הרבות. הנשק היחידי שלנו הוא הוועדות. בהן לא נשתתף ובלעדינו הן לא חוקיות.

אילו היינו מפסיקים לעזור, סביר שזה לא היה מזיז לקובעי המדיניות. לנבחרי הציבור ולממשלה לא באמת אכפת ממה שקורה כעת. ממחלקות פסיכיאטריות מלאות בבני נוער עד אפס מקום, ילדים, הורים, מורים ומנהלים במצוקה קשה, שמחמירה עכשיו כפליים בעקבות המצב הביטחוני. מכך שאין דרך אפילו איך להתחיל לסייע. לא אכפת. אז אנו עוצרים את הוועדות. כדי שמפלצת הבירוקרטיה תיבהל.

לנבחרי הציבור ולממשלה לא באמת אכפת ממה שקורה כעת. ממחלקות פסיכיאטריות מלאות בבני נוער עד אפס מקום, ילדים, הורים, מורים ומנהלים במצוקה קשה, שמחמירה עכשיו כפליים בעקבות המצב הביטחוני

לרוב אנחנו שקופים. אנחנו עובדים בשקט ומרבית האנשים לא יודעים מה אנחנו באמת עושים. זוהי העבודה, היא נעשית בשקט, בצניעות ובדיסקרטיות. אנחנו שם כדי לעזור ולהיטיב במישרין ובעקיפין, ועושים זאת מתוך שליחות. אבל זו גם הטרגדיה שלנו, כי גם לא שומעים את הזעקה של אלו שנפגעים ויפגעו כשלא נהיה שם לתת מענה.

נותר רק לאחל לנו ולמאבקנו על הפסיכולוגיה הציבורית, ועל הבריאות הנפשית, בהצלחה.

אביגל בר היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, עובדת מעל עשור בשירות הפסיכולוגי החינוכי הציבורי ומלווה מסגרות חינוכיות מגילאי הגן ועד התיכון, מטפלת, מאבחנת, מייעצת ומדריכה לילדים, הורים וצוותים חינוכיים. מאמינה גדולה במתן מענה פסיכולוגי ציבורי איכותי ובהנגשה של שירותי בריאות הנפש לכל מי שזקוק להם